ציוויים אמוניים

אני מתרשם שההנחה של חז"ל היא שכל אדם הוא מאמין, והכפירה היא כניעה ליצר. יש שחושבים כך גם היום, אם כי לדעתי היום זה לא המצב ברוב המקרים.
לגבי האומר אין תחיית המתים, זה לא בהכרח מלמד שמדובר בדבר רצוני. מה שכתוב שמי שאמר כך הוא מחוץ לתחום האמונה המסורתית, בין אם זה ברצונו ובין אם לאו. ר' חיים מבריסק אמר שאפיקורוס באונס הוא עדיין אפיקורס. אמנם נכון שקשה להניח שאדם שאנוס לחשוב משהו יאבד את כל עתידו (עוה"ב, האומר אין תחיית המתים אין לו חלק לעוה"ב) בגלל זה.
רק אעיר שכמדומני שהאומר אין תחיית המתים הבעייה אינה דווקא בתוכן שהוא לא מקבל, אלא בכך שהוא לא מקבל את המסורת שמלמדת שתהיה תחיית המתים (כי זה לא כתוב בתורה אלא יוצא מדרשות משונות, כמו "הנך שוכב עם אבותך וקם האם הזה וזנה…"). החשיבות היא לא באמונת תחיית המתים אלא בכך שמקבלים את עולם הדרש בכלל.
בכל אופן, הרדב"ז בתשובה כותב שאונס בדעות הוא אונס לכל דבר, ולכן להערכתי מי שבאמת אנוס לא יקבל עונש.
——————————————————————————————
שואל:
לגבי אמונות בחז"ל, הרי הם דיברו דווקא על להאמין שתחיית המתים מקורה *בתורה*. לא עושה רושם שהמטרה היא להאמין בסמכות חז"ל. והבעיה היא כפולה: דרשות חז"ל בנושא המנסות להראות שהאמונה בתחיית המתים מקורה בתורה – לא משכנעות; ובכך עוד פחות מובנת הדרישה שלהם להאמין בכך.
——————————————————————————————
הרב:
לא הבנתי את השאלה. הרי זה מה שכתבתי, שחז"ל ראו את החומרה במי שלא מאמין בתחיית המתים בכך שהוא דוחה את האמונה בדרשות בכלל. להאמין בדרשות פירושו להאמין שהדרשה חושפת את מה שיש בתורה, כלומר שהיא אמיתית. זוהי בדיוק האמונה בסמכות חז"ל. הדרישה לקבל את סמכותם נאמרת בדיוק במקום שהדרשה נתפסת כמפוקפקת. בדרשה מבוססת האמון הזה נחוץ פחות.
——————————————————————————————
רפי:
עצם זה שמוסכם שתינוק שנשבה לא כלול באלו שמאבדים את חלקם, מוכיח לכאו' שאונס בדעות נחשב אונס, וא"כ מדוע מי שנאנס בדעתו יצא מכלל זה, וא"כ מוכח כדברי הרב