המצאת הלכה למשה מסיני?

בפיה"מ לרמב"ם בהקדמה לפרק חלק מובאים דינים שהם הלמ"מ ויש שם שתי מוזרויות. א. החזן קורא עם התינוקות לאור הנר שזה בכלל קולא בדין קיים שהוא מדרבנן. ב. הר"מ כותב שם שלא נפלה מחלוקת בהלמ"מ אבל מביא דוגמה של שטח סוכה, שהוא שהוי במח' תנאים במשנה בסוכה.

גם הלמ"מ של 10 נטיעות שהיא פרט דיני בהלכה קיימת (שאינה הלמ"מ) של תוספת שביעית, שלא ברור שהיא מהתורה אינה פשוטה (כמדומני שאי שם – אולי במו"ק – הגמ דנה האם יש להוכיח שתוספת שביעית דאו' מההלמ"מ)
וראה גם בפסחים בגמ' בפרק עשירי הלמ"מ לגבי "זוגות" והדבר מוזר
קרוב בעיני שלר"מ הלמ"מ הכוונה לדין מוסכם.

הוא כותב להדיא שמדובר בהלכות שנמסרו מסיני. אבל מעבר לזה, מה אתה מרוויח מההגדרה הזאת. הרי שטח סוכה אינו מוסכם, אז למה זו הלמ"מ לשיטתך? וכידוע כבר עמד על כך החוו"י בתשובתו הידועה (קצ"ב כמדומני), שיש הלמ"מ רבות שנפלה בהן מחלוקת בניגוד לדברי הרמב"ם.

א. כותב אבל רומז..
ב. לאחר שנחלקו נפסק וסומרר

עם החופש הפרשני הזה אני יכול להציע שלפי הרמב"ם הלכה למשה מסיני היא כל דבר שנאמר בקו רוחב 225 וצפונה בשעות 7-11 לפנה"צ. אין לזה שחר.
אם כל מה שנפסק הוא הלמ"מ אז יש אלפי הלמ"מ שאין שום רמז שכך מתייחסים אליהן.
לפי הרמב"ם בכמה מקומות הלמ"מ ספיקה לקולא ומעמדה כשל דברי סופרים.
הוא אומר בפירוש שהיא ניתנה מסיני ולכן לא נפלה בה מחלוקת.
ועוד כהנה וכהנה טענות. באמת חבל על הזמן.

לולא שהיה חבל"ז בבקשה תסביר את הדרבננים הכלולים שם
בכלל הטכניקה של מסירת הלכות מסויימות בע"פ שלחלקן יש רמזים ולחלקם אין תמוהה
ועוד שאלה עקרונית – מילא תורה ופרשנותה היוצאת ממנה (בי"ג מידות) – מחייבת. אבל דברי משה – מדוע? אם בגלל נביאותו – לא בשמים היא

זה לא קשור לדיון שלנו. אכן צ"ע על דבריו. וכן לגבי דבריו בשורש התשיעי שלומד דין דאורייתא לא לאכול לפני התפילה מ"לא תאכלו על הדם". אבל בכל מקרה אין קשר לדיון דידן מהסיבות הנ"ל.

לא הבנתי מה תמוה במסירת הלכות שלחלקן יש רמז ולאחרות אין? הרמב"ם עצמו (בשורש השני והקדמת פיהמ"ש) עושה חילוק שהראשונות דאורייתא והשניות דרבנן. בספרי רוח המשפט ביארתי זאת היטב.

אלו לא דברי משה אלא דברים שקיבל בע"פ מהקב"ה. מעבר לזה, דברי משה מחייבים כי הוא היה בבחינת סנהדרין (וכידוע, הראשונים נחלקים אם לתקנותיו יש מעמד של דאורייתא, אף שלענ"ד זה מופרך).

על אף האמירות הנחרצות כדאי לשים לב:
א. אכן לשונו די ברורה, הלמ"מ נאמרה למשה
ב. כמעט תוכ"ד יש שני מקרים שבהם הלמ"מ נסובה על תקנת חכמים (החזן קורא ועמון ומואב מעשרין בשביעית) מאוד דחוק לפטור זאת במשיכת כתפיים.
ג. הרמב"ם נקט לפעמים דרך של אמירות מוסתרות (בהקדמה למו"נ מפרש זאת)
ד. בכל ההלכות שאינן כתובות במפורש בתורה יש לסנהדרין חופש פרשני. כאשר אומרים על משהו שהוא הלמ"מ הכוונה שלדעת הגמ (שתוקפה כסנהדרין… וצ"ע) כאן אין חופש פרשני. ועוד – גם אם יש דעת מיעוט וכדאי הוא פלוני לסמוך עליו בשעה"ד וכדו' – כאן לא.
ה. לדבריך שיש להלכות אלו שנאמרו למשה תוקף של סנהדרין האם ניתן לסנהדרין מאוחרת לחלוק עליהן? לפחות הלכות שלא ניתן לומר שהן כגזירות וסייגים (שאז מי לנו גדול מסנהדרין דמשה)

ב-ג. אם אתה הולך בכיוון של אזוטריקה אז בכלל אין טעם לדון בשיטת הרמב"ם כי כל מה שהוא אומר לא יהיה ראיה לכלום.
משיכת הכתפיים לא קשורה אליי. זו קושיא על הגמרא שכבר העירו עליה הראשונים (עמון ומואב הלמ"מ זה גמרא מפורשת בחגיגה). לכן לא הייתי מסיק מכאן מאומה. תוס' כותב על משנה בפרה שנאמר בה חיוב מיתה על דין דרבנן שזו רק לשון חיזוק. אבל זה החריג שמעיד על הכלל (שהלמ"מ כמו חיוב מיתה בד"כ הוא כפשוטו, למעט מקומות שנאמר בלשון מטפורית לחיזוק).
וכבר הזכרתי את החוו"י שהביא המון דוגמאות שדברי הרמב"ם לא עומדים בהן. לאו דווקא שתי אלו. וברוב הדוגמאות נפלה מחלוקת (וזו גופא קושייתו על הרמב"ם). לכן אם כבר אתה נסמך על דוגמאות, אז המסקנה הפוכה לזו שלך. בהלמ"מ כן יכולה ליפול מחלוקת.
ד. למה אין חופש פרשני? כי הסנהדרין הקדומה החליטה? אז המאוחרת חולקת עליה בזה גופא. אין בזה טעם ותבלין.
ה. ודאי שלא. לפי הרמב"ם מה שנאמר למשה לא נפלה בו מחלוקת מעולם. כמו מה שכתוב בתורה. אגב, הרמב"ם לשיטתו בכמה מקומות הלמ"מ היא דברי סופרים מבחינת מעמדה ההלכתי (יש בזה סתירות, אבל אפשר ליישבן ואכ"מ).