הנביא המשכיל – בין אורתודוקסיה לרפורמה?

לכבוד הרב שלום,
רציתי לשאול אותך בעניין רעיון שמעסיק אותי מאוד לאחרונה. אני מעמיק מאוד במושג הנבואה ומעניין אותי לשמוע חוות דעתך על מסקנותיי האחרונות. תמהני האם מושג הנבואה של הפרט אודות חיוב עצמו יכול לחבר בין גישה אורתודוקסית לרפורמית.
אפשר לזהות בהבנת מושג הנבואה כפי שאני מבין אותו שילוב של השכלה רציונלית, דיאלוגיות וקלילות אסוציאטיבית של הדמיון. אבל אפשר גם להבינו בצורות אחרות.
הייתי רוצה לנסח בצורת שאלה הכל שהרי זה שו"ת, אבל אני לא מוצא ניסוח יותר טוב ממה שכתבתי בפייסבוק כפוסט דעה.
אני מתמודד כאן עם המתח בין הבנת הפרט על איך ראוי לו עצמו לחיות לפי האמת שהוא מבין לבין דרישת החוק הדתי, אבל דווקא מנקודת המבט של הדת.
השאלה אם אדם צריך לעשות מה שהוא מאמין בו זו שאלה אחת. כאן אני סובר שלא רק שהאדם צריך לעשות מה שהוא מאמין בו, אלא שאפשר שחובה על איש הדת לעודד את האדם לעשות את האמת שהוא מאמין בה לעומת כללי ההלכה כחלק מהאג'נדה הדתית עצמה. (זה גם כלול בנימת ההערצה ל"חכם המבין מדעתו".)
מנגד, איש הרפורמה שדוגל באוטונומיה אישית אל מול ההלכה, מחויב לשאוף לאמת אידאליסטית ולא זו שרק נוחה לו, כמו גם ללמוד ולהעמיק בחוקי הדת יומם ולילה.
ולהלן הדברים מהפוסט –
—
דמות הנביא – בין אורתודוקסיה לרפורמה
הנביא עומד בסערה, עומד מול הברקים והרעמים של ענני הכבוד האלוהיים. מה שמייחד את הנביא בהלכה, הוא שדבר ה' ששומעות אוזניו מחייב אותו יותר מההלכה הכתובה, על פי ההלכה עצמה. הוא שומע ישירות. דברו גובר על החוק, דווקא כשהוא מבין את נבואתו כהוראת שעה – או לעצמו או כשהוא מורה אותה לעם.
אנחנו, אוזנינו כבדות משמוע, אך בכל זאת לעתים שומעים אנו איזו בת קול, דבר מה נכנס, ואומר את דברו. למעשה, רק בזכות הקול הזה אנחנו מבינים פנומנולוגית את מושג הנבואה של נביאי האמת והצדק היותר זכים. רק בזכות התנבאויותנו הקלות, אנו יכולים להבין את הסיפור המקראי על שמיעת הקול במעמד הר סיני.
כמי שנאחזים ביסוד היסודות ועמוד החכמות, יודעים אנו שה' הוא לבדו אמת, ואנו אומרים בסוף קריאת שמע "ה' אלהיכם אמת", ולכן כל אמת חלקית היא בעצם דברו של ה'. נביא שמתנבא בשם עבודה זרה העיד על עצמו שלא התנבא מהאמת, ולכן אסור להקשיב לו. עבודה זרה היא בדיוק הניתוק מהאמת לשקר. היא בדיוק החוצץ בין האוזן לקול הנבואי. לא יתכן קול נבואת אמת שיגיד לעבוד עבודה זרה. זהו תרתי דסתרי.
במובן זה, מושג הנבואה הוא מושג המפשר בין הרעיון הרפורמי של אוטונמיה אישית לבחור אל מול חוקי ההלכה, לעומת המחויבות הטוטאלית לנאמר בה.
כלומר, כל עוד אין האדם שומע את קול האמת ומזהו ככזה, הוא מחויב לחוק ההלכתי, וככל שהוא שומע אמת ששונה מהאמור בחוק, ומזהה שזו חובתו, עליו לנהוג על פי אמת זו.
החובה לשמוע לקול ה' האמתי היא חובה הלכתית מדיני נביא. נביא שכבש נבואתו חייב מיתה בידי שמיים. זוהי מיתה רוחנית של מי ששומע ליצרו או עצת אנוש, יהיו אלו אפילו בני האדם האינטליגנטים והמשכילים ביותר שבדורו, ושוכח לשמוע לאמת שהוא מבין.
יש לציין שההלכה בעצמה, מבחינת הנרטיב שלה עצמה, היא אינה אלא המשך של מה שמשה נצטווה לומר לעם ישראל, אמנם כאשר ידבר איש עם רעהו, כך מסתבר, שידבר על דרך הכלל, ואילו תמיד אפשר לשאול על הפרטים ו"כלל ופרט, פרט וכלל, כלל ופרט וכלל, אין אתה דן אלא כעין הפרט". כך האדם הפרטי תמיד יכול לחקור עוד באמת הפרטית שנאמרת לאוזניו לעומת זו הכללית.
מנגד, אין לאדם פטור מלעסוק בכללים. צריך איזון בין לימוד תורה לנבואה פרטית. החוק ניתן כדי שישמעו אותו, ואין אתה רשאי להיבטל ממנה, שאינה ירושה לך ללא עמל הלימוד.
באופן זה נוצרת אוטונומיה לפרט, אבל רק כזו שנוגעת לעשיית אמת, ולא כזו, שרק מבקשת הנחות לעצמה. אוטונומיה לפרט שמחייבת גם לימוד תמידי של המסורת, ולא כזו שזונחת את העבר, וכך ירושתה לדור הבא מדלדל.
בכך הנבואה מאפשרת לאדם לחיות במציאות אורתודוקסית ורפורמית כאחת. וככל שמיוחד האדם נדרש הוא יותר להתנבאויות הפרטיות שלו, וככל שרוצה ללכת בתלם החברתי ידבק בהלכה הכללית.
"אתה אחד ושמך אחד גוי אחד בארץ"

בתודה שבת שלום וגמר חתימה טובה,
אופיר