רלוונטיות של הלכות מסוימות

בעצם לפי זה הרב מתיר (לצורך הענין אם נהיה ספציפים) לאכול בשר ודגים או נניח לא לטול ידיים אחרי תספורת וכדו'

אכן. ביחס לבשר ודגים, המסקנה פשוטה: לדעתי אין בזה בעיה, שכן הרפואה המודרנית לא מזהה בזה שום סכנה (כמו החשש לצרעת שהוזכר בגמרא ובפוסקים), וכיוון שהגזירה מבוססת על טעות רפואית-עובדתית מעיקרא, זוהי גזירת טעות (כמקח טעות) ואין לה תוקף. מי שמיקל בזה בהחלט יש לו על מה שיסמוך.

לגבי נטילת ידיים לאחר תספורת, גזיזת ציפורניים או בבוקר משום "פחד" או "רוח רעה", העיקרון בבסיסו דומה. חז"ל והפוסקים כנראה חשבו בעבר שזה מסוכן או שיש מזיקים ושדים שונים. אני אישית סבור כדעת הרמב"ם (אשר משמיט בעקביות הלכות הקשורות לשדים, רוחות ועין הרע), שמדובר בטעות עובדתית של הגמרא ושהדברים הללו הם שטויות.

עם זאת, אני תמיד מזהיר שלפני שאדם מתיר לעצמו הלכה באופן מעשי, עליו לוודא היטב שני דברים: 1. שההלכה אכן מבוססת בלעדית על אותה עובדה. 2. שהעובדה הזאת היא אכן טעות. במקרה של בשר ודגים, מדובר בסכנה בריאותית-גשמית שניתנת לבחינה והפרכה ברורה. לעומת זאת, כיוון שאיני מבין ב"רוחות רעות" ומה בדיוק משמעותן, לעיתים קשה יותר להוכיח שמדובר בטעות עובדתית-מדעית נטו, ולכן יש מקום מסוים להיזהר בטרם מתירים זאת.

בשורה התחתונה, אם לאחר בירור ברור לך לחלוטין שהיסוד לאיסור או להנהגה הוא טעות עובדתית מובהקת – לדעתי אתה בהחלט יכול להתיר זאת לעצמך, אך כדאי תמיד לוודא שהבנת נכון גם את ההלכה וגם את המציאות.

מה לגבי כל ענייני הבליעות? האם אפשר להשתמש בכלים שברור שלא בולעים כלום (כמו צלחות חרסינה, סירי נירוסטה וכדומה) לבשר וחלב ובפסח?

ככלל, שאלות שבעובדה מוכרעות באופן מדעי אמפירי. יש לזכור שהלכות תערובות ובליעה מניחות הנחות מציאותיות ולא נועדו להיות פיקציות כמו שמנסים להציג אותן.
בניסויים שנעשו בשנים האחרונות (כמו אלו של פרופ' דרור פיקסלר והרב יאיר פרנק מאוניברסיטת בר אילן), התברר שלפחות בכלים מודרניים רבים, הבליעה והפליטה הן מזעריות ואינן מתקרבות כלל לשיעור של אחד בשישים.
אם אכן כך הם פני הדברים, הרי שאם מדובר בחומרים מודרניים שונים מאלו שהיו קיימים בעבר, הדין החז"לי כלל לא חל עליהם ולא מדובר בשינוי ההלכה אלא במציאות חדשה. לחלופין, אם יתברר שמדובר בטעות מדעית מעיקרא וגם הכלים הישנים לא בלעו כפי שחשבו, הרי שההלכות הרלוונטיות בטלות ומבוטלות כדין "מקח טעות". הניתוק שעושים חלק מהפוסקים בין הצורך להכשיר כלי מגזירת הכתוב לבין המציאות שבה אין באמת פליטת טעם שאוסרת את התבשיל, הוא תמוה ובלתי הגיוני בעליל בעיניי. אבל זה דורש בדיקה לגבי כל סוג חומר. הם מצאו ממצאים שונים לגבי חומרים שונים.
אם אכן ברור שחומר כמו נירוסטה אינו בולע, אזי מצד הדין מותר להשתמש בו (לאחר שטיפה ראויה).
עם זאת, כשבאים ליישם זאת באופן גורף ביומיום לבשר וחלב או לפסח, יש לקחת בחשבון עוד שני היבטים:
ראשית, ההפרדה בכלים בין בשר לחלב מיוסדת בחלקה גם על מנהג. שנית, לגבי פסח, המנהג הרווח הוא להחמיר ולא להשתמש אף בכלי זכוכית (שאליבא דהשולחן ערוך אינם בולעים) שהשתמשו בהם לחמץ, אך גם כאן – בשעת הדחק יש בהחלט מקום להקל.