סמכות התלמוד

קבלת התורה בהר סיני מחייבת כי קיבלנו אותה מול מישהו אחר. איך אנחנו יכולים (בתור צד אחד בלבד בחוזה) "לקבל" על עצמנו את התלמוד כשהוא סותר את ההלכה ה"אמיתית"? אם עשינו הסכם שאני חייב לך 100 שקל אני לא יכול לקבל על עצמי לא לתת לך אותם, לא?

גם לי זה נראה מוזר שהקבלה בהר סיני דומה בתוקפה לקבלת התלמוד. כמה נקודות הבדל:

1) קבלת התורה הייתה עקב דרישת הקב"ה, ואילו קבלת התלמוד הייתה לכאורה בהתנדבות מבלי דרישה לגיטימית של גורם כלשהו.
2) בעבר זכור לי שאמרת שניתן יהיה להחליף את קבלת התלמוד במוסד אחר שהעם יקבלו עליו. לגבי קבלת התורה, לא נראה לי שניתן לבטל את הקבלה הזאת.
3) בסדרת השיעורים על סמכות הזכרת שלשיטות מסוימות, סמכות חכמים נובעת מלא תסור, ואילו לשיטות אחרות היא לא נובעת מלא תסור, ולכאורה לפי מה שכתבת לעיל, שתי השיטות נובעות בסופו של דבר מקבלת הקהל, אז מה ההבדל?

אורן , התשובה פשוטה: ככל אשר יורוך אפילו על ימין שהוא שמאל- שמע בקולם… בגלל זה צריך סנהדרין שיעשו את הקבלה יותר מתאימה ל"ראש התורה" ולשנות כל מה שכבר לא רלוונטי ולא מתאים לימינו בכלל. זה דומה לכך שבחור גדל ומצפים שישאר עם בגדיו הקטנים עד שיבואו "תופרות מוסמכות ושנונות בחכמתן ובכוחן" שיחדשו את חליפתו ובגדיו לפי מידותיו העדכניות. וההלכה לפעמים נשארת ישנה על אף שהסיבות לדברים בהלכה נשתנו ללא היכר. כמו שממדי גוף הנער השתנו. וחכמי הדור אינם שמים לב לכך וזה מעיב בושה על כולנו- ואיני יודע עד מתי?

ואם אשתמש בדוגמתו של א"ח, זה יוצא ככה:
אם עשינו הסכם שאני חייב לך 100 שקל ובתנאים מסויימים אני יהא חייב לך יותר נניח אם עבר יותר זמן מהזמן שהיית אמור להחזיר (והריבית עלתה) אני לא יכול לקבל על עצמי לא לתת יותר ? רואים מכך שההסכם משתנה בתלות בזמן. ואת התנאי אנחנו קבענו. יענו שאם עשינו הסכם כזה ורשמנו שבכל מצב אשלם לך רק 100 שקל – אז זה באמת חייב להיות 100 שקל, אבל נניח שיצא חוק בהלכה "חדש" בזמן ההלוואה, שקובע שמי שלווה כך וכך כסף מוכרח לשלם לפי תנאי כלשהו נניח 110 שח בסוף הזמן. עכשיו נניח שהתנאי הזה התבטל ועבר הזמן אני יתחייב לשלם 110 ש"ח עדיין? לא ולא. אבל בהלכה אומרים ומחכים שכדי לשנות התנאי צריך להביא סנהדרין גדולה חדשה ובמניין…. למה לסבך? איפה ראינו דבר כזה? וזה למרות שאמרו דור דור ופרנסיו דור דור וחכמיו !

א"ח ואורן,
1. קבלת התורה היתה על דעת חכמיה (כפי שכתב רמב"ן בכמה מקומות). הרי התורה ניתנה לנו בלי פרשנות, וההנחה של נותן התורה היתה שאנחנו נפרש ומה שנעשה מקובל עליו. בפרט אם לוקחים בחשבון את "לא בשמים היא", שמשאיר הכל לנו. לכן זכותנו לקבל על עצמנו כל פרשנות, כל עוד אנחנו עושים זאת בתום לב.
2. בקבלת התורה חז"ל אומרים שיש מקום לטענת מודעא רבה. אבל נכון שכיום זה כנראה כבר לא בתוקף (הדור קיבלוה). אבל שם זהו חוזה שנחתם בלי תנאים ובלי שיור (לפחות אחרי שהדור קיבלוה בימי אחשוורוש). לעומת זאת, קבלת התלמוד היא החלטה שלנו ולכן תלויה בנו. הפה שאסר הוא שהתיר. לשון אחר, קבלת התלמוד היא לא חוזה מול הקב"ה אלא החלטה שלנו.
3. היא גופא הטענה: שני הדברים נובעים מקבלת הקהל. ועדיין כשהקהל מקבל על עצמו משהו זה מחייב אבל לא נכנס לגדר דאורייתא. אבל כשהקהל קיבל מחוייבות לתורה, והתורה מצווה "לא תסור"", זה הפך ללאו דאורייתא. דיברנו בשיעור האחרון או בזה שלפניו על השאלה מה קורה למי שסוטה ממנהג עדתו (כמו ספרדי שנוהג כרמ"א), האם עבר על "אל תיטוש" או על איסור שבת. כך מי שעובר על איסור דרבנן האם עבר על קבלת הציבור או על לאו של "לא תסור".

אז קבלת התלמוד מחייבת גם כי היא כמו הכנסת וגם כי זו הפרשנות שבחרנו לתורה? אם זה כי היא כמו הכנסת, רוב עם ישראל כיום לא רואה את עצמו מחויב לתלמוד, למה להמשיך להקשיב לו? (וברור שלא צריך לעשות "טקס הסרת קבלה" כי גם לא היה טקס מיוחד של קבלה) אם זה כי זו הפרשנות שלנו לתורה, אם אנחנו יודעים שהתלמוד טועה זה ממש לא "בתום לב". מה ההבדל בין זה לבין סנהדרין שכשהיא טועה אסור להקשיב לה (עד שיאמרו לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל)?

אני שואל שאלת המשך עקרונית (אנא סלח לי שטרם עיינתי במקורות ששלחת): זה לא ברור לי. מדוע קבלה של מקור נורמטיבי מסוים מייצרת מחויבות כזאת שהיא גוברת אפילו על ערך האמת. ואם זה המבחן – מדוע התורה יותר \”אמיתית\” מהחוקה האמריקאית. וכן – מדוע אתה נעצר רק בפן ההלכתי. אם התלמוד כמקשה אחת התקבל כמקור מחייב – מדוע רק החלק ההלכתי שבו מחייב ולא האגדתי (ככל שהוא מדבר על עובדות למשל). כמו כן – חוקי הכנסת ניתנות לשינוי במקרה של טעות או חוסר התאמה למטרתן. יתכן שזו גם הסיבה שהן מקובלות על הציבור.

כי התורה עצמה (ב”לא תסור”) אומרת שהסמכות גוברת על האמת. כך גם ערך האוטונומיה גובר לעתים על האמת. ראה כאן:
https://mikyab.net/%d7%9b%d7%aa%d7%91%d7%99%d7%9d/%d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d/%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%94%d7%94%d7%9c%d7%9b%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%90-%d7%a4%d7%9c%d7%95%d7%a8%d7%9c%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%aa/

התורה יותר אמתית מהחוקה האמריקאית כי היא ביטוי לרצון ה’ (כאמור, רצון ה’ בפרשנות האנושית. אבל זה גופא מה שהוא רוצה).
החלק האגדי בתלמוד לא התקבל כמחייב, ולו רק מפני שהוא לא אומר מאומה (הכל שאלה של פרשנות).
גם חוקי התלמוד ניתנים לשינוי כשתקום סנהדרין. ובעצם יש מנגנונים שמאפשרים שינוי גם בימינו (דרך פרשנויות או הקפאות או שימוש בעקרונות סל וכו’).

הרב,

אתה פעם אמרת לי שאם ידוע לי שחז”ל טעו אני לא חייב לשמוע להם. ועכשיו אתה אומר שהתורה מרשה מ”לא תסור” שהסמכות גוברת על האמת- אז אם כך למה אני לא מחוייב לשמוע למשהו אם אני יודע שחז”ל טעו בו?

התלמוד הבבלי התקבל כמקור הלכתי ראשי, משום שהוא המקור החז"לי האחרון בזמן המסכם את כל סברות חז"ל והלכה כבתראי מתוך הנחה שהכירו את כל המקורות ההלכתיים שקדמו להם, ומאחר שהגמרא נערכהבאופן הכולל את כל הסברות הדרושות לדורות הבאים ונחתמה בהשתתפות רוב חכמי ישראל, ומפני שלאחר חתימת הגמרא חכמי ישראל קיבלו על עצמם שלא לחלוק על האמוראים, כשם שלאחר חתימת המשנה האמוראים קיבלו על עצמם שלא לחלוק על התנאים, ביודעם שדעתם קצרה והאמת אינה אתם ביחס לקודמיהם.

מ80, השאלה היא למה בכלל *מותר לנו* להחליט לא לחלוק על האמוראים? אפילו לסנהדרין אסור להקשיב כשיודעים שהם טועים, וכ"ש לגמרא. מילא לשיטתך שזה כי דעתנו קצרה וכו', אבל הרב טוען שאין ירידת הדורות וברור שיש בגמרא הרבה טעויות.

רבי יוסף מיגאש, שהרי"ף אמר עליו שאפילו בדורו של משה רבינו לא נמצא חכם ונבון כמותו, והרמב"ם כתב עליו שלב האיש ההוא בתלמוד מבעית למי שיסתכל בדבריו ועומק שכלו בעיון, כתב: "איש שלא קרא מעולם הלכה עם רב ואינו יודע דרכה אלא שראה הרבה מתשובות הגאונים ז"ל הוא ראוי יותר להורות ממי שסומך על דעתו ורוצה להוציא דין מן התלמוד מעיון ההלכה. ושאין בזמננו זה מי שיוכל להוציא דינים מן התלמוד מבלי שיעמוד על דברי הגאונים". האמוראים נסמכו על התנאים, הגאונים על האמוראים, הראשונים על הגאונים, והאחרונים על הראשונים. החילוק בתארים אינו סתם תולדה של ירידת הדורות, אלא מצביע על מהויות שונות בידיעת התורה וסמכות חכמים בפסיקת הלכה. רבי ראובן לוין, שנחשב לגאון החריף בדורו, היה אומר: "אני אין דרכי לומר סברות חדשות, רק במוכרחין בגמרא או מדברי הראשונים".

א"ח,
השוויתי את קבלת התלמוד לכנסת במובן הזה שהקבלה מחייבת בלי קשר לשאלת האמת. אתה צודק שאם רוב הציבור כיום לא יקבל את מרות התלמוד אז מסברא נראה שהיא פקעה. אני רק לא מסכים שזה שרוב הציבור הוא חילוני זה רלוונטי. הוא לא מקבל על עצמו את ההלכה ולא את התלמוד. הוא בכלל לא משחק את המשחק. כשתהיה הסכמה שאין סמכות תלמוד סמכותו תפוג. אבל אדם פרטי לא יכול להחליט זאת כמו שאינו יכול לשנות את החוק.
גם לגבי סנהדרין זה כלל לא פשוט. כידוע רבו השיטות בדין "טועה במצווה לשמוע לדברי חכמים", והדבר תלוי גם מי יכול לסור מהוראתם (רק זקן שהגיע להוראה, או כל אחד?) ובאילו טעויות מדובר (מחלוקת בסברא? לא סביר).

מושה,
דיברתי על טעויות עובדתיות-מדעיות. טעויות הלכתיות (שהן טעויות לדעתך) כן מחייבות. על עובדות אין סמכות.

אם הרפורמים יהיו רוב בעם אז לשיטתך נעביר את התלמוד ממדף העיון למדף ההיסטוריה?

כמובן כוונתי לצורך העניין לפלג הרפורמי שמאמין בא-ל ובסיני

שאלה לא מוגדרת. לא חושב שיש פלג רפורמי כזה שמחויב להלכה שהתקבלה בסיני. אבל אם רוב חכמי ישראל שמחויבים להלכה יחליטו שסמכות התלמוד בטלה אז היא תיבטל, דהפה שאסר הוא שהתיר.

וכן אם יחליטו להתחרט על קבלת התורה תתבטל הקבלה ויישאר רק הר כגיגית ומודעא רבה דהפה שאסר הוא הפה שהתיר. וכן אדם שנדר נדר ולאחר זמן החליט לבטלו הנדר בטל דהפה שאסר הוא הפה שהתיר. וכן בשוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא ובהודאת בעל דין אם חזר בו לאחר זמן חזרתו חזרה. וכן עד שהעיד חוזר ומעיד להיפך ותפוס לשון אחרון. ודיין בסנהדרין חוזר בו גם מזכות לחובה. ופשוט.

למרות הנחרצות (ואולי בגללה), הבאת כאן אוסף דוגמאות לא רלוונטיות. בתוך מערכת ההלכה מה שקובע הוא גדרי ההלכה. נדר מתירים בדרך של התרת נדרים. אבל אם אדם קיבל על עצמו משהו שלא בנדר הוא כמובן יכול לחזור בו. כאן מדובר על קבלה שאינה חלק מגדרי ההלכה אלא משהו חיצוני (אם זהו נדר אפשר להתירו, כנדר של רבים על דעת רבים). מה שנשאר מכל הדוגמאות שלך הוא רק קבלת התורה, שאינה חלק מההלכה אלא משהו שבבסיסה. אבל זהו הסכם מול הקב"ה, ויש לו צד שני. לכן אי אפשר לבטלו סתם כך על דעת אחד הצדדים, ולא שייך כאן הפה שאסר. זה מה שנקרא בעולם המשפט "הסתמכות". זה לא קיים בקבלת סמכות התלמוד. מעבר לזה, גם אם נבטל את הסכמתנו, עדיין הקב"ה יכול לתבוע מאתנו לקיים כי זה נכון וכי כך הוא רוצה. זה שהוא העדיף הסכמה לא אומר שאין מחויבות ללא הסכמה. זה לא קיים ביחס לסמכות התלמוד.