מצפון ומוסר

זו שאלה מעניינת, והיא עלתה בראשי כשקראתי את הספר נפלאות התבונה על נאש. הלה היה מתמטיקאי פרנואיד שדמיין שרודפים אותו, ובסוף חייו למד לחיות עם הדמיונות המוחשיים הללו ולהתעלם מהם כי כל מי שסביבו אמר לו שמדובר בדמיון. זו דילמה בלתי אפשרית, שכן חווייתית הוא כמובן היה משוכנע שכולם טועים, אבל נראה שהוא הבין אינטלקטואלית שהם צודקים ולכן כפה על עצמו לחיות לשיטתם נגד חווייתו. השאלה האם ייתכן לשכנע אדם ללא מצפון שחסר לו משהו ושבעצם באמת לא בסדר לפעול כך או אחרת נגד חווייתו.