משמעות התפילה

לכקש"ת מרן אדמו"ר הקוה"ט שליט"א,

מדבר נחמן, החרדי היחיד שגבוה ממך, אם זה עוזר לזיהוי… הצקתי לך כמה פעמים באוניברסיטה בכמה שאלות, וכו' וכו'.

אני חושב המון על מה שאתה אומר בעניין תפילות ובקשות. שמעתי גם את (כל) השיעורים שלך, הטרילוגיה, ועוד.

נדמה לי שיש הנחה קודמת בענין התפילה, ואם לא מקבלים אותה כל הבעיה נראית אחרת. כשאומרים שבמצב X חוקי הטבע היו מביאים ל-A, מדברים כאילו חוקי הטבע הם משהו שקיים ופועל בפני עצמו, והקב"ה רק יכול להתערב בו מבחוץ. אבל אולי חוק טבע אינו גורם שפועל בכלל, אלא רק הניסוח שלנו לסדירות שאנחנו רואים בדרך שבה הקב"ה מנהל את העולם.

אני יודע שכבר התייחסת בשיעור לאפשרות שהקב"ה הוא שמפעיל בכל רגע את מה שאנחנו קוראים לו "כוח משיכה", ואמרת שאם הוא עושה זאת תמיד באותה חוקיות, לזה בדיוק אנחנו קוראים טבע. אבל אני מציע משהו מעט אחר: לא רק שהקב"ה הוא המבצע של החוק, אלא שהחוק עצמו אינו גורם מחייב. יש לנו אינדוקציה עצומה ש-X מוביל ל-A, ולכן אנחנו קוראים לזה חוק. אבל מבחינה אונטולוגית לא החוק עשה את A; הקב"ה עשה את A. ואם בתוך מכלול הנתונים יש גם אדם שמתפלל, ייתכן שהקב"ה עושה B.

אם כך, המשפט "לולא הקב"ה התערב היה קורה A" כבר מניח את המבוקש. לפי התמונה הזאת, לולא פעולתו של הקב"ה לא היה קורה A ולא B. אין מערכת סיבתית עצמאית שפועלת ורק לפעמים הוא נכנס אליה, הפעולה האלוהית היא עצם קיומה של השרשרת הסיבתית. וממילא, תפילה אינה בהכרח בקשה לעצור מכונה שכבר נוסעת, אלא יכולה להיות אחד הנתונים שבתוך האופן שבו הקב"ה מנהל מלכתחילה את האירוע. בעולם שבו ראובן לא התפלל הוא עושה A, ובעולם שבו ראובן התפלל הוא עושה B (על פניו…).

וזה הביא אותי לרמב"ן. בסוף פרשת בא הוא כותב: "שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם" (שמות יג, טז). ובבראשית מו, טו הוא כותב: "וכל תפלותינו נסים ונפלאות, אלא שאין בהם שנוי מפורסם בטבעו של עולם".

המשפט הזה נראה לי ממש מפתח. הרמב"ן מוכן לקרוא לכל תפילה שנענית "נסים ונפלאות", אבל מזה לא נובע שהתפללנו על נס במובן האסור. הוא עצמו מבחין בין נס במובן העמוק, שבו הקב"ה מנהל את המציאות, לבין "שינוי מפורסם בטבעו של עולם". נדמה לי שאצלך שתי הקטגוריות כמעט מתלכדות: אם הפיזיקה הייתה מנבאת A והקב"ה עשה B, הרי זה נס. אבל אולי "מתפלל על הנס" פירושו משהו הרבה יותר קונקרטי: בקשה להפוך מציאות שכבר נקבעה, או לעשות דבר שניצב בניגוד גלוי למנהגו של עולם.

ואז גם דוגמת ארבעים יום מסתדרת. לא צריך לומר שלפני ארבעים יום יש "חור" בדטרמיניזם שבו מותר לקב"ה לפעול ואחר כך כבר לא. אפשר להבין שהחילוק הוא בין דבר שעדיין לא נקבע לבין דבר שכבר נעשה. לפי הידע שלנו היום, המין הכרומוזומלי נקבע כבר בהפריה, ולכן אחרי ההפריה בקשה לשנות XX ל-XY היא באמת בקשה להפוך מצב שכבר נקבע; אבל לפני ההפריה אפשר לבקש שההפריה עצמה תתרחש בדרך שתביא לזכר או לנקבה.

ככל שאני חושב על זה, נדמה לי שזה לא רק תירוץ שמאפשר "להציל" את התפילה. יכול להיות שהקושי נוצר מלכתחילה מפני שנתנו לחוקי הטבע מעמד אונטולוגי חזק מדי. אנחנו יודעים שיש סדירות, יודעים לתאר אותה ולנבא בעזרתה. אבל מזה עדיין לא נובע שיש בעולם "חוק" שמחולל את העתיד במנותק מהקב"ה, עד שהוא מחליט לחרוג ממנו.

אני הופך בדבר הזה כבר הרבה זמן, ובשלב הזה אני באמת חושב שיש כאן פתרון לבעיה, ולא רק משחק במילים. במיוחד קשה לי להתעלם מזה שהרמב"ן מצד אחד אומר שכל תפילותינו נסים ונפלאות, ומצד שני אומר שאין לאדם חלק בתורת משה עד שמקבלים את עולם הנסים הנסתרים הזה. אם עצם ההיענות לתפילה הייתה בהכרח מאותו סוג נס שאין להתפלל עליו, קשה להבין מה נשאר בכלל מתפילות ובקשות.

אשמח מאוד לדעת מה אתה חושב. אם אני מפספס כאן הנחה הכרחית, אשמח להבין אותה; אבל אם לא, נדמה לי שזה כן מחייב לחשוב מחדש על הזיהוי בין "תפילה שפועלת" לבין "תפילה על הנס".

הקטון שבתלמידך (והגבוה מביניהם),

נחמן