לגבי מאכל שהוא ספק חלבי

חשבתי שצריך לחלק בין חפצא של דבר שיש לו מתירין ובין איסורי גברא שיש להם מתירין. למשל חמץ בפסח או טבל זה איסורי חפצא שיש להם מתירין, אבל המאכל החלבי אין בו איסור חפצא אלא רק איסור גברא ולכן לא שייך בו דין "עד שאתה אוכלו באיסור, אוכלהו בהיתר". אגב,

ראיתי מקור בויקישיבה לגבי שבועה על דבר מאכל (= איסור גברא) שאומר כך:
שבועה – כגון שנשבע על איזה דבר שלא יאכלנו – כתבו ראשונים שהיא דבר שיש לו מתירין (כן משמע מהרמב"ם נדרים ה יד-טו; ריטב"א שבועות ד א; כן משמע מהמגדל עוז שם טו, ורדב"ז שם טז; פרי מגדים, פתיחה לפסח ב א טז), שמצוה להישאל עליה (ריטב"א שם); ומהאחרונים יש שכתבו שאין שבועה דבר שיש לו מתירין, שאין מצוה להישאל על השבועה, ואדרבה אין נשאלים על השבועה אלא מדוחק (ראה ערך שבועה), ומי שנשבע שלא יאכל דבר פלוני ונתערב הדבר באחרים – בטל ברוב (בית יעקב קי; תשובה מאהבה א קב קד; פתחי תשובה יו"ד קב סק"י, בשמם).

כלומר, גם לדעת כמה מהאחרונים, שבועה (ואולי גם כל איסורי גברא) הן לא דבר שיש לו מתירין.

וכעין זה מצאתי בויקישיבה גם לגבי נזירות שהיא אינה דבר שיש לו מתירין. לדוגמא, יין גפן שנתערב ביין תאנים, והנזיר רוצה לשתותו. אע"פ שאפשר להישאל לחכם לא נחשב שיש לו מתירין, משום שהשאלה לחכם היא על הנזירות עצמה (שיבטל את הנזירות) ולא על הדברים האסורים (כגון שתיית היין), ורק כשהחכם עוקר את הנזירות – איסור שתיית היין מתבטל ממילא, לכן לא נחשב שיש לו מתירין (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה דבר שיש לו מתירין בנזירות).

מה דעתך?

איסור בשר בחלב הוא איסור חפצא. אמנם החובה להמתין בין בשר לחלב היא מדרבנן ואולי על הגברא בלבד (אם כי גם בזה איני בטוח).
אגב, בנזירות דומני שזו סברא קצת אחרת. שם מדובר על ההיתר ולא על האיסור. ההיתר אינו לדבר אלא לאדם.
בשבועה הסברא נראית לי תמוהה. מילא אם תאמר שזה איסור גברא. אבל זה שאין מצווה להישאל הרי גם בנדר אין מצווה להישאל ומפורש במסכת נדרים שנדר זה דבר שיש לו מתירין.

יתר על כן, הסברא לחלק בין איסורי גברא לחפצא נראית לי יותר לגבי ביטול. אבל לגבי דיני ספיקות איני רואה חילוק. עד שאתה אוכלנו באיסור אוכלהו בהיתר.

כתבת לגבי נזירות שההיתר אינו לדבר אלא לאדם. זה בדיוק מה שניסיתי להגיד, שבאיסורי גברא, ההיתר אינו לדבר (לחפצא) אלא לאדם (לגברא). ולכן באיסורי גברא, לא שייך דין דבר שיש לו מתירין (כמו בנזירות), ולכן אני מנסה לטעון שספיקות באיסור גברא שיש לו מתירין מדרבנן הן ככל ספק דרבנן לקולא (בניגוד לספק באיסורי חפצא שיש להם מתירין). לגבי המאכל החלבי, בגוף המאכל אין איסור כל עוד הוא לא התערב עם בשר, רק אחרי שאתה אוכל אותו חל האיסור במציאות (נניח שמתערבב בקיבה) ולכן ספיקו לקולא (בגלל שהוא דין דרבנן).

כפי שהוספתי, לגבי ספק דרבנן לקולא אני בכלל לא מבין את הסברא לחלק בין גברא לחפצא. אולי לגבי ביטול ניתן לומר זאת.
מה שהתכוונתי לומר לגבי הנזירות הוא שהעלית שני ניסוחים: האיסור על הדבר או על האדם. ההיתר הוא על הדבר או על האדם. כך למשל בנדר האיסור הוא על הדבר אבל אם יהיה היתר לאדם זה לא יתיר את הדבר כשלעצמו. אבל זו רק הערה צדדית.
ולגבי אכילת מאכל חלבי הוא אשר אמרתי. אם זה מתערבב בקיבה, או לחלופין אם החלב הופך לאיסור חפצא אם אכלת בשר, אז גם זה איסור חפצא.

הסברא לחלק לדעתי נובעת מהמקור בגמרא לדין דבר שיש לו מתירין. לומדים את הדין הזה מביצה שנולדה ביום טוב. כלומר אני מנסה לטעון שכל הדין של דשל"מ שייך רק בחפצי איסור כמו ביצה שנולדה ביו"ט, חמץ בפסח, טבל וכו, אבל לא שייך באיסורים שאינם בחפצא כמו יין לנזיר, או סתם דבר מאכל ביום תענית. לדוגמא, אם אדם רוצה לאכול במוצאי תשעה באב בבין השמשות, לכאורה יש פה ספק איסור דרבנן (=לקולא), אבל מצד שני זה איסור שיש לו מתירין (בצאת הכוכבים הוא יהיה מותר), ועדיין אני מנסה לטעון שמותר יהיה להקל באיסור הזה מבלי להמתין לצאת הכוכבים, כי כל דיני "דבר שיש לו מתירין" שייכים רק בחפצי איסור, ולא באיסורי גברא כמו חובת התענית בתשעה באב.

לפעמים הפורמליזם ההלכתי אכן עובד כך. אבל סברת דבר שיש לו מתירין קיימת גם באיסורי חפצא וגם באיסורי גברא: עד שאתה מתיר לו ספק איסור חכה קצת ויאכלנו בהיתר גמור.

אם אדם אכל בשר וכעת אחרי שעה מאכילת הבשר, רוצה לאכול משהו פרווה שבושל בסיר חלבי. מה הדין? והטעם

http://www.yeshiva.org.il/midrash/19282

בהמשך לשאלה הזו, האם הכלל שיש להחמיר בספקות בדבר שיש לו מתירין, האם זה אמור רק לגבי ספקות במציאות, או גם לגבי ספיקות בדין? למשל יש מחלוקת בפוסקים אם יש להמתין אחרי אכילת גבינה זמן מה לפני שאכילת בשר תהיה מותרת. האם יהיה נכון ללכת לפי הכלל שספק דרבנן לקולא, או שיש להחמיר דווקא בגלל הכלל שספק בדשיל"מ לחומרא?

לכאורה בספק בדין יש צד להחמיר גם בלי דשיל"מ, לפחות בספק דרבוותא, שהרי כאן אולי שני הצדדים צודקים (אלו ואלו). בכל אופן, לפחות בדשיל"מ נראה לי פשוט שיש להחמיר גם בזה מאותה סברא (עד שאתה אוכל באיסור אוכלנו בהיתר).

אם אני מבין אותך נכון, בכל ספק בדין דרבנן יש להחמיר? והרי הפוסקים בדר"כ משתמשים בכלל הנפוץ ספק דרבנן לקולא גם לגבי מחלוקות הלכתיות בדיני דרבנן, לא כן?

לא. כתבתי שיש צד כזה. למשל לגבי ספק ספיקא יש שכתבו שבספק בדין אין היתר להקל. ראה למשל כאן:
http://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%90_%D7%93%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%90

דווקא מהמקור שהבאת הבנתי להיפך. כתוב שם:
"בספיקא דרבנן מקילים גם במחלוקת הפוסקים (משנה ברורה קס-מז)."
ובנוסף כתוב שם:
"ספק ספיקא – לא אומרים ספק ספיקא במחלוקת הפוסקים (שב שמעתתא א-כג בשם המהריב"ל)."
כלומר הם מתכוונים נראה לי שאין הבדל בין ספק ספיקא לספק רגיל במחלוקת הפוסקים. ומכאן יוצא שספק בדין בדאורייתא לחומרא, וגם ספק ספיקא בדין דאורייתא לחומרא (אין הבדל בין ספק אחד לספק ספיקא). ואותו דבר גם בדרבנן, נניח שיש מחלוקת בפוסקים לגבי דין A. וגם לסיעת הפוסקים שמקילים בדין A, ביניהם יש מחלוקת, אם לגבי דין B, שמסתעף ממנו, אם יש להקל או להחמיר. אם שני הדינים A ו B הם מדרבנן, אז אפילו שיש ספק ספיקא לגבי דין B אם מותר להקל בו – ספק ראשון הוא שמא סיעת המחמירים בA צודקת (ואז יש להחמיר גם בB), וספק שני הוא שגם אם נגיד שסיעת המקילים בA צודקת, שמא סיעת המחמירים בB צודקת, עדיין יש להקל בדין B משום ספק דרבנן לקולא. האם הבנתי נכון?

אגב, שמתי לב שכתוב שם דבר נוסף בניגוד למה שאמרת לעיל לגבי שאלתי המקורית:
"דבר שיש לו מתירין אינו אוסר בספיקא דדינא, אלא רק בספק במציאות (רעק"א ברכות ב. (סוף ד"ה שם וממאי) מביא פר"ח לגבי ספיקא דרבנן, ומוסיף מדעת עצמו גם לגבי ספק ספיקא)."

אכן. בספק דרבנן מקילים גם במחלוקת הפוסקים, וזה מה שכתבתי. ולגבי ס"ס לא מדובר בשני ספיקות הפוסקים אלא בספק על גבי ספק בפוסקים. בדאורייתא מחמירים בזה בגלל שהספק הראשון לא נחשב כספק ממש (שני צדדיו אמיתיים), והוא אשר כתבתי.

לגבי דשיל"מ איני זוכר זאת אבל אולי רעק"א כותב זאת. מסברא נראה לי לא כך. ואולי אותה סברא יש כאן שבספק בפוסקים שני הצדדים הם נכונים ולכן ניתן להסתמך על הצד המיקל וזה לא נחשב שאתה אוכל כעת באיסור (שזו הסברא לא לאכול ולדחות לאכילת היתר).