מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה בשותפים שגנבו

אז איך ראיה מזה שאמרינן מיגו במשמעות של בפועל מועילה למיגו של השמעות הרגילה במגביה מציאה לחבירו?

במגביה מציאה לחברו מדובר על אפשרות לזכות לו בלי מיגו בפועל אלא רק מדין שליחות (זכין) הרגיל. וזה בדיוק מה שדוחים שכאן שזה מועיל מדין מיגו בפועל ואין ראיה.

יש גמרא בהמשך בדף ט' ע"ב שאומרת:
תנן התם מי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכמים אומרים ייתננה לעני הנמצא ראשון אמר עולא אמר ר' יהושע בן לוי מחלוקת מעשיר לעני דר' אליעזר סבר מגו דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה ומגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה
משמע שאין צורך במיגו בפועל כדי לזכות לחבירו במציאה או פאה אלא מספיק מיגו בכוח (היה יכול). אם כן, למה הגמרא מדמה בין מקרה של מגביה מציאה לחברו ששם זה חל משום מיגו דזכי לנפשיה בכוח, ובין מקרה של שותפים שגנבו ששם קנייני הגזילה חלים משום מיגו דזכי בפועל.

חשבתי להציע הסבר שגם במקרה של שותפים שגנבו מדובר במיגו בכוח, אבל התנאי לתקפות המיגו הוא המוכנות לממש אותו. במקרה של שליח גניבה רגיל, השליח לא רוצה לגנוב בשביל עצמו, ולכן אין כאן מיגו דזכי לנפשיה, אבל במקרה של שותפים, הוא כן מוכן לגנוב בשביל עצמו את החצי של שותפו ולכן יש כאן מיגו דזכי לנפשיה (בכוח ולא בפועל).

במציאה זה גם מיגו דזכי בפועל. כל אחד מהגביה חצי, ומתוך שהגבהתו מועילה עבור עצמו היא מועילה עבור חברו.
הסוגיא שהבאת כאן היא מיגו דמצי זכי ולא מיגו דזכי, כלומר מיגו במשמעות הפוטנציאלית המקובלת.