ועכשיו, מה?

שלום רב. כמה שיקולים שכדאי לקחת בחשבון. 1. לא אלמן ישראל. התרומה שאתה תיתן בתפקיד שאותו אתה מיועד לבצע תוכל להינתן גם על ידי בחור מוכשר אחר. כך שהערך המוסף שלך דווקא אינו בהכרח כה גדול (גם אם אתה מאד מוכשר). לעומת זאת, בניין הקומה התורנית שלך לא יוכל להיעשות על ידי אחרים. גם התרומה של המסלול הזה לך (מעבר לתרומה לכלל) אינה קריטית. אדם מוכשר יכול להתקדם ולהתפרנס ולהצליח יפה גם בלי הבוסט הזה בהתחלה. מי שמתקבל למסלולים הללו הוא בד"כ מוכשר ולכן דווקא הוא לא באמת צריך אותם (אם כי זה כמובן עוזר גם למישהו כזה, ולו ברמת הקשרים וההכשרה). זה לפחות לא קריטי מבחינתו. ואת ההפרש הזה בהחלט שווה לשלם למען התקדמות בתורה. 2. לעשות למען עם ישראל אינו פשיזם, גם לא קל. אבל מאידך אני גם לא מצדד בבניית תכניות שעניינן לתרום לעם ישראל. אדם צריך לעסוק במה שהוא אוהב ומוכשר לו, ובמסגרת זאת לנסות ולתרום לסביבתו ולעם ישראל ככל שיוכל. קריירות שעניינן תרומה זה בד"כ מרשם לכישלון. אם תהיה מתוסכל בהמשך אם תחליט לא ללכת לתפקיד הצבאי ההוא (וזה בעיקר בגלל תרומתו של התפקיד לך, לא לכלל ישראל), אז לא כדאי לוותר. התסכול הזה יכול להיות הרסני להתקדמותך הרוחנית. תהיה לך תחושה שהתורה אילצה אותך לוותר על דברים שמאד חשובים לך. 3. קשה מאד לבנות יכולת עיונית לא במסגרת ישיבה, גם אם לא יום שלם. גם אני עשיתי זאת בלימוד חצי יום כל יום בישיבה ליד התארים המתקדמים באוניברסיטה (התחלתי באוניברסיטה בצהרים). 4. אם אתה הולך למסלול הצבאי, הייתי מקפיד ללמוד ברמה טובה כמות שעות מסוימת. לכן כדאי להגיע לרמה של לימוד ברמה טובה לפני שאתה מתחיל את המסלול הזה. בדרך כלל שנה בישיבה לא מספיקה לזה. משהו כמו שלוש יספיק יותר. לא יודע אם זו אופציה. אפשר כמובן להתחיל ללמוד מהשנה השנייה במסלול הארוך הזה, ולדלג על שנה. אבל כדאי לוודא שיש לך אפשרות לעשות זאת. 5. לציווי ההורים אין תוקף כשהם רוצים להכתיב לך את מהלך חייך ו/או למנוע ממך פעולות שחשובות לך (ראה מאמרי על כיבוד הורים ושיקולי טריטוריה). מאידך, כל עוד הם מממנים אותך יש להם בהחלט say לגבי מה שאתה עושה. לא סביר ליפול עליהם לנטל כלכלי אם הם עצמם לא רוצים בזה. 6. לחזור  לישיבה אחרי תשע שנים זו לא תכנית ריאלית. אולי זה יקרה, אבל לא נכון לבנות תכנית כזאת כבר היום.