פסיקת הלכה אוטונומית כערך

שלום הרב,
לאחרונה שמעתי באחד שיעוריך מסדרת לנבוכי הדור שמקורו של ערך פסיקת ההלכה האוטונומית נובע מדוגמאות בגמרא שבהן יש פגיעה באוטונומיה הפסיקתית של הזולת. משם הבנתי שהכללת שיש ערך שאדם גם לא יפגע באוטונומיה הפסיקתית של עצמו ע"י התבטלות לפוסקים גדולים. אבל לגבי פגיעה באוטונומיה של עצמו, אין פה בכלל פגיעה כי כשאדם פוגע באוטונומיה שלו זו פגיעה ברשות.
 
חשבתי שניתן להסביר את ההיגיון בפסיקה אוטונומית בכך שיש בדרך זו הגנה מפני השתרשות של טעויות פסיקתיות שנולדות כתוצאה מפסיקה של גדול אחד שגורמת לאפקט שרשרת של הפוסקים שבאים אחריו ליישר קו לפסיקה של הראשון, גם אם רובם ככולם חושבים אחרת. בנוסף זה יכול להגן מפני טעויות דפוס סמויות בפסיקות של ראשונים. ולכן למעשה אני טוען שאין ערך בפסיקת הלכה אוטונומית כשלעצמה, אלא היא רק אמצעי כדי להתקרב יותר לאמת ההלכתית. מה דעתך כל כך, והאם יש ביסוסים נוספים לערך הפסיקה האוטונומית מעבר לדוגמאות מהסוג שהזכרתי לעיל.
בברכה,