חמורו של בורידאן

שלום רב.

זו טעות נפוצה בהבנת הניסוי המחשבתי הזה, שנובעת מערבוב בין המציאות היומיומית לבין מודל תיאורטי מתמטי.

האינטואיציה שלנו שחמור לא ימות ברעב במציאות מבוססת על כך שבעולם האמיתי, הפיזיקלי, לעולם אין מצב שהוא סימטרי לחלוטין. תמיד יהיה משב רוח קליל, הבדל זעיר בריח, או שינוי תרמי בסביבה שישבור את הסימטריה הפיזיקלית ויצור כוח קטנטן שידחוף את החמור לאחד הכיוונים. לכן, במציאות, החמור באמת לא ימות, אך התנועה שלו נובעת ממשוואות פיזיקליות שנשברה בהן הסימטריה, ולא משום שיש לו בחירה חופשית.

אולם, משל החמור של בורידאן נועד להיות ניסוי מחשבתי היפותטי. אנו מניחים בו מצב של סימטריה מוחלטת ("חמור נקודתי" הנמצא בסביבה מבודדת, ניטרלית וסימטרית לחלוטין משני צדדיו). במצב היפותטי ומושלם כזה, אם החמור הוא אכן יצור מטריאליסטי-מכניסטי שמופעל אך ורק על פי חוקי הפיזיקה והסיבתיות (כפי שהניח דקארט, וכפי שאני מניח לצורך הדיון), הוא בהכרח ימות ברעב. מדובר במשפט מתמטי: משוואה שיש לה סימטריה ימין-שמאל אינה יכולה להניב פתרון א-סימטרי. לכן, פיזיקלית אין שום כוח שיוכל להזיז אותו לאחד הצדדים. יצר השרידות לא רלוונטי כאן, שכן יצר אינו כוח מאגי שיכול לעקוף את משוואות הפיזיקה; פיזיקלית החמור פשוט לא מסוגל לנוע.

נקודת המבחן של הניסוי אינה החמור, אלא אנחנו. בספרי "מדעי החופש" עשיתי השלכה מהחמור אל בני האדם, למצב אותו כיניתי "האדם של בורידאן". אילו היינו מציבים אדם בסיטואציה תיאורטית סימטרית לחלוטין, הרי שדטרמיניסט עקבי חייב להודות שגם האדם ימות ברעב, שהרי גם הוא נשלט רק על ידי אותן משוואות פיזיקליות עיוורות.

אך כאן האינטואיציה שלנו מתקוממת: ברור לנו שאדם רציונלי לא ימות ברעב, אלא יעשה "הגרלה" שרירותית כלשהי בדעתו ויבחר באחד השולחנות רק כדי לשרוד. היכולת הזו של האדם לחלץ את עצמו מהשיתוק על ידי החלטה חופשית (החלטה שיש לה תכלית אך אין לה סיבה פיזיקלית קודמת שתכריע בין ימין לשמאל) היא ההוכחה לחריגתו מהפיזיקה ולכך שיש לו רצון חופשי. לחלופין, היא מוכיחה שמי שמחזיק באינטואיציה שהאדם יזוז, פשוט אינו באמת דטרמיניסט.

אגב, זה לא קשור לבחירה. גם תמונה אקראית של החמור תציל אותו ממוות.