תשעה באב

לגבי חוסר החיבור שלך לבית המקדש – אני מרגיש כמוך בדיוק. מבחינה רגשית וחווייתית, התמונה של מקדש פעיל, שבו מוקרבות בהמות וכהנים הולכים שקועים עד ארכובותיהם בדם, נראית לי כמו בית מטבחיים מזוויע, ואין לי שום רצון שזה יחזור. עם זאת, אני מודע היטב לכך שלא חייתי בזמן שהיה בית מקדש ולא חוויתי את המשמעות הרוחנית והדתית שלו באופן בלתי אמצעי. ייתכן שכאשר הוא ייבנה נבין איזה ערך מוסף יש בו, והיום חסרה לנו הפרספקטיבה הזו. לכן, מה שאני מסביר לעצמי הוא שאני מתאבל על כך שאין לי את היכולת להבין את משמעות המקדש ולהזדהות עמה. בנוסף לכך, האבל הוא גם על הגלות והמצב הקשה של העם, כשחורבן הבית משמש רק אינדיקציה לכך.

לגבי מהות היום ואיסור הסחת הדעת: כתבתי כאן בעבר (תוכל לחפש) על כך שתשעה באב נקרא במגילת איכה "מועד" ("קרא עלי מועד לשבור בחורי"). מועד פירושו זמן של מפגש אינטימי ויסודי עם הקב"ה. כדי לאפשר את המפגש הזה, נדרשת השבתה מוחלטת של החיים. לכן בתשעה באב יש שביתה כפולה ומכופלת – לא רק ממלאכה ומהנאות (כמו ביום כיפור), אלא אפילו מלימוד תורה. המטרה היא להשתיק את כל ה"רעש" של חיי העולם הזה, להיות משותקים מכל עשייה, ופשוט "להיות שם" לקראת המפגש הזה.

אבל הלכתית מה שנאסר נאסר. למשל לימוד תורה.

באשר לקושי בצום ולרצון להעביר את הזמן באמצעות סדרה: עקרונית, אכן אסור להסיח את הדעת מן הצום והאבל, והיינו אמורים לחשוב על החורבן ומשמעויותיו. אבל במציאות, הקינות מייבשות אותי, ולצערי איני יכול שלא להסיח את הדעת מהתענית, ולכן אני בעצמי עוסק בעניינים אחרים. השאלה היא תמיד מהי האלטרנטיבה. גם שינה היא סוג של הסחת דעת מהאבל. אם האלטרנטיבה היא לעשות דברים חסרי ערך, לישון או לסבול עד כדי שבירה של הצום, אזי יש מקום להקל. בעבר נשאלתי על קריאת ספרי הגות או לימוד פיזיקה בתשעה באב כדי להעביר את הזמן, והשבתי שזה תלוי באלטרנטיבה, וברור שזה עדיף על קריאת דברים חסרי ערך, ולולא דמיסתפינא הייתי מתיר גם ללמוד תורה, אבל זה נאסר הלכתית.