זלזול בפילוסופיה ובטיעונים בדרך השלילה — והאם יש טעם לדון עם אמפיריציסטים?

שלום הרב מיכאל,

קראתי את הטור שלך בעקבות הדיבייט עם אביב פרנקו, ״אתאיזם כ׳מדענות׳״, ואת הטור ״מהי פילוסופיה?״.

בדיונים עם כמה אתאיסטים נתקלתי בזלזול בעצם השימוש בפילוסופיה ובאינטואיציה להכרת המציאות. לפעמים מבטלים טיעון רק משום שאינו מדידה או ניסוי, ומתייחסים אליו כספקולציה שנמצאת בראש בלבד. מדוע לדעתך הגישה הזאת נפוצה? הרי גם האמון בחושים והאינדוקציה אינם מבוססים רק על תצפיות, כפי שהסברת בטורים.

בנוסף, נתקלתי בזלזול בהסקה בדרך השלילה שהצגת באמצעות שרלוק הולמס. כשאני אומר ״או שיש סיבה לקיום היקום או שאין סיבה״, עונים לי שיש אפשרויות נוספות, למשל אקראיות. אבל כיצד אקראיות היא אפשרות שלישית? אם יש מנגנון אקראי שפועל לפי חוקים, עדיין אפשר לשאול מה מסביר את קיומו ואת חוקיו. אם הכוונה להיווצרות בלי שום גורם, הרי שזו אפשרות של היעדר סיבה. ואם החוקים תמיד התקיימו באופן עצמאי, זו הצעה לעצור בהם את ההסבר.

ברור לי שהחלוקה הזאת אינה מוכיחה כשלעצמה שיש בורא תבוני, ושבהסקה בדרך השלילה צריך להצדיק את שלילת החלופות. אבל האם יש כשל בעצם הניתוח?

ובעיקר, האם לדעתך יש טעם לדון על קיום אלוהים עם אמפיריציסט שמוכן לקבל רק טענות שניתנות לבדיקה אמפירית? האם עדיף קודם לברר איתו את הלגיטימיות של הכלים הפילוסופיים, וכיצד אפשר להתקדם כשהמחלוקת היא על כלי ההכרה עצמם?

תודה,

יאיר