לגבי 'הרגש' בקביעת המוסר

שלום וברכה לרב, ראשית נפתח בכבוד אכסניה ונאמר שאני שומע את הקורס מבוא לפילוסופיה של הרב בשקיקה גדולה מאוד. כגמל הצמא למים, תענוג.
ולעניין, אתמול שאלתי בשו"ת בסוף, האם אפשר להגיד שגם הרגש הוא יכול לכוונן אל המוסר (מעבר לאינדיקציה שיכולה לקרות "בטעות") בנוסף לשכל.
וכוונתי אולי לנסות לערער על הגישה שטוענת שיש את הכשל הנטורליסטי בדברים פסיכולוגים (כמו דחיה).
וש'ההצדקה היחידה למוסר היא השכל'. (בספרו של ברגמן ראיתי שקאנט מגדיר רק את השכל בתור הצו המוסרי, וכל השאר קרוי כ"צו ההיפותטי", דהיינו המותנה בדבר אחר, ולכן לא מוסרי).
כמו שאמרתי אתמול, אפשר לעשות קפיצה – כפי שנתנו לשכל תוקף לקבוע מה מוסרי ומה לא.
אין הכי נמי, ברגש. ניתן לרגש תוקף להראות לנו מה מוסרי ומה לא (גם אם אין לכך הצדקה שכלית. נניח זה שכל אדם סביר נגעל מדם שחיטה. [לפחות בשחיטה הראשונה], גם אם לא הייתה הצדקה שכלית לכך שאסור להקיז דם לחיות, עדיין נטען שלהקיז דם זה לא מוסרי, *והראיה* לכך היא – שזה מגעיל אותי).
וכמו שבצו הקטגורי אני לא מתחשב ברגש, גם פה לא אתחשב בשכל..
ואת האמת שזה הרהור שאני אומר, בהשפעת השיטה הדגולה של הרב להסביר את הסינטתי אפריורי של קאנט. כמו שיש "עיניי השכל".
כך אפשר לומר שיש "עיניי הלב".
וכמו שההכרה רואה בשיכלה (לכאורה) את עיקרון הסיבתיות. אותה הכרה רואה בליבה (מרגישה) מה מוסרי ומה לא.
ולכן גם הרגש הפסיכולוגי הוא כן 'משא טעון', ולא ריק.
(יש עוד הרבה להאריך פה, אני כמובן דוחה האבולוציה העיוורת, וטוען שהייתה מבוקרת לגמרי. ולכן יש תוקף לפסיכולוגיה האנושית.
אני מרגיש אינטואיטיבית שיש פה עמדה שצריך להגדיר אותה היטב, אבל את הרעיון הכללי מקווה שהצלחתי להעביר).
זה אמנם טיעון שמתיימר להיות 'חושף' ולא 'מסיק'. אבל לא מרגיש לי שיגרע חלקה של ההצדקה לרגש, מאשר ההצדקה לשכל. (הן נראות לי שקולות, הן לוגית והן אינטואיטיבית).
יום טוב לרב