הרמבם

בעיניי ממש לא מדובר בחוסר יושרה אינטלקטואלית. אילו הייתי מגיע אל הטקסט המקראי כדף חלק, בלי שום הנחות מוקדמות, אולי היה מקום לטענה שכזו. אולם, מכיוון שנקודת המוצא שלי היא שהתורה ניתנה לנו ממרום, אין שום מניעה לפרש אותה באופן שלא יסתור את העובדות המוכחות.

כך בדיוק אנו נוהגים לגבי כל טענה או תיאוריה שאנו חושבים שהיא נכונה. למשל, אם מדען יגלה מקרה שסותר לכאורה את חוק הגרביטציה, הוא לא יזרוק מיד את חוק הגרביטציה לפח; הוא ודאי יעשה "אוקימתא" ואפילו דחוקה, ויחפש הסבר מקומי כדי ליישב את הסתירה מתוך אמון במערכת החוקים. אפשר וראוי לנקוט בדרך פרשנית דומה בכל פעם שיש לפניך טקסט שנתפס בעיניך כאמיתי, ואתה רואה משהו שסותר את דבריו.

יתר על כן, הגישה הזו אינה מנגנון אוטומטי המופעל בכל מצב ללא בקרה, והרמב"ם עצמו הוכיח זאת. לגבי שלילת ההגשמה של האל, מכיוון שההוכחה הפילוסופית לכך הייתה מבחינתו החלטית (מופתית), הוא פירש את כל פסוקי ההגשמה בתורה (כמו "יד ה'") כמשל ומליצה. לעומת זאת, בשאלת קדמות העולם של אריסטו מול בריאה יש מאין, הרמב"ם סירב לפרש את פסוקי ספר בראשית כאלגוריה שמקבלת את קדמות העולם. מדוע? משום שראיותיו של אריסטו לקדמות העולם לא שכנעו אותו ולא היו בגדר הוכחה מופתית חותכת. הרמב"ם מצהיר במפורש שאם אריסטו היה מציג הוכחה פילוסופית משכנעת והחלטית, הוא לא היה מהסס לפרש מחדש את פסוקי הבריאה כך שיתאימו להנחת הקדמות. מכאן שאין כאן התחמקות שרירותית, אלא דרישה להוכחה חזקה ואמיתית בטרם "מעקמים" את הפסוקים מתוך נאמנות לאמת.

נכון הדבר שברמה העקרונית, מנגנון פרשני כזה הופך את הטקסט למעין "תיאוריה שלא ניתנת להפרכה", שכן תמיד אפשר להציע פרשנות יצירתית לכל סתירה. אולם, זהו תמיד עניין של שקלול. אנו מתמרנים ושוקלים: עד כמה באמת השתכנעתי באמת המדעית או הפילוסופית הזו, מול איזה "מחיר פרשני" אני אאלץ לשלם על הפרשנות היצירתית, ומהו המחיר התיאולוגי של החלק במסורת שמתערער. ככל שהפרשנות דחוקה ומוגזמת יותר – כמו שעשו האלגוריסטים הקיצוניים (כידעיה הפניני וסיעתו) שהפכו את אברהם ושרה לדמויות פיקטיביות המסמלות "חומר וצורה", וחטפו על כך חרם חריף מהרשב"א – כך נדרוש ראיות עובדתיות חזקות יותר כדי להצדיק אותה.

היושרה האינטלקטואלית נבחנת בדיוק כאן: ביכולת לבחון בכנות מתי המסקנה השכלית באמת מכריחה אותך לסטות מהפשט, ומתי הפרשנות חורגת מגבולות היושר האינטלקטואלי והופכת לדחוקה ומופרכת. אי אפשר לקבוע קווי גבול מראש, וכל מקרה נידון לגופו. כל עוד אתה שומר על סבירות ואינך מחליף את הפשט באלגוריה באופן שרירותי, זוהי הדרך הישרה להתייחס לטקסט שאתה מאמין בו. יתר על כן, במקום שבו מתערער אצלך האמון בתורה כי יש יותר מדיי בעיות לעומת הטיעונים שמבססים את האמון בתורה, שם היושר מחייב לוותר על האמון בתורה. זו שאלה של שקלול.