פסחים קטו.
שלום הרב,
דעת הלל היא שמצוות אינן מבטלות זו את זו, אם דרגת החיוב שלהם שווה (דאורייתא ודאורייתא/דרבנן ודרבנן), אך אם אחת דאורייתא ואחת דרבנן (מרור ומצה בזמן הזה) – הן מבטלות ואין לאוכלם יחד.
הסיבה שמצוות מבטלות זו את זו היא כי טעם המרור מבטל את טעם המצה (ר' רש"י ותוס'), ובעצם לא אכלת "מצה" אלא "מצה מעורבבת עם מרור"
אם זו הסיבה, מדוע הדין משתנה כאשר המצוות הם באותה דרגת חיוב, גם בזמן המקדש שמרור הוא דאורייתא, אם אכלת את המרור והמצה יחד, אז לא אכלת מצה אלא תערובת מצה ומרור!
מדוע אופי החיוב משפיע על שאלת התערובת/טעם האכילה?
נדמה לי שזה קשור לשאלה האם איסורי דרבנן הם בחפצא או בגברא. הטעם כשלעצמו כמובן לא מושפע מזה, אבל ההחשבה ההלכתית של הטעם מושפעת מהשאלה האם זה דאורייתא (בחפצא, במציאות עצמה) או דרבנן (בגברא). אם זה בגברא אז במציאות יש לנו טעם של מרור אבל לא טעם של מצוות מרור.
לאור זה יש לדון בגדרי ביטול במצוות דרבנן בכלל. ואולי זה בגדר כל דתקון כעין דאורייתא, ואכ"מ.
לא הבנתי,
אם ככה השאלה מתחזקת – אם מרור דרבנן הוא רק מצווה בגברא ולא בחפצא, ואין לו טעם של "מצוות מרור", אז כל שכן שלא יהיה בכוחו לבטל את טעם המצה דאורייתא?
אכן נכון. לא שמתי לב.
אולי כשמרור דרבנן אז טעמו הוא הטעם המציאותי. כשהוא מבטל את המצה אין כאן טעם מצה. אבל כשמרור הוא דאורייתא אז טעמו הוא טעם של מצוות מרור, וזו משתלבת עם טעם מצוות מצה ולא מבטלתה.
ויותר נראה, שאם אוכלים מצה ומרור יחד הרי זהו גדר המצווה לאכול את שניהם. אז מדוע שטעם האחד יבטל את השני. רק כשהמצווה היא לאכול מצה ואתה אוכל עמה מרור המרור מבטל את טעם המצה ואז אין לך את הטעם שהיית חייב לאכול. אבל כשהחיוב הוא לאכול את שניהם מדאורייתא אז השילוב הזה הוא טעם אחד וזה בדיוק מה שצריך לאכול. לכן לא שייך כאן ביטול. לעומת זאת, כאשר מרור הוא דרבנן אז גדר המצווה דאורייתא כיום הוא לאכול פסח ולא שילוב. ואם אתה אוכל יחד עמו מרור זה מבטל את טעם המצה, ונמצא שלא אכלת את מה שהיית חייב.
אמנם זה מניח שגדר המצווה דאורייתא הוא לאכול את הטעם המשולב ולא סתם לאכול מצה ולאכול מרור, "על מצות ומרורים יאכלוהו". ואולי קשור למנהג הלל בכורך, ואכ"מ.
"גדר המצווה לאכול את שניהם" אבל הגמ טוענת שלרבנן אין אוכלים כאחת
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer