על למדנות

הרב כתב שהיכרות עם ניתוחים למדניים קודמים כוללת גם "קאנונים למדניים" כמו חידושי רבי חיים הלוי, שערי ישר, חידושי רבי שמעון שקאפ, רבי שמואל רוזובסקי, רבי נחום פרצוביץ ועוד.

לא כל כך ברור לי השימוש במילה "קאנונים" כאן. להבנתי, מדובר בעיקר בקאנון של עולם הישיבות הליטאי, ולא בקאנון של עולם התורה בכללותו. הרי בעולם הספרדי, התוניסאי, המרוקאי ובבתי מדרש אחרים לא בהכרח ראו את החיבורים והשיטה הליטאית כקאנון תלמודי מחייב או מרכזי באותה צורה.

אם כך, על סמך מה נכון לקרוא דווקא להם "קאנון למדני"? האם הכוונה היא רק שהם נעשו קאנוניים בתוך המסורת הליטאית ובחלקים נרחבים של עולם הישיבות כיום, או שהרב טוען שיש להם מעמד קאנוני אובייקטיבי יותר?

ובכלל, אם הרב רואה בעיון הישיבתי פרדיגמה תלמודית, האם לא היה צורך לבחון ברצינות גם את צורות הלמדנות שהתפתחו במסורות הספרדיות, התוניסאיות, המרוקאיות וכדומה, כדי לבדוק האם ההבחנות והכלים של בריסק ושקאפ אכן עדיפים, או שמא הם פשוט נעשו מפורסמים וקאנוניים בתוך המסורת שממנה הרב עצמו צמח?

אני לא טוען שהלמדנות הליטאית אינה טובה. השאלה שלי היא אפיסטמולוגית: איך מבחינים בין "זו שיטת ניתוח תלמודית טובה" לבין "זו השיטה שהמסורת שלי הפכה למרכזית ולכן אני מכיר אותה הכי טוב"?

וגם אם מדובר בשיטות חדשות יחסית, כפי שהרב עצמו כותב, זה דווקא מחזק את השאלה: אם מדובר בהתפתחות היסטורית מסוימת ולא בצורת הלימוד היחידה שהייתה קיימת מאז ומעולם, מדוע לקרוא דווקא לתוצרים שלה "קאנון" בלי לבחון במקביל את המסורות התלמודיות האחרות?