נבל ברשות התורה

לשון הגמרא
זה אמר רבא האי מאן דבעי למישאל מידי מחבריה וליפטר נימא ליה אשקיין מיא דהוי שאלה בבעלים
בפשטות נראה שזה דין לכתחילה ללא הסתייגות ודומני שבפוסקים לא כתוב שום הסתייגות
ובהמשך הגמרא ואי פיקח הוא נימא ליה שאיל ברישא והדר אשקיין מיא
משמע שהמשאיל לא יודע את ההלכה
אבל אולי אפשר לומר שהתורה היא המחייבת את דיני השמירה ומצד ההיגיון הפשוט אין דיני שמירה וממילא אין בכך התנהלות בעייתית
מה דעת הרב על כך ?

זו לא ראיה. יש כאן אמירה הלכתית נכונה שבאה להמחיש את דין בעליו עמו. זו לא בהכרח המלצה לעשות זאת בפועל. הגמרא בתמורה דנה בשאלה האם אי עביד מהני, וברור שלא ראוי לעבור עבירה. אבל זה מהני. גם להישאל כך זה מהני, גם אם לא מומלץ.
דיני שמירה הם דיני חוזים ולא חידוש של התורה. פרטיהם הם חידוש של התורה, ואפשר גם להתנות עליהם. אגב, כיום שלא נוהגים את דין בעליו עמו, מה שמחייב הוא מנהג המקום או החוק, שהרי אפשר להתנות על דיני שומרים (משנה ב"מ צג). לכן סביר שכיום אין דין בעליו עמו.

כמובן שהראיה מאי עביד מבני אינה ראיה לכלום מאחר ששם זה ברור שזה אסור וכאן שזה לא ברור היה לגמרא להזכיר שאין לעשות כן
דיני שמירה מתי שמסכמים מפורש זה דיני חוזים אבל אדם שהמשאיל בסתמא ולא אומר כלום לא חייב מצד הסברא כלום אלא התורה חידשה חיוביו ובעבדים פטור לגמרי
גם היום שיש מנהג אני לא בטוח שיש מנהג מחייב גם על אונסים ממילא יש נפקא מינה לעניין בעליו עמו

לא הבאתי ראיה אלא דוגמה. טענתי היא שיש דיונים בגמרא על עבירות הלכתיות האם לעשותן זה מועיל או לא. בה במידה ייתכן דיון על עבירות מוסריות (בקל וחומר) שלעשותן מועיל. זה הכל.
מסברה פשוטה מי ששואל חפץ מתחייב לשמור עליו. אני חושב שמקובל שהוא חייב גם באונס אבל זה פרט שולי.
זהו. מיצינו.