מלקות בעדים זוממים
שלום וברכה!
כיצד ניתן להביו את שיטות הראשונים הסוברות שבמלקות לעדים זוממים מתקיים דין \'כאשר זמם\', בעוד שהעדים עצמם כלל לא זממו פעולה מעין זו?
עלה על דעתי לומר שבסופו של דבר, כל החוויות שאותן אנו עוברים (מחלות, אסונות, עלבונות המוטחים לעברנו) קשורים לאופן בו אנו חווים אותן. אם נדרש את חווית האושר והסבל בסולם של 1-10, כל אירוע אותו אנו עוברים ממקם אותנו במקום מסוים בסולם זה. כאשר אנו מתכננים לחייב את פלוני בגלות, ההגליה עצמה היא רק היכי תימצי להביא את פלוני למקום x בסולם האושר והסבל. אם כך גם אם אנו מלקים את העדים וע\"י כך מביאים אותן לאותו מקום בסולם האושר והסבל אנו מקיימים בהם כאשר זמם כי זה גופא היתה המזימה שלהם.
אמנם סולם זה הוא סובייקטיבי עבור כל אדם, ולכן באופן כללי אנו נעניש את העדים באותו אופן בו הם תכננו להעניש את הנדון, אך כאשר זה איננו מתאפשר אנו נבחר במלקות ע\"מ להגיע לתוצאה המיטבית.
מהי דעתך והאם יש לך הסבר חלופי?
לא הבנתי את השאלה ועוד פחות את התשובה. מניין שמלקות קולעות בדיוק לסבל שבגלות ובכל עונש אחר שאותו אי אפשר להטיל? הסיבות מדוע לא ניתן להטיל את העונש הן שונות, אבל מדובר בעונשים וסבלים שונים לגמרי. אפילו בשתי הדוגמאות במשנה הראשונה במכות, גלות ובן גרושה, האם לדעתך זו אותה רמת סבל? מה הקשר בכלל? והאם רמת הסבל הזאת קרובה לסבל שבמלקות? מניין אתה לומד זאת? עד כאן באשר לתשובתך.
באשר לעצם הקושיא, ברור שהמלקות אינן קיום של כאשר זמם אלא מוצא מתבקש כאשר אי אפשר לקיים כאשר זמם. ממילא הקושיא מעיקרא ליתא. כשאי אפשר לקיים כאשר זמם מלקים על הלאו של "לא תענה" כמו כל לאו אחר. אין בכך קיום של כאשר זמם במובנו המהותי, ולכן אין צורך לחפש מדוע יש שקילות בסבל שזה גורם.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer