חשק בעבודת ה'

כפי שכתבתי והסברתי פעמים רבות, ישנה נטייה רווחת (אולי בהשפעת החסידות) לזהות את עבודת ה' עם רגש, חוויה, התלהבות ותשוקה. לדעתי, תפיסה זו שגויה ביסודה. לרגשות, נעלים ודתיים ככל שיהיו, אין ערך מצד עצמם, והם אינם המהות של עבודת ה'.

הבסיס לעבודת ה' (מה שאני מכנה "קומה א'") הוא מה שהרמב"ם בהלכות עבודה זרה מכנה "קבלה באלוה" – ההכרה בכך שיש אלוהים, והמחויבות המוחלטת לציית לציוויו מעצם העובדה שהוא ציווה, ולא משום סיבה אחרת. הרמב"ם בתחילת פרק י' מהלכות תשובה שולל עבודה מתוך אינטרסים (שכר ועונש), אך הוא גם מגדיר את העבודה האידיאלית, "עבודה מאהבה", באופן מאוד מפתיע: "לא מפני דבר בעולם… אלא עושה האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבוא בגללה". כלומר, אהבת ה' האידיאלית אינה סערת רגשות או "חפץ הלב" במובן האמוציונלי, אלא הכרעה אינטלקטואלית קרה וברורה – לעשות את הדבר הנכון פשוט מפני שהוא נכון. אם אדם מקיים מצוות כדי לפרנס תחושות של אהבה או יראה שיש בתוכו, הרי שהוא בעצם עובד את עצמו ואת סיפוקיו הנפשיים, ולא את ה'.

אם כן, כיצד אני מבין את דברי הרמח"ל על "חפץ הלב ותשוקת הנשמה"?

אני בהחלט לא שולל את מקומו של הרגש כ"קומה ב'". כשאדם עושה את מצוות ה' וגם נהנה ומתמלא בתשוקה – המצווה שלו שלמה ומשובחת יותר, שכן התורה "נבלעת בדמו". אדם כזה הגיע למצב של הרמוניה שבו גם הנטיות הטבעיות שלו ("הנפש הבהמית" במונחי התניא) מיושרות עם הכרעת השכל ("הנפש האלוקית"). זהו מצב אידיאלי שראוי לשאוף אליו. עם זאת, התשוקה הזו יכולה להיות תוספת מבורכת רק בתנאי שהיא איננה המוטיבציה לפעולה. המניע חייב להישאר שכלי, המחויבות לצו; הרגש הוא לכל היותר אינדיקציה לכך שהפנמנו את האמת ואולי גם סיוע שנותן מוטיבציה. ואם נגזר על אדם להיות נטול יכולת רגשית כזו (אוטיסט או מי שמוחו פגוע בהקשר זה) – הוא צדיק באותה מידה ולא חסר בעבודת ה' שלו מאומה.