מה מקור הסמכות להפוך את התורה שבעל פה למערכת כתובה ומחייבת לדורות?
שלום וברכה,
שמי ערן , אני מנתניה . אני מבקש מכבוד הרב לשאול שאלה עקרונית על התורה שבעל פה, מתוך כבוד למסורת ומתוך רצון להבין את הדברים לעומק.
אני מכיר את התשובות המקובלות לגבי סמכות חז״ל: “לא תסור”, סמכות בית דין, “ככל אשר יורוך”, וכן את ההבחנה בין מסורת מסיני, דרשות חכמים, תקנות וגזירות. לכן השאלה שלי אינה האם לחז״ל יש סמכות לפרש את התורה או לתקן תקנות.
השאלה שלי ממוקדת יותר:
אם הקב״ה נתן תורה שבעל פה דווקא בעל פה, האם אין בכך עיקרון מהותי לגבי אופייה של התורה הזאת? כלומר, לא רק אופן טכני של מסירה, אלא כוונה שתהיה תורה חיה, נמסרת, מתבררת ומתפתחת בתוך החיים של כל דור.
אני מודע להסבר של “עת לעשות לה׳ הפרו תורתך”, כלומר שהמשנה נכתבה מחשש לשכחת התורה. אני מבין את ההצדקה ההיסטורית לכך כהוראת שעה או כצורך חירום של שימור התורה.
אבל כאן בדיוק הקושי שלי:
איך מגדירים את הגבול בין כתיבה כאמצעי זמני לשימור התורה, לבין שינוי מהותי באופי התורה שבעל פה? ואם במקור נאמר שדברים שבעל פה אינם אמורים להיכתב, כיצד הכתיבה לא הפכה בפועל את התורה שבעל פה למערכת כתובה נוספת?
בנוסף, לאחר חתימת המשנה, הגמרא והפסיקה לדורות, נראה שהתורה שבעל פה קיבלה מעמד של מערכת כתובה, מצטברת ומחייבת, עד שבדורות מאוחרים כמעט אין יכולת אמיתית לחלוק על היסודות שנקבעו. אם כך, איך הדבר מתיישב עם הרעיון שהתורה שבעל פה אמורה להיות תורה חיה?
כלומר, השאלה שלי אינה רק “למה כתבו את המשנה”, אלא:
האם סמכות חז״ל לפרש ולשמר כוללת גם סמכות לשנות את צורת הקיום של התורה שבעל פה?
האם “עת לעשות לה׳” נחשב חריג נקודתי, או שהוא יצר בפועל מבנה קבוע חדש?
ואם התורה שבעל פה נועדה להיות חיה ומתבררת בכל דור, איך מסבירים את העובדה שלאחר חתימת המשנה והגמרא נוצר קיבוע שמגביל מאוד את יכולת הדורות הבאים לברר מחדש?
אשמח לתשובה עקרונית שמבחינה בין שלושה דברים:
סמכות לפרש את התורה
סמכות לכתוב את התורה שבעל פה מחשש לשכחה
סמכות להפוך את הכתיבה הזאת למערכת מחייבת וקבועה לדורות
תודה רבה.
ערן
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
סמכותם של חכמים לפרש את התורה ולחוקק תקנות מעוגנת בתורה עצמה, דרך הפסוק "לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך", המעניק סמכות לבית הדין הגדול (הסנהדרין). למרות ההיגיון שבהשארת התורה בעל פה, חכמים ראו שנכון יותר להתיר כתיבה בגלל עת לעשות לה'. לא הבנתי מה קשה לך?
זה שבדיעבד התברר שיש כאן גם בעיות שמתעוררות, לא משנה את הסמכות מעיקרא לתקן. זה אפילו לא אומר שההחלטה הייתה שגויה. האם עדיף שנשכח הכל או שנתייחס בצורה מקובעת מדיי לתושבע"פ? בפרט שההתייחסות לתושבע"פ מסורה לנו וזו לא גזירת גורל, שלא כמו השיכחה. אני אכן חושב שהפרזנו בזה, אבל זה בר תיקון.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer