"תפילות וברכות" – קושי במילוי הדרישות של המסגרת הדתית המחייבת

שלום הרב

אין לי באמת מושג אם השאלה הזו רלוונטית – אך בכל מקרה אני חושב שהיא מעין "בניין אב" להרבה קונפלקיטים שיש לאנשים עם ההלכה.

אני שואל קונקריטית כדי לקבל תשובה ברורה אף-על-פי שהבעיות שלי עם ההלכה יותר מורכבים מזה.

"תפילות וברכות" הם מהווים בעיני את המסגרת הדתית המחייבת שמעצבת הכי הרבה את החיים של אדם שבוחר להיות דתי. הקושי הגדול אצלי הוא שכל ההתעסקות ב"תפילות וברכות" (ולא צריך להאריך כי זה די מובן) מאוד מתישה אותי. זה יוצר אצלי לי מתח נפשי גבוהה. נוצר לי מצב שנראה שכדי להיות אדם דתי אני צריך לכפות על עצמי בצורה בלתי מתפשרת ובלתי נסבלת.

במציאות לא זרקתי הכל. אני עושה רק מה, שניראה לי, מוסגל ושזה לא מזיק לי – אני מניח תפילין כל יום, מנסה לקרוא קריאת שמע בזמן ובקושי מתפלל תפילה אחת. אני לא מקפיד לברך ברכת המזון. זה בערך. אבל אצלי זה יוצר תחושה של יציאה מהמסלול ומדרון חלקלק.

אציין שבעבר היה לי יחס מאוד כפייתי לנושא שגרם לי סבל רב. אני דווקא די "מתגאה" בזה שהצלחתי לצאת מהכפיתיות ולהיות משוחרר יותר.

מה דעתך הרב, האם אני מקיים את רצון ה' בזה שאני לא כופה את עצמי להתפלל או לברך ומנסה שזה יהיה רק מתוך אהבה והבנה, או שמה אני בורח ממה שה' מצווה לעשות? האם אני סוג של ניגרר אחרי יהדות ליברלית שאולי היא בכלל לא נכונה?

אני מקווה שהשאלה הזאת במקום. בכל מקרה אומרים "ולא הביישן למד"

(קראתי שאתה סובר שהמוטיבציה לקיום מצוות צריך להיות מתוך שה' ציווה ולא כי זה מועיל בצורה כלשהי)