שיקולי מדיניות

א. לדבריך, מי שנגיד מקבל את הראציונל של המדיניות ההלכתית, אך פועל הפוך, האם הוא עובר על ההלכה או על משהו כללי יותר? (רצון התורה או משהו כזה, כלומר שרק ראוי לא לעשות כך).

ב. אם סוברים שהוא ממש עובר על ההלכה, אז לכאורה יוצא ששיקול מדיניות הוא שיקול הלכתי לכל דבר. במילים אחרות, לכאורה אפשר לומר שאין כל הבדל בין 'מה יקרה אם' לבין 'כבוד הבריות', כלומר ששניהם שיקול הלכתי. למה בכלל לעשות את החילוק ביניהם?

ג. אכן שיקולי המדיניות נתונים לסברא לפי המקרה ואין להם בהכרח הוכחה מן המקורות, אבל זה לא גורע מלומר שהם שיקול הלכתי למי שמאמץ אותם. גם השימוש ב'כבוד הבריות' הוא סובייקטיבי.
זה גם לא סותר את דבריך שמורה הוראה צריך להציג את הדברים לשואל כמות שהם.

–

ד. לדעתי פספסת את השאלה השניה שלי. היא כלל לא קשורה לשאלה הראשונה.
עלתה לי שאלה בנוגע לדבריך על כך ששינוי הלכה בעקבות שינוי מציאות הוא כלל לא שינוי וקורה מאליו ללא צורך באישור הסנהדרין. לכאורה אפשר לומר (וזה נשמע סביר) שהסנהדרין הגבילה את המנגנון הזה, ושמרה אותו רק לעצמה? הסברא – אם כל אחד ישנה את הדין לפי המציאות, כל יהודי ישמור הלכה אחרת. ולכן נאמר שכל שינוי מציאות שלכאורה גורר שינוי דין יחייב קביעה של סנהדרין.

א-ג. הוא לא עובר על ההלכה, אחרת זו הייתה הלכה.
ד. אני לגמרי מסכים, אם הבנת המציאות מעיקרא הייתה טעות אין צורך בביטול. זה בטל מאליו כמו מקח טעות. אבל אם המציאות השתנתה אז זה שינוי בהלכה ועקרונית הוא דורש סנהדרין. אלא שבפועל לא פעם זה קורה בלי סנהדרין, כנראה כשהצורך מספיק גדול.

לגבי ד:

1. לפי הסברא שהעלתי, למה שיהיה הבדל בין טעות בקריאת המציאות לבין מציאות שהשתנתה? סוף סוף בשני המקרים הסנהדרין קבעה הלכה על בסיס מציאות מסוימת (כפי הבנתה) וכיום המציאות שונה (וממילא אנו פועלים לא כשורה). ובשני המקרים יש חשש לאנדרלמוסיה.

2. איך זה מסתדר עם המנגנון של שמרנות מדרשית? לכאורה על פי זה לא ניתן להשתמש במנגנון. האם צריך להוסיף את ההנחה שהסמכות המוחלטת של הסנהדרין נכונה רק במצב שאין סנהדרין ולא כשכבר 2000 שנה אנחנו בלי בית דין גדול?

הסברתי זאת בספר. כשההחלטה המקורית מבוססת על טעות היא בטלה מאליה. כשהמציאות השתנתה ההלכה המקורית הייתה תקפה וכעת רוצים לבטל או לשנות אותה. לזה דרושה החלטת בי"ד.