מעלת לימוד התורה – "תניא" ו"נפש החיים"
שלום הרב מיכי,
יצא לי לשמוע ממך מספר פעמים בשיעוריך ביוטיוב התייחסות לשער ד' בספר "נפש החיים". אתה מביא את מה שכתב בעניין מהות הדביקות בלימוד התורה, שאין הכוונה ל"דביקות" ברגש, אלא לדביקות מעצם מהות לימוד התורה, ללא קשר לרגש כל שהוא.
בשיעורים אתה מדגיש שקטע זה נכתב למעשה כנגד ההשקפה החסידית שרואה את הדביקות בלימוד תורה כ"רגש" שמלווה ללימוד דבר ה', ולא בעצם הלימוד עצמו.
רציתי להעיר שהרעיון וההסבר בעניין מעלת לימוד התורה, כדביקות מעצם הלימוד, כבר מבואר באריכות בספר התניא (פרקים ד-ה), שנדפס כמעט שלושים שנה לפני "נפש החיים".
אוסיף ואומר, גדלתי ולמדתי בחסידות חב"ד, מעולם לא שמעתי ולא חינכו אותי שדביקות בלימוד תורה תלויה ברגש, אלא בעצם הלימוד. תמיד שיננו לנו את ה"תניא" בעניין זה. כך שאני חושב שבקטעים הללו בשיעורים אתה תוקף את החסידות כ"איש קש", כביכול זו ההשקפה החסידית.
ברשותך, אעתיק מספר קטעים מפרק ה' בתניא, ואשמח אם תואיל להבהיר אם לדעתך יש הבדל:
"..כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה או בגמרא לאשורה על בוריה, הרי שכלו תופס ומקיף אותה, וגם שכלו מלובש בה באותה שעה. והנה, הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך דרך משל ושמעון כך וכך, יהיה הַפְּסָק ביניהם כך וכך.
ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם לבא למשפט על טענות ותביעות אלו, מכל מקום מאחר שכך עלה ברצונו וחכמתו של הקב"ה, שאם יטעון זה כך וזה כך יהיה הַפְּסָק כך, הרי כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה, כהלכה הערוכה במשנה או גמרא או פוסקים, הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקב"ה, דלית מחשבה תפיסא ביה ולא ברצונו וחכמתו, כי אם בהתלבשותם בהלכות הערוכות לפנינו. וגם שכלו מלובש בהם. והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות, להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה.
וזאת מעלה יתרה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר במצות ידיעת התורה והשגתה על כל המצוות מעשיות, ואפילו על מצוות התלויות בדיבור, ואפילו על מצות תלמוד תורה שבדיבור. כי על ידי כל המצוות שבדבור ומעשה, הקב"ה מלביש את הנפש ומקיפה אור ה' מראשה ועד רגלה; ובידיעת התורה, מלבד שהשכל מלובש בחכמת ה', הנה גם חכמת ה' בקרבו, מה שהשכל משיג ותופס ומקיף בשכלו מה שאפשר לו לתפוס ולהשיג מידיעת התורה, איש כפי שכלו וכוח ידיעתו והשגתו בפשט רמז דרש וסוד.." וכו' עיי"ש.