מהימנות המסורת

שלום הרב,

שמעתי את הדיון עם ג׳רמי פוגל וקראתי מאמרים שלך סביב טיעון המסורת, תורה מן השמים וחז״ל. רציתי להעלות קושיה על היחס בין סיני להמשך המסורת.

כפי שהרב אמר, הרב לא מבסס את אמונתו על טיעון כוזרי כפשוט או על “התורה אומרת שהיה סיני ולכן היה סיני”, אלא על מהלך מצטבר: טיעונים פילוסופיים שמובילים לסבירות בקיומו של בורא או מחוקק, רצון או תכלית, ומתוך כך ציפייה למסירה אלוקית. כאן נכנסת המסורת היהודית: עם שנושא מסורת על התגלות ומתן תורה, עם תורה, מצוות, חגים, הלכה וזיכרון. כלומר המסורת אינה מוכיחה לבדה את סיני בוודאות, אבל היא מצטרפת למהלך הפילוסופי ונותנת לו תוכן קונקרטי.

הקושי שלי הוא מה קורה אחרי שמקבלים את סיני.

הרב מבחין בין עצם הגרעין של מתן תורה, שאותו יש סיבה לקבל, לבין תכנים שהתפתחו במסורת בהמשך. לכן בעניינים כמו עולם הבא, שכר ועונש, תחיית המתים, אגדה וקבלה, הרב אומר שאין הכרח לקבלם כעובדות מחייבות, אלא יש לבדוק כל דבר לגופו. אני מבין גם את ההבחנה בין סמכות פורמלית בהלכה לבין עובדות ואמונות, שלגביהן לא שייך “לפסוק” באותו מובן.

אבל כאן נראה לי שיש מתח פנימי. אם המסורת היא רק תופעה דתית אנושית רגילה, ברור שיש לנתח אותה מבחוץ כמו כל דת אחרת. אבל אם כבר קיבלנו שיש בורא, תכלית והתגלות, ושהקב״ה נתן תורה לכלל ישראל דרך המסורת הזאת, לכאורה ברירת המחדל כלפיה צריכה להשתנות. היא כבר אינה בחזקת חשד עד שיוכח אחרת. להפך: מה שהתקבל בליבת מסורת כלל ישראל אמור להיות בחזקת אמינות ומשמעות, עד שתהיה סיבה טובה לדחותו או לפרשו אחרת.

איני טוען שכל פרט במסורת הוא אמת כפשוטו. ברור שיש מדרגות: תורה שבכתב, תורה שבעל פה, הלכה למשה מסיני, דרשות, תקנות, סברות, אגדות, משלים, סודות, מנהגים וסיפורים עממיים. ברור גם שייתכנו טעויות מקומיות, לשון מושאלת, התפתחויות מאוחרות והשפעות אנושיות. אבל ביחס ליסודות מרכזיים שהתקבלו בכלל ישראל כחלק מעולמה של תורה, כמו עולם הבא, הישארות הנפש, שכר ועונש, תחיית המתים וגאולה, קשה לי להבין מדוע ברירת המחדל היא חשדנות ולא אמון מדורג.

התורה הרי לא נמסרה ליחיד עתידי שיבוא אחרי אלפי שנים ויסנן את ליבת המסורת לפי רמת האינטליגנציה, הידע, האינטואיציה הפילוסופית והנטייה האישית שלו. גם אדם חכם מאוד הוא עדיין יחיד, עם גבולות של זמן, מקום, השכלה, אופי והנחות יסוד. התורה נמסרה לכלל ישראל. לכן מנגנון המסירה וההבנה שלה אמור להיות כלל ישראלי: חכמים, בית מדרש, מסורת הדורות, פסיקה, מנהג, מחלוקת וכללי הכרעה.

גם “לא בשמים היא” אינו אומר, להבנתי, שהקב״ה יצא מן התמונה והשאיר לכל יחיד להכריע מה מתוך המסורת אמת ומה לא. להפך: הקב״ה קבע שהתורה תופיע בארץ דרך כלל ישראל וחכמיו. לכן האמון במסורת ישראל אינו תוספת חיצונית לאמונה, אלא חלק מן האמונה בהשגחה על התורה.

אם הקב״ה נתן תורה מתוך תכלית לכלל ישראל, קשה לקבל תמונה שבה הוא נתן גרעין ראשוני ואז השאיר את העם שקיבל את התורה לפתח סביבו עולם שלם של אמונות, הלכות, תפילות, אגדות ומסורות בלי חזקת אמינות ברמת הכלל. אם בריאת העולם נועדה לתכלית שאמורה להגיע אליי דרך התורה, קשה לומר שבמשך אלפי שנים עם ישראל חי על פי מסורת שאינה בחזקת אמינות, והקב״ה פשוט לא מתערב. אם אין למסורת המרכזית חזקה בסיסית, יוצא שהקב״ה נתן תורה אבל לא השגיח על הכלי שנועד לשאת אותה.

לכן השאלה אינה האם יש סמכות פורמלית על עובדות. אני מסכים שאי אפשר “לפסוק” עובדה כמו שפוסקים הלכה. השאלה היא מהי ברירת המחדל אחרי שכבר קיבלנו את סיני: האם כל יסוד אמוני במסורת חשוד עד שיוכח שהוא מסיני או שהוא מסתבר לי אישית, או שמה שהתקבל בכלל ישראל כחלק מרכזי מעולמה של תורה נמצא בחזקת אמינות ומשמעות עד שתהיה סיבה חזקה לדחותו או לפרשו אחרת?

דווקא מתוך ההנחות של הרב, האפשרות השנייה סבירה יותר. אם יש בורא, תכלית, התגלות ותורה שניתנה לכלל ישראל, המסורת המרכזית של כלל ישראל אינה חומר אנושי רגיל שממתין לאישורו של השכל הפרטי, אלא חלק ממנגנון הופעת התורה בעולם.

למה לאחר קבלת סיני הרב מתייחס לחלקים מרכזיים של המסורת האמונית במבט חיצוני וביקורתי, כאילו מדובר בהתפתחות דתית אנושית רגילה, ולא מתוך חזקת אמון פנימית במסורת כלל ישראל? מה מצדיק את היפוך נטל הראיה, כך שכל יסוד מסורתי צריך להוכיח את עצמו מחדש, במקום שמי שמוציא אותו מליבת המסורת יצטרך להביא סיבה חזקה לכך?