סליחות בציבור

האמת, כיוונתי שאני כיום נוטה להיפך.
ז"א שאני פחות מביע רגשות בתפילה, אלא יותר עושה את הנדרש 'מעיקר הדין'.
תיארתי כאן את רגשותיי, כי אני פחות מרגיש נבוך לתארם כאן.

אנסה להיות יותר ברור.
כוונתי הייתה שלפעמים יש לי תחושת סלידה מכאלה שמביעים את רגשותיהם בסליחות (ובתפילות בכלל?), באופן מוגזם. (כמו צעקות, תנועות עם הידיים וכו)
זה פשוט לא תמיד נראה לי 'אמיתי'.

הענין הוא שאף אחד לא שמני לשפוט. וזה למה יש לי תחושת אשם. ובצדק כמובן, אני לא יודע מה עובר באמת על בני אדם שמתבטאים כך.

השאלה המחודדת יותר, היא האם יש ביהדות דרך הנוקטת ע"פ 'עיקר הדין'? המשמעות שאני מכוון אליה היא, מה שצווינו- עושים באופן 'אמיתי'. גם אם הוא קריר מדי.
אם אני מרגיש צורך בהבעת כאב, אביע אותו ממקום אמיתי ולא אכריח עצמי להביע אותו. (כי זה נראה לי צבוע)

ושוב, אני לא רוצה שיצטייר חלילה שאני אדם קר. אני אדם מאוד רגיש שלא מביע את רגשותיו תמיד.

קודם כל, למה "חלילה"? להיות אדם קר אין בזה שום פסול.
עניתי על השאלות הללו. ברור שאין ערך בצביעות. אבל גם הבעת רגש אמיתית אינה בעלת ערך בעיניי, אלא אם היא משקפת מצב קוגניטיבי. ולשפוט אחרים אין שום טעם וערך. אינך יודע מה בליבם ואין סיבה להיזקק לזה.