על סגולת פרשת המן

כתבת והזהרת שעלינו להפנים שכל השפע הוא מהקב"ה ולא הפסוקים הם שעושים את הדבר. אני תוהה לעצמי כיצד מתיישבים הדברים הללו עם ההנחיות לומר זאת דווקא ביום שלישי של פרשת בשלח, ודווקא את הפסוקים הללו ולא כל פסוק אחר או אמירה בלשוני שלי שמבקשת פרנסה? ואם אומר את הפסוקים בלי התרגום (שבין כה וכה רוב האנשים לא מבינים), זה גם יועיל? אז חבל על השקעת זמן בתרגום, לא? אפשר באותו זמן לומר את הפסוקים פעמיים (ולהפוך ממש לביל גייטס).
כעת אני תוהה מה עולה מדברייך: האם הסגולה לפרנסה היא אמירת הפסוקים או הפניה לקב"ה? כי אם זו הסגולה אז אפשר לעשות זאת בכל צורה ובכל זמן, לא?
עוד אני תוהה: אם הפרנסה "מובטחת" לנו, כפי שכתבת, אני תוהה כיצד את יודעת את דרכיו של הקב"ה שמעניק פרנסה בשפע לכל מי שאומר משהו ביום ג של פרשת בשלח? ואולי בכל זאת ה"הבטחה" הזאת מעידה על כך שאת רואה בפסוקים עצמם את הגורם ולא בקב"ה…
 
אגב, בדקת האם זה עובד? לקחת קבוצת מדגם וביקורת ומדדת כיצד השתנה מצבם של אלו שאמרו את הפסוקים ושל אלו שלא? האם את חושבת שלאורך ההיסטוריה לא היו עניים שניסו את מזלם ונותרו עניים? 
 
כעת קצת רקע הלכתי, באמת על קצה המזלג. הגמרא בשבועות טו ע"ב אומרת:
רבי יהושע בן לוי אמר להו להני קראי וגאני היכי עביד הכי והאמר ר' יהושע בן לוי אסור להתרפאות בדברי תורה? להגן שאני .
פירוש: ריב""ל אמר פסוקים להגן על עצמו, אבל הגמרא אומרת שאסור לומר פסוקים בציפייה לרפואה (וכך גם לפרנסה). בפשטות דבר כזה אסור משום אביזרייהו דע"ז, כפי שפסק הרמב"ם הלכות עבודה זרה פי"א הי"ב:
הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכן הקורא על התינוק שלא יבעת והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים אלא שהן בכלל הכופרים בתורה שהן עושין דברי תורה רפואת גוף ואינן אלא רפואת נפשות שנאמר ויהיו חיים לנפשך, אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ומנזקים הרי זה מותר.
רואים שלהגן מותר אבל להתרפא אסור. ובהקשר של פרנסה מותר לומר פסוקים כדי לא להפוך לעני, אבל לא כדי לצאת מהעוני. אז כדאי לעדכן את הציבור. ראי גם מהרש"א על הגמרא שם.
אמנם יש שרצו להבחין בין ראיית הפסוקים כמרפאים (או מפרנסים) לבין שימוש בפסוקים כדי להתכוין לקב"ה שירפא ויפרנס (ראי חינוך מצווה תקיב), אבל כאמור אם זה רק שימוש בפסוקים כדי לפנות לקב"ה, אז אין לדבר על סגולות בדוקות ומועדים קבועים ופסוקים "מסוגלים". כשמדברים על זה כך כי אז ודאי יש כאן אביזרייהו דע"ז. ובשו"ע יו"ד סי' קעח ס"ח וסי"ב משמע בבירור שהדבר אסור לגמרי בכל אופן. הוא לא מחלק בין כוונות שונות (האם הפסוקים מרפאים או שהקב"ה דרך האמירה). זו דרך עובדי ע"ז ולכן זה אסור בלי קשר לכוונה כמו כל עבודה זרה.
אמנם הרמ"א שם כותב:
הלוחש על המכה או על החולה ורוקק ואחר כך קורא פסוק מן התורה, אין לו חלק לעולם הבא. ואם אינו רוקק, איסורא מיהא איכא. ואם יש בו סכנת נפשות, הכל מותר.
הגה: וי"א דכל זה אינו אסור אלא כשקורא הפסוק בלשון הקודש, אבל בלשון לעז, לא. (רש"י בשם רבו וב"י). ומיהו ברוקק טוב ליזהר בכל ענין, בפרט אם מזכירין השם, שאין לו חלק לעולם הבא (כן משמע מהטור לדעת ר"י). 
מדברי הרמ"א אפשר להסיק שאם אומרים רק את התרגום בלי הפסוקים אולי אין בזה איסור. 
קשה להאמין שהקב"ה יסייע לפרנסה ורפואה של אדם שעובד בשביל זה עבודה זרה, לא? וגם אם מצליחים לעקוף את האיסור ההלכתי, ואולי אין איסור בדבר, עדיין קשה לי לראות שזה באמת יועיל. במקום זה פשוט אפשר לפנות לקב"ה ולבקש מה שרוצים ולא לכשף ולעונן בצורות הללו (אם כי גם על זה לא הייתי בונה, ואכ"מ).
 
אסיים במה ששמעתי פעם מאבי ז"ל. היו במשפחתנו כאלה שרצו אחרי סגולות לפרנסה, ולא ממש עלתה בידם. אבי אמר להם שהוא מכיר סגולה טובה ובדוקה אחת לפרנסה: ללכת לעבוד (את הסגולה הזאת הם לא ניסו משום מה).
 
אני בטוח שהדברים הללו נאמרים ומופצים מכוונה טובה, כפי שעולה בבירור מדברייך לגבי האיכפתיות מהזולת, וזה דבר מבורך בהחלט. גם הדברים שלי נכתבים מאותה מוטיבציה. הסירו מכשול מדרך עמי. אני לא יכול להבטיח שמי שישמע לי יזכה לפרנסה, אבל אני יכול לומר לו שהוא כנראה יינצל מאיסור. ואני מקווה שזכות ההקפדה במצוות תגן עליו שיזכה ללכת לעבוד ולהתפרנס בשפע מהבוס שלו.
 
בהצלחה לכולנו.