מה נכלל בסמכות ההלכתית

לגבי שאלתך, אני חולק על ההנחה שהמקורות הללו התקבלו באותה מידה כמו התלמוד הבבלי, ושההבדל נובע רק מכך שכיום לומדים יותר את הבבלי. כדי להבין את עמדתי, צריך לדייק קודם כל במושג הסמכות בהלכה.

הסמכות של התלמוד אינה נובעת מכך שמחבריו היו בהכרח חכמים יותר מכולנו או בעלי רוח הקודש, אלא מכך שכלל הציבור קיבל אותו על עצמו כטקסט המחייב. זוהי "סמכות פורמלית" שבאה "מלמטה" – מתוקף קבלת האומה שהחליטה שהתלמוד יהווה את המסגרת והקאנון שבתוכו מתנהל השיח ההלכתי.

כאשר בוחנים את כלל המקורות שהזכרת, יש לעשות הבחנה ביניהם:

לגבי התלמוד הירושלמי: לתלמודים (הבבלי והירושלמי) אכן יש סמכות פורמלית מחייבת, ובאופן עקרוני אין לחלוק עליהם. עם זאת, לאורך הדורות התקבע הכלל שאם יש מחלוקת בין הבבלי לירושלמי, ההלכה נפסקת כמו הבבלי. הרמב"ם אכן חורג מכלל זה ולפעמים פוסק כירושלמי נגד הבבלי (כפי שמציינים בעלי הכללים), אך הוא חריג מאוד בגישה הזו לעומת שאר הפוסקים והראשונים.

לגבי שאר מקורות חז"ל (ספרא, ספרי ותוספתא): מקורות אלו לא קיבלו מעמד של סמכות פורמלית מוחלטת כמו הבבלי, והשימוש בהם הוא בעיקרו וולונטרי. הם מהווים חלק חשוב מהמסורת שבעל פה שהגיעה אלינו, ולכן יש להם משקל רב – אנחנו לומדים אותם ובוחנים אותם כדי להגיע לחקר האמת או לפתור קושיות. עם זאת, הם אינם יכולים לעקור פסיקה מפורשת של הבבלי. כפי שמציין המהרש"ל בהקדמתו לספרו "ים של שלמה", ניתן לבסס פסיקה על הירושלמי והתוספתא רק במקומות שבהם "אין הכרע בתלמוד" (הבבלי).