השלכה של הסברך לאוקימתות
שלום וברכה,
את המשנה בתחילת פרק רביעי של פסחים "נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם" מעמיד אביי בשתי העמדות הפוכות – בעקבות המקרה של רבי זירא (חולין יח, ב) הוא מעמיד את המשנה במקרה שדעתו לחזור, ואילו בעקבות המקרה של רבה בר בר חנה (פסחים נא, א) הוא מעמיד את המשנה במקרה שאין דעתו לחזור. הראשונים ראו בכך בעיה (מתניתין היכי משכחת ליה?!), וגם התוספות שפירשו 'לצדדין קתני' ראו בזה דוחק.
תהיתי אם לפי הבנתך את האוקימתות אכן יש כאן בעיה – אביי לא מתכוון שהמשנה מדברת דווקא על מצב שדעתו לחזור / שאין דעתו לחזור, אלא שהדינים שמופיעים בה באים לידי ביטוי במצבים שונים. האם זו השלכה נכונה של דבריך? ואם כן, האם ניתן להסיק מכאן שהראשונים לא תפסו כך את האוקימתות?
תודה מראש,