השלב שאחרי השאלות באמונה

שלום וברכה

לומד בישיבת הסדר בשיעור ד

בתחילת לימודי בישיבה לקחתי את הלימוד בצורה רצינית מאוד, למדתי מהבוקר עד הערב כמעט בלי הפסקה והייתי מאושר מזה.

בסוף שיעור א' כשהתחלתי לברר יותר שאלות אמוניות, בין השאר דרכך(ותודתי הרבה על כך), הלימוד נחלש בצורה משמעוית, מאז אני מרגיש קצת "מרחף" מעל החומר ולא חי אותו.

בנוסף ההקפדה על דקדוקי ההלכה(תפילות במניין, כשרות מהודרת יותר, כבוד לרבנים וכו') פחתה, בקרוב כנראה אצא מהישיבה לאקדמיה ולפי שאיך שאני רואה אצל אחרים, ההקפדה על ההלכה לא משתפרת לאחר היציאה מהישיבה אלא להיפך.

מתוך הבנה שאין וודאות של 100% הגעתי למסקנות שסביר יותר שהיהדות נכונה, ושרציונלי לקיים מצוות, אך מידת ההתמסרות לכך פחתה, שגם אם העניין יותר סביר, להתמסר לדבר שאינו ברור ולחיות אורח חיים שלם על פיו זה די קשה. לצורך העניין אם בשיעור א' ולפני היה לי פשוט שההשגחה קיימת על כל פרט, ושהעולם הבא וודאי קיים ע"פ תיאורי חז"ל, היום איני בטוח בכך.

ברור לי שהגורם המרכזי לירידה הרוחנית שלי הוא הבירור האמוני וצר לי על כך.

מודע לכך שאינך פסיכולוג, ותפקידך הוא לומר מה האמת, ובכל זאת הייתי שמח אם תוכל לשתף מנסיונך עם חבר'ה שעברו תהליך דומה לשלי(מניח שיש לא מעט כאלה) איך בכל זאת לוקחים את הסבירות ומנהלים על פיה אורח חיים מתמסר יותר.