מתנה על מנת להחזיר

ישנה מחלוקת ראשונים בדין מתנה על מנת להחזיר. יש שסברו שזו מתנה לזמן, ולפי זה אין בעיה. השני מקדיש את הזמן שהשור שלו. אחרים סברו שהשני צריך להקנות לראשון (זו שיטת הרא"ש). ואכן הנתיה"מ סי' רמא סק"ה שהזכרת מקשה זאת על הרא"ש ומיישב שמדובר בקדשים קלים כמו שלמים שהם ממון בעלים ויכול להקנות לו בחזרה. לולא דמיספתינא הייתי אומר שזה כמו בדין ""אחריך" שנדון שם בסוגיא, והתנאי שיקנה לו בחזרה הוא רק היכא שהשור נמצא ברשותו. אבל שור הקדש אין את מה להקנות וממילא אין כאן הפרה של התנאי. כמו שב"אחריך" שהראשון נתן מתנה לשני לא מגיע מאומה. וזהו מה שמסיקה הגמרא שם שאם אמר "על מנת שתחזירהו לי" אין כאן מתנה כלל, כי כאן נדרש ממנו להחזיר ממש (מידי דחזי ליה). אמנם בפשט נראה לומר אחרת. בפשטות מדובר כאן על קדושת דמים ולא קדושת הגוף (הוא הקדישו לבדק הבית ולא לקרבן). ואולי אפשר לומר שחפץ של הקדש נחשב כל הזמן של בעליו שמוקדש לבדה"ב. ולכן השני יכול להחזיר לראשון שיהיה כעת הראשון הבעלים ששורו מוקדש לבדה"ב. אבל אם אמר "שתחזירהו לי" הוא דורש מידי דחזי ליה, כלומר משהו לשימושו, ובכה"ג החזרה של חפץ מוקדש אינה קיום התנאי. כל זה כתבתי מקופיא, ולא בדקתי כל הצורך.