בין פיתוי לאונס (טור 8)

בס”ד

היום ראיתי שאחייניתי תליט”א משתתפת במבצע “הסכמה חופשית” בצפון הארץ, שבמסגרתו מתנהל קמפיין שמנסה להבהיר שהסכמה של אישה או נערה ליחסי מין או מגע כלשהו צריכה להינתן בצורה מפורשת ולא די בהסכמה מרומזת או עקיפה. מתוך הסיסמאות של הקמפיין: “היסוס זה לא”, “שתיקה זה לא כן”, “שמלה סקסית זה לא כן” וכדומה. בעקבות זאת התעורר אצלנו במשפחה דיון סביב העניין הזה, וחשבתי שיש בו כמה היבטים עקרוניים ששווה ללבן אותם ביתר פירוט.

אבהיר בתחילת דבריי שגם כשיש הסכמה מפורשת אני ממש לא אוהד את החופש המיני, ולא רק מסיבות הלכתיות. ועדיין הדיון הזה מתרחב הרבה מעבר לשאלת החופש המיני והוא שווה ליבון.

על תקשורת לא מילולית ומתירנות

יש צורות תקשורת רבות בין בני אדם, הרבה מעבר לתקשורת המילולית. ניתן להבין את רצונו של אדם בהרבה צורות, באמצעות שפת הגוף, דרך מניירות כאלה או אחרות ועוד. הדברים אמורים בפרט בנושא המיני שלא תמיד מדובר בצורה מפורשת וכמו יחסים בין אנשים בכלל גם הוא מטבע הדברים מבוסס לא מעט של שפת הגוף ועל תחושות הדדיות. דומני שיש לא מעט נשים ונערות שההיסוס או השתיקה שלהן דווקא כן מתפרשים כ”כן”, וזו גם כוונתן. אמנם ניתן להציע שבכל זאת עדיף לאמץ גישה מחמירה כדי לא להיכשל בפרשנות שגויה, אבל זה פשוט לא נכון שהיסוס או שתיקה לעולם משמעותם היא לא. זוהי שטות. במקרים רבים משמעותם היא כן מרומז. גם אם הצעה זו לפרשנות מחמירה היא נכונה וראויה, עדיין קשה לקבל את ההאשמה האוטומטית כלפי מי שלא נקט בה ופירש את גישתה של בת הזוג באופן אחר. במקרים רבים הוא צודק.

המתירנות המינית הביאה את החברה להתייחס לאקט המיני בצורה זולה וקלילה. כמעט כל סרט מכיל סצינות מיניות כסטנדרט. וכעת כולנו מתפלאים על כך שדעתם של אנשים קלה ביחס לקיום יחסי מין. שהם לא עושים מהם עניין. יחסים כאלה הם כבר ממש לא טאבו כמו שהיה פעם, ולכן אין פלא שאנשים עושים את הדברים בלי להקדים להם שיקול דעת מעמיק ובלי להשתמש בשיטות פרשניות מתוחכמות לגבי בני הזוג. מה אתם עושים עניין מדבר כה בנאלי?!

יתר על כן, התחושה היא שבמקרים רבים ישנה הסכמה אמיתית מצד בני הזוג, אבל הדרך הלא ישירה והמרומזת מאפשרת לאחד הצדדים לסגת בדיעבד ואפילו להאשים את השני בתקיפה או אונס. זהו פתח למניפולציות ולהתעללות נפשית לפעמים דווקא מהצד ה”חלש”. לכן לא מופרך בעיניי לדרוש מהאישה שלילה ברורה ולא להסתפק בפלקטים שקובעים שהיסוס פירושו לא. נכון שלפעמים קשה לאישה לומר זאת בפירוש, וכידוע לפעמים כשתוקפים אותה אוחז אותה שיתוק שמונע ממנה להגיב, אבל בה במידה לפעמים קשה גם לגבר, ועוד יותר לנער, להימנע מפרשנות מתבקשת למניירות מרומזות מצידה. לכל היותר ניתן לומר שהדרישה לבהירות צריכה להיות מופנה לשני הצדדים.

הפתרון החרדי

בחברה שמרנית יותר, שבה יחסי מין הם אקט שנעשה אחרי מיסוד היחסים, הבעיה כמעט לא מתעוררת (אונס ותקיפות כמובן קיימים גם בחברות כאלה, אבל כפל המשמעות והעמימות כמעט לא קיימות שם). החברה החרדית פותרת את הבעיה בהפרדה גמורה בין המינים, והתחושה שלי היא שהחברה המתירנית חוזרת בחזרה לאותם מחוזות בלי להודות בזה. מפעילים טרור אנטי מתירני כדי להשאיר את המתירנות על כנה, וכמובן נדהמים כאשר נכשלים בכך שוב ושוב. המתירנות מעמידה את בני הנוער (וגם המבוגרים) בניסיון בלתי אפשרי, ודורשת מהם התנהגות של פילוסופים עם כלי פרשנות מתוחכמים כשההורמונים זורמים בגופם המבשיל במלוא העוצמה.

אני לא יכול שלא להיזכר בלגלוגים הבלתי פוסקים של חבריי החילוניים, שכל כך רווחו לפני כשלושים שנה, על הדתיים החשוכים שמתנגדים לצביטה נחמדה בישבן של בחורה שעוברת ברחוב, או שריקות שמביעות הערכה כנה מקרב לב לאיכויותיה האינטלקטואליות הניכרות לעין. שלא לדבר על תליית תמונות שמציגות את האיכויות הללו על הקירות לעין כל. והנה, היום הגענו לכללי שילוב ראוי היסטריים בצבא שהם תוצאה ישירה של המתירנות הזאת, ולקמפיינים שמנסים לעצור את התוצרים הכל כך טבעיים של הגישה המתירנית. אז החרדים בכל זאת צודקים קצת, אבל אף אחד כמובן לא יודה בזה.[1]

בין פיתוי לאונס

אבל כל זה הוא רק דיון מקדמי. מעבר לכל זה, דומני שיש להבחין בין הטענות לגבי שתיקה או היסוס, לבין הטענות על לבוש פרובוקטיבי. ההנחה המקובלת אצל מובילי הקמפיינים הללו היא שלאישה או לנערה מותר להתלבש איך שהיא רוצה, והדבר הוא עניינה הפרטי. לבוש כזה או אחר לא מתיר לאף אחד לפגוע בה נגד רצונה. עקרונית אני נוטה להסכים לתפיסה הזאת, למעט שאלת השדר המיני שמועבר דרך הלבוש (שלפעמים מהווה הסכמה מכללא, ובכך עסקתי למעלה). אבל מתעוררת כאן עוד שאלה, והיא עד כמה לפיתוי, גם אם אין בו משום הסכמה, יש אשם תורם לאונס שבא בעקבותיו.

פעילי הקמפיינים הללו מזדעזעים כל פעם מחדש כשמעלים את הטענה הזאת, אבל זה לא מפריע להם עצמם להעלות אותה בהקשרים אחרים. כשיהודים עולים להר הבית ורוצים להתפלל שם, זה אך לגיטימי שהערבים שם יתפרעו, ישתמשו בנשק, ידקרו וירצחו אותם. יהודה גליק (איש מתון להפליא לפי התרשמותי, שעובר דה-לגיטימציה תקשורתית ופוליטית נוראית וכנראה חסרת כל בסיס) שנכנס כעת לכנסת במקום בוגי יעלון המתפטר, נתפס בציבור כמגה טרוריסט שמחולל פרעות בהר הבית. פשוט פיגוע מהלך. משום מה שוכחים שאת הפרעות והאלימות שם מחוללים רק הערבים. היהודים שעולים להר רוצים להתפלל שם, ושוחרי השלום הסובלנות ואחוות העמים (וכמובן גם חופש הפולחן) לא מאפשרים להם את זה. כשהטענה הזאת עולה (לעיתים נדירות מאד כמובן), מסבירים אלו בטוב טעם שיש להתחשב ברגשות הערבים, וצריך להבין שהם מתפרעים בצדק שהרי רגשותיהם נפגעו מהפרובוקציה של העולים להר. בעיניי זהו רק ביטוי אחד להתנשאות והגזענות של השמאל שמתייחס לערבים כסוג של בעלי חיים חסרי שליטה, שאי אפשר לדרוש מהם את מה שדורשים מהיהודים ומבני אדם רגילים שאחראים למעשיהם ושולטים ברגשותיהם.

אם יהודים רוצים לעשות מצעד באום אל פאחם – המשטרה כמובן תנסה למנוע זאת מהם. הרי זו פרובוקציה שעלולה להוביל לאלימות שהקרבנות הם שיהיו אשמים בה (הרי לא ניתן לדרוש מבעלי החיים הילידיים סביבם שישלטו בזעמם המוצדק).

אז מי אשם בכך שהערבים דוקרים ומשתוללים? זה ברור, יהודה גליק הפרובוקטור שעולה להר הבית וגורם לתסיסה הזאת. הקרבן הוא האשם, שהרי הוא במעשיו הביא זאת על עצמו. במה זה שונה מנערה שלובשת לבוש פרובוקטיבי ומביאה את הנערים בסביבתה לסערה הורמונלית, שלפעמים מתפרצת בצורה של אלימות מינית בעקבות פרשנות לא מעמיקה דיה להסכמה או אי הסכמה מצידה? למה שם מי שאשם הוא התוקפן (האונס) וכאן מי שאשם הוא הקרבן (המפתה)?

רגע, ומה איתכם?

כמובן שאת צדה השני של אותה שאלה ניתן להפנות כלפי הדתיים-שמרנים-ימניים (כמוני). מחד, אתם מאשימים את הערבים ולא את הפרובוקטורים שעולים להר, ובו בזמן מאשימים את הנערות שלובשות לבוש פרובוקטיבי ולא את מי שתוקף אותן. תחליטו, האם צריך להאשים את הפרובוקטור שנפל קרבן לאלימות או את האלים שתקף אותו?

נראה לכאורה ששני הצדדים בויכוח הזה (ימין ושמאל?) נכשלים בחוסר עקביות. אז מי מהם צודק? למה שני הצדדים לא נוהגים כאן באופן עקבי? איפה כאן הקול השפוי?

הבחנה בין שני מישורים

דומני שבכל הסוגיות הללו חשוב להבחין בין שני מישורים. כאשר בוחנים מקרה מסויים של אלימות ברור שיש להאשים את התוקפן (אלא אם אחזו דחף לאו בר כיבוש. אבל זה לא המצב בדרך כלל). הפרובוקציה, אם יש כזאת, היא לכל היותר שיקול להקלה בעונש, אבל ברור שאין בה כדי להוריד את האשמה מהתוקפן. זה באשר לתקיפה ספציפית של אדם ספציפי. מאידך, כשיש תופעה חברתית שחוזרת על עצמה בממדים רחבים, אז לא מדובר בבעיה של אדם זה או אחר. במצב כזה החברה צריכה לבדוק את עצמה. מעבר לענישת העבריין עליה לשאול את עצמה גם כיצד מונעים את המצבים שמועדים להתפרצויות אלימות כאלה. אם התופעה היא רחבה, אז לא מדובר בתגובה של אדם לא נורמטיבי שדורשת טיפול מקומי בגורם האלים. בתופעות רחבות מעורבים גם אנשים נורמטיביים. אבל אם אדם נורמטיבי מגיב כך בנסיבות ששוררות בחברה שלנו, אזי צריך לטפל גם בנסיבות שיוצרות את התגובה הזאת ולא רק באדם האלים עצמו.

בניגוד לתגובה הפבלובית של ארגוני נשים למיניהם, הטענה נגד לבוש חושפני ופרובוקטיבי היא טענה נכונה, והיא כלל לא עומדת בניגוד להאשמתו של התוקפן. נכון שלבוש כזה או אחר לא מצדיק אלימות, ונכון שאם יש אלימות חשוב מאד לטפל במי שמחולל אותה, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהלבוש הוא חלק ממה שמביא אותה. לכן במקרים כאלה יש לטפל באלימות ולענוש את מי שמפעיל אותה, אך בו בזמן יש גם לנסות ולנטרל את הנסיבות שהולידו את האלימות הזאת.

ארגוני הנשים והקמפיינים הללו מתעקשים לטפל רק בצד אחד של המשוואה, בגברים האלימים. כל פעם שעולה טענה לגבי הפרובוקציה היא נדחית בטיעון שטענה כזאת מורידה את האשמה מהתוקפן. “הלבוש שלי הוא ענייני האישי והוא לא מתיר לאף אחד לתקוף אותי”, הן אומרות. אכן נכון ששום לבוש לא מתיר לתקוף אף אחת, אבל אבל הוא בהחלט חלק ממה שמזמין את המתקפה. יש לך אשם תורם, וכדאי שתהיי מודעת לו. לא ייתכן שתדרשי את מלוא המחיר הדרוש לפתרון הבעייה מאחרים, בלי שתהיי מוכנה לשאת בעצמך בחלק ממנו.

יש כאן גם עניין סטטיסטי. נניח שפרובוקציה כלשהי גורמת לתגובה אלימה בסיכוי קטן, נאמר 1/1000. אז אם מדובר באדם בודד אין טעם לטפל במצב עצמו, שהרי הסיכוי לאלימות הוא קטן, ואם היא תקרה יש לטפל באדם האלים. הוא פעל באופן לא נורמטיבי. אבל אם הפרובוקציה פועלת בחברה כולה, מדובר במיליוני בני אדם, וכאן הסיכוי של 1/1000 מביא להתרחשות כמעט וודאית של לא מעט מקרים. האם גם במקרה כזה עדיין נכון לטפל רק בתוקפנים? הרי בניגוד לבני אדם פרטיים, חברה נורמטיבית מורכבת מהרבה סוגי בני אדם. ובאופן נורמטיבי לגמרי חלק מסויים מתוכם מגיב לפרובוקציות כאלה באלימות. לכן מעצם העובדה שמדובר במצב שמתייחס לבני אדם רבים, התגובה הלא נורמטיבית ה ופכת בעצם לנורמטיבית. וככזו היא דורשת טיפול בשני צידי המשוואה.

אותם ארגוני נשים עצמם חוזרים ומפרסמים שוב ושוב עד כמה התופעה היא רחבה וחובקת כל, ועד כמה היא לא תלויה בסוג האנשים, בחברה, במעמד הכלכלי-חברתי, במוצא ועוד. אבל דווקא אם כל זה נכון, המסקנה המתבקשת היא שמדובר באנשים נורמטיביים ולא בסוטים. ובמקרה כזה יש לטפל בשני הצדדים של המטבע ולא להתמקד רק באחד מהם.

אז מי צודק?

המסקנה היא שלפחות במקרים של תופעה אלימה רחבה, יש בדרך כלל שני צדדים למטבע: האונס והמפתה (שבניגוד למה שמקובל במינוח ההלכתי, כאן הם עומדים משני צידיו של המתרס). האונס (התוקפן) צריך לשאת בעונש, אבל המחיר שדרוש כדי למנוע את המעשים הללו צריך להיות מוטל גם על המפתה (הפרובוקטור).

השאלה הקשה היא מי צודק, ועד כמה להטיל אשמה, ובאיזה מחיר, על המפתה או על האונס? ניתן להציע כאן שלושה קריטריונים ראשוניים למצבים בהם לא נטיל אשמה על המפתה:

  1. כשלדעתנו זכותו לנהוג כפי שהוא נוהג. לדוגמה, אדם שעצם קיומו מהווה פרובוקציה לאדם אחר, לא חייב לשאת במחיר כדי למנוע את האלימות שהלה מפעיל כלפיו. כך לדוגמה, מי שחושב שזכות בסיסית של האדם לעלות להר הבית להתפלל, לא יסכים להשית חלק מהמחיר למניעת האלימות על היהודים שעולים להר. כך גם מי שחושב שזכותה של אישה להתלבש כפי שהיא רוצה, לא יסכים שהיא תיטול חלק במחיר הדרוש למניעת האלימות. מי שחושב שזכותן של נשות הכותל להניח תפילין ולקרוא בתורה כרצונן, לא יסכים לתת לגיטימציה לאלימות החרדית נגדן. הוא לא יקבל את הטענה שמעשיהן מהווים פרובוקציה שמזמינה את האלימות החרדית. מי שחושב שזכותם של ההומוסקסואלים לצעוד במצעדי גאווה לא ידרוש מהם לשם מחיר כדי למנוע אלימות כלפיהם. אבל מה לגבי מי שלא מכיר בזכות ההומוסקסואלים לצעוד בגאווה בכל מקום? ומי שלא חושב שיש זכות לנשות הכותל להניח תפילין? או מי שחושב שאין זכות ליהודי לעלות להר הבית להתפלל? אלו כמובן ישיתו מחיר על המפתה ופחות על האונס.

  2. לפעמים נראה שיש פרובוקציה היא תואנה שבאה להצדיק אלימות. האדם (=האונס) לא באמת נפגע, אבל הוא טוען שנפגע כי הוא רוצה להפעיל אלימות כלפי הצד השני (=המפתה). גם כאן סביר לא להכיר בכך שהיתה כאן פרובוקציה שהביאה את האלימות הזאת, ולהשית את המחיר על האונס ולא לדרוש מחיר מהמפתה.

  3. כשהמחיר הנדרש מהמפתה הוא גבוה ביחס למחיר שנדרש מהצד האלים. לדוגמה, אם אדם יילך לגמרי ערום ברחוב, סביר שלא נאמר שיש לו זכות ללכת כרצונו ורק מי שפוגע בו ייאשם באלימות. אנחנו נמנע ממנו ללכת ברחוב בצורה שפוגעת בחלק גדול מהציבור. למה? מפני שהפגיעה בציבור היא מהותית, והפגיעה בו היא יחסית זניחה.

הקריטריונים הללו הם דו-צדדיים. כלומר במקרים ההפוכים אנחנו בהחלט נטיל אשמה על הפרובוקטור (המפתה), ואולי פחות על מי שפועל נגדו (האונס).

פרדוקס הפיתוי של נוזיק

הדברים מזכירים לי את הפרדוקס של הפילוסוף האמריקאי רוברט נוזיק. נוזיק שאל מדוע החוק אוסר סחיטה ומתיר פיתוי? כאשר אני אומר למישהו: “אם תעשה X אתן לך 100 ש”ח” – זו כמובן אמירה לגיטימית לגמרי. סוג של עסקה. אבל אם אני אומר לו “אם לא תעשה X אני אקח לך 100 ש”ח” זוהי סחיטה אסורה. מה ההבדל? הרי בשני המקרים אני יוצר מאזן עם הבדל של 100 ש”ח לטובת הצד שבו אני מעוניין. אז למה זה אסור והשני מותר?

התשובה היא שאם אני לוקח ממנו 100 ש”ח פגעתי בזכות שיש לו. לעומת זאת, אם איני משלם לו 100 ש”ח זוהי זכותי, ואין כאן פגיעה בשום זכות שיש לו. מהו ההבדל בין שני המקרים הללו? ישנה רמת 0 שביחס אליה אנחנו מגדירים האם אני לוקח ממנו או רק לא נותן לו. הרכוש שיש לו כעת הוא רמת ה-0. זהו מכלול הזכויות שיש לכל אחד מהצדדים. אם אני מאיים ליטול ממנו משהו מתוך זה – זוהי סחיטה אסורה. לעומת זאת, אם אני מציע להוסיף לו עוד משהו מעבר לזה – זהו פיתוי מותר.

גם בסוגיה שלנו (האונס והמפתה) ישנה רמת 0, והיא הזכויות שיש לכל צד בויכוח. אם הדרישה ממנו פוגעת בזכויותיו היא לא לגיטימית. במקרה כזה נעדיף לענוש את התוקפן ולהותיר את זכויות הנפגע על מכונן. אבל אם ענישת התוקפן היא פגיעה בזכויותיו שלו – כי אז לא נהסס לדרוש מחיר גם מהנפגע. הויכוחים הם כמובן מהם הזכויות של כל צד (האם לאישה יש זכות להתלבש כפי שהיא רוצה, האם ליהודים יש זכות להתפלל בהר הבית או לצעוד באום אל פאחם, האם לנשות הכותל יש זכות להניח תפילין בכותל וכדומה).

סיכום ומסקנות

משמעות הדברים היא שההחלטה מתי יש לחלק את המחיר בין האונס למפתה וכיצד נכון לעשות את החלוקה הזאת, תלויה בלא מעט הנחות יסוד, שחלקן סמויות ורובן לא פשוטות. השאלה עד כמה מעשיו של כל צד הם לגיטימיים, עד כמה הפגיעה היא אותנטית ומה משמעותם של המחירים המושתים על כל צד. כל אלו הן שאלות שנתונות לחילוקי דעות ולהערכות סובייקטיביות למדיי.

כדי להיווכח בזה, חשבו רגע על המקרה שלפני כמה ימים פורסם (ראה כאן וכאן) שהתרחש בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. במסיבת סיום השנה שנערכה לסטודנטים לא אפשרו לכמה בנות שרצו לרקוד מאחורי מחיצה לעשות זאת. שם בלב לבו של מעוז הליברליות הסובלנית, נערכה הצבעה שהניבה רוב נגד “הפרובוקציה הנוראית” הזאת. הטרור הליברלי האלים הזה כמובן זכה לאינספור צידוקים מלומדים ומפולפלים (ואידיוטיים וחסרי שחר כמובן), ומה שהכי גרוע הוא זכה גם לרוב בין המצביעים. מחריד לחשוב שהחלאות הללו אמונים על שלטון החוק והערכים בחברה שלנו. מה הבעיה? בקלות אפשר לטעון שבעצם הרוקדות מאחורי המחיצה כופות על הציבור לא לראות אותן. באיזו זכות הן מונעות מאיתנו אנשי אקדמיה שלווים לצפות במחמדיהן האינטלקטואליים המקפצים?[2] אם הטיעון הזה שמשלב רשעות וחוסר אינטליגנציה קיצוניים נשמע למישהו סביר ואותנטי, אז באמת קשה לצפות עד היכן יגיעו טיעונים בויכוחים בין אונס למפתה במקרים פחות חד משמעיים. נראה שהכל תלוי בנקודת המבט (ולא פחות מכך ברשעות והאלימות שבהן אתה מתנהל).

זה אמנם מקרה פשוט של כפייה אלימה שאין לה שום צידוק. Clear case. אבל זה גם לא מקרה של אונס מפתה, אלא של כפייה חילונית בעלמא. לעומת זאת, שאר המקרים שהוזכרו עד כאן מערבים צד של אונס וצד של מפתה, והם אינם כה פשוטים. יש לי עמדה ביחס לכל הדוגמאות שעלו כאן, אבל אין לי קריטריון חד ואוניברסלי ובוודאי שאיני יודע איך לשכנע את הקוראים להסכים איתי בכל המקרים הללו. אני רק מקווה שלפחות הצלחתי בדבריי כאן להראות שהבעייה סבוכה למדיי, ואולי יהיה בדברים אלו להניע אנשים לנסות ולרדת לנבכי נפשו של הצד השני ולמנוע שיח רדוד ושטוח כפי שמקובל במחוזותינו. בכל הויכוחים הללו כל צד משוכנע שהוא צודק כמובן מאליו והאחר פשוט מדבר שטויות. האחד אומר לשני שהוא תוקפן והאחר עונה לו שהוא פרובוקטור. למעשה, במקרים רבים שניהם צודקים: אכן זה תוקפן (אונס) וחברו פרובוקטור (מפתה). ועדיין השאלה לגבי המסקנות המתבקשות מכך תלויה בהנחות שלנו לגבי מצב הזכויות הראשוני של הצדדים. לא די בקביעה שיש כאן פרובוקציה או תוקפנות כדי להגיע למסקנות. אם נשים את הנחות היסוד הסמויות על השולחן יש לפחות סיכוי לנהל שיח אינטליגנטי ואולי גם קונסטרוקטיבי לגבי בעיות כאלו.

[1] ברור שיש גם מחירים לסגירות. זו גורמת לפעמים למעשים קשים שנעשים בסתר, ומונעת טיפול אמיץ בבעיות כאלה כשהן מתגלעות. איני מטיף כאן לגישה חרדית, גם לא בתחום זה. אבל בהחלט יש מקום ליתר איזון בנושא המתירנות. לא צריך להניח אותה כמובנת מאליה ולעסוק רק בסתימת פרצות כדי שהסהכר כולו לא ייפול. לפעמים ראוי לבחון את הפלת הסכר עצמו.

[2] לאחר מכן קראתי שמארגני אותה מסיבה מושחתת שלחו התנצלות לסטודנטים מוסלמים שלא יכלו להשתתף במסיבה בגלל שהיא נערכה במועד מוסלמי כלשהו. ליברליזם נאור ומתחשב, כבר אמרנו?

7 תגובות בנושא “בין פיתוי לאונס (טור 8)

  1. עורך ראשי מאת

    נתנאל:
    שלום הרב מיכי נהניתי מאוד.
    לדעתי יש חילוק בין לבוש מתירני לעלייה להר הבית. יש להבחין בין מקרה בו מטרתי היתה לגרום לתחושה X אצל הצד השני, אך הצד השני הקצין וביצע פעולות המתאימות לרמת תחושה של 3X, לבין מקרים בהם כלל לא היתה לי כוונה לגרום לתחושות ממין ההקצנה אצל התוקף. לבוש פרובוקטיבי נועד לרוב לגרום לגירוי מיני אצל הצופה. אלימות מינית נובעת מגירוי מיני מאוד גדול, יותר מהמצופה מלבוש פרובוקטיבי. כלומר התוקף הקצין את אותן התחושות שמטרת הלבוש עצמה היתה לגרום לו אותן.
    בעלייה להר הבית, ודאי שאצל רבים מטרת העלייה אינה לגרום כעס אצל הערבים(X), לכן למרות שפעולה זו יוצרת אלימות אצל הצד השני(3X), יותר קשה להאשים בכך את העולים. הדבר דומה לחילוני שיסע בשבת ויעלה את חמתו של החרדי הקנאי. מטרת הנסיעה לא היתה לגרום לכעס אצל החרדי, ולכן צד החילוני יותר לגיטימי.
    רק אחדד, איני מתכוון שברמת 3X ההתנהגות האלימה לגיטימית, אלא רק שיש קשר בין תחושות התוקף לתחושות שהנתקף רצה לגרום בתוקף, ושברמת 3X השכיחות של האלימות גבוהה יותר.
    ——————————————————————————————
    הרב:
    שלום נתנאל.
    אני לגמרי מסכים. מה שאתה אומר הוא שיש להתחשב גם בשאלה מה כוונותיו של הפרובוקטור, וגם זה ייכנס לשקלול חלוקת המחירים.
    רק אעיר שקשה מאד לעשות דיאגנוזה ולכמת את הכוונות של הצדדים. אני מניח שיש מהעולים להר הבית שמתכוונים לפרובוקציה, גם אם בבירור זה לא כולם (וכנראה גם לא רובם). אולי אצל רובם יש מינון כלשהו של התרסה בעלייה להר, ויש שיראו בזה פרובוקציה.
    גם לבישת בגדים לא צנועים, אם תשאל יהיו לא מעט נשים שיאמרו לך שזה בכלל לא נעשה עבור הגברים (0X). בפרט כשמדובר בבגדים שהם פשוט נוחים יותר (גופיות, מכנסונים). רק כדוגמה, כל פעם מחדש אני לא יודע אם לצחוק או לבכות כשאני רואה את האומללות שמתהלכות (בעצם מתנדנדות) על עקבים כמגדל אייפל ולא ממש מצליחות לזוז. אני אישית לא מכיר גברים שאוהבים את זה. כשהערתי לכמה ממכרותיי על כך נעניתי שזה בכלל לא בשביל הגברים. הן עצמן אוהבות את זה. לך תדע…

  2. עורך ראשי מאת

    יונדב:
    מאמר מעולה, תודה. כמה הערות –
    1. לגבי המקרה בפקולטה למשפטים באוני’ העברית – אני לא מבין למה מדובר ב”clear case”. אמנם יש שם כפייה ברורה, אבל הכפייה הזו מגיעה (לפי הטיעונים הגיוניים ששמעתי) כדי להיטיב לאותן בחורות דתיות. כמו שברור שכופים על אדם לא להשתמש בהרואין (או למכור איברים, או למכור את גופו לזנות, או להתאבד) גם בלי שיש לזה השפעה שלילית על הסביבה אלא רק כי זה לא טוב לאדם עצמו, כך אפשר לכפות דברים אחרים שעלולים לפגוע בו. יש תפיסה רחבה (ומבוססת ככל הידוע לי) שהשמרנות הדתית בתחום המיני פוגעת (בעיקר) בנשים, ולכן ראוי למנוע את הפגיעה הזאת (כלומר את האמירה ש’ריקוד נשי צריך להיות מוסתר מגברים’) גם אם היא באה מבחירה של הבנות עצמן. זה כמובן לקחת צעד קדימה בכפייה, אבל מהותית אין כאן הבדל אמיתי.
    (המכתב שנשלח לסטודנטים המוסלמים קצת הורס את הקוהרנטיות, למען האמת).
    2. אין זהות בין עשיית מעשה לא ראוי לבין היתר לפגוע בעושה המעשה. רוב המקרים נופלים במקרה הביניים – אדם שעושה מעשה לא ראוי (שאפילו פוגע בי) ואעפ”כ אני לא אפגע בו. הדוגמא של אדם שהולך ערום ברחוב היא דוגמא מעולה לכך, כי אני משער שאע”פ שרוב האנשים נפגעים מכך בצורה מסוימת, הרוב יבחרו לעבור לצד השני של המדרכה ולהתעלם ממנו. לדעתי המצב הוא כזה בנוגע ללבוש חושפני. הנורמה הציבורית בתחום הלבוש *פוגעת* באנשים (בעיקר גברים, בעיקר צעירים, בעיקר רווקים) ולכן יכול להיות לגיטימי לאסור אותה בחוק (אגב, החוק לא מגדיר איסור על עירום ציבורי, אלא “התנהגות פסולה במקום ציבורי – 216. (א) העושה אחת מאלה, דינו – מאסר ששה חדשים: (1) מתנהג באופן פרוע או מגונה במקום ציבורי”). זה לא הופך את הפגיעה באדם שלבוש חשוף לראויה, אבל כן הופך אותה למובנת.
    3. למיטב הבנתי הטיעון העיקרי כלפי לבוש חשוף הוא שלא הוכח שום קשר בין לבוש חשוף לבין עלייה במספר הפגיעות המיניות, אבל זאת טענה מקדימה שלא קשורה למאמר.
    ——————————————————————————————
    הרב:
    יונדב שלום.
    1. בטיעונים כאלה אתה יכול להגיע לכל מקום. אני אהרוג מישהו אם לדעתי עדיף לו למות מאשר לחיות (למשל אם הוא דתי שרוקד בנפרד). האם זה טיעון סביר בעיניך? בגבולות הסבירות המקובלים, אדם שמקבל החלטה מרצונו החופשי ובדעת מלאה והוא לא קטן או שוטה או מסומם, ולא פוגע באחרים, גם אם לדעתך זה פוגע במידה כלשהי בו עצמו, יש לאפשר לו לנהוג כהבנתו. אם אתה כופה עליו את דעותיך, גם אם לדעתך הוא מזיק לעצמו, זה לא ליברליזם. בשלב הבא יהיה רוב דתיים באוניברסיטה ויכפו על כולם ריקודים נפרדים ושלוש תפילות ביום בשם הליברליזם (כדי שלא יזיקו לעצמם בעולם הבא שלהם). האם הליברלים הללו היו מקבלים זאת? אם אתה מקבל טענות כאלה אז הליברליזם והסובלנות מתרוקנים מתוכן. כידוע, אפשר לבסס כל טענה אם בונים טיעון שמבוסס על הנחות אד הוק שמוכיח אותה. מה לא יהיה ליברלי לפי הגדרה זאת? הרי תמיד אני יכול לומר שלדעתי השני מזיק לי או לעצמו. יש קריטריונים של סבירות.
    לאור סעיף 2 שלך אעיר שמה שקרה באוניברסיטה הוא לא שה”ליברלים” עברו למדרכה השנייה אלא הם פגעו בבנות שרצו לרקוד כהבנתן.
    ההנחה של מוסד ציבורי הוא שאף אחד לא יכול לכפות התנהגות על השני כל עוד הוא נוהג באופן סביר ולא פוגע באחרים. אי אפשר להגן על התזה שבנות ששמות מחיצה סביב עצמן פוגעות באחרים. זה לא היה עובר שום בג”צ שבעולם (אפרופו פקולטה למשפטים).
    2. ברור שאין זהות. היכן כתבתי שיש? כתבתי שהפרובוקציה ממעטת באשמת התוקף ומצדיקה פעולה שפוגעת בפרובוקטור למרות שהוא הנפגע.
    3. דומני שגם בלי מחקרים רבים ברור שככל שאישה יותר פרובוקטיבית היא מושכת אליה יותר אש ומעוררת יותר את סביבתה (חלקן עושות זאת בגלל זה). אבל זה באמת לא חשוב לנושא העקרוני שבו עסקתי.
    ——————————————————————————————
    יונדב:
    נכון שבטיעונים כאלה ‘אפשר להגיע לכל מקום’, ולכן צריך לקחת אותם בשקלול הרבה טיעונים נכונים אחרים. הנקודה העקרונית שלי היא שהדיון מתחיל מנקודה שבה יש כפייה (כלומר – אני חושב שX טוב ולכן אני אכפה על פלוני לעשות X) וצריך שיקולים מסוימים (שקיימים למכביר) כדי שאני אמנע מהכפייה. נקודת המוצא ההפוכה – שאין כפייה בכלל – פשוט לא עובדת במציאות. הביטוי אומר ‘חיה ותן לחיות’, כלומר כל עוד אתה לא פוגע באחר – תעשה מה שאתה רוצה, אבל זה פשוט לא קיים במבחן המציאות. המיינסטרים כופה דברים רבים – איסור על התאבדות, על זנות, על מכירת איברים, על צריכת סמים – לא בטענה ש’זה פוגע באחר’ (גם אם זה פוגע באחר) אלא בטענה ש’זה לא טוב לך’. גם הליברלים הגדולים של לגליזצית מריחואנה טוענים ‘מריחואנה לא מזיק’, לא ‘זכותי להרוס לעצמי את החיים’.
    נראה שזאת גם גישת ההלכה עם חיובים כמו ‘לאפרושי מאיסורא’ ודומיו. התוצאה דה פקטו שכמעט ואין כפייה נובעת ממשתנים רבים (ביניהם העובדה שכפייה תגרום לאחר לשנוא אותי וכו’), אבל נקודת המוצא – הן ביהדות והן בחברה הכללית – היא שיש כפייה.

    נ.ב. יש ליברלים קיצוניים שיגידו שהדבר הכי חשוב לאדם זה עצם הבחירה (“live and let die”) והם באמת עוקפים את המכשול הזה, אבל הם נדירים בנוף (מעבר לזה, אפשר גם להכניס פלספנות שבה גם לתת לי להחליט בעצמי זה בעצם לכפות עליי בחירה חופשית…).
    ——————————————————————————————
    הרב:
    ברור שליברליזם מוחלט הוא אוטופיה, וברור שיש כפייה בכל מקום ובוודאי בתפיסה ההלכתית. אז מה? ראשית כפי שכתבתי, הם טוענים לליברליזם ולא ההלכה. שנית, לא טענתי לטובת ליברליזם אוטופי. מה שאמרתי הוא שהטיעונים שלהם במקרה הספציפי ההוא עם כל השקלולים הם איוולת. העובדה שלפעמים המצב מורכב לא אומרת שכל דבר יכול להיות לגיטימי ושכל דעה היא אפשרית. הרי גם אני כתבתי שהשיקולים הם תלויי נקודות מוצא ושיש שיקולים מורכבים. זה בדיוק היה תוכן דבריי. אלא שמזה החרגתי את מה שקרה שם כי לדעתי זה clear case (אם לא מיתממים ונתלים בפורמליסטיקה ריקה), ולכן הוא לא יכול להיתלות במורכבות של שיקולי כפייה וליברליזם.
    בהלכה התפיסה המקובלת היא כפייתית בעליל, אם כי גם שם יש מקום למנעד של דעות. הדיון כאן אינו הלכתי אלא מוסרי.
    הסוגריים של הנ.ב. הם ממש פורמליסטיקה ריקה מהסוג שהזכרתי קודם.

  3. עורך ראשי מאת

    דור:
    נהניתי מאד בהחלט דיון מענין
    אבל אני לא יכול להסתיר את אכזבתי מכבוד הרב.. היה אפשר להימנע מכל מיני תיאורים מיניים ( צביטות בישבן מקפץ )תאור בגדים וכו.
    אני מאד אוהב את האתר ואת תוכנו\
    תודה
    ——————————————————————————————
    הרב:
    אכן אפשר היה. תודה.

  4. עורך ראשי מאת

    יצחק:
    אתה אומר שאתה מתנגד לחופש מיני אבל בלי קשר להלכה,
    רציתי לשאול איזו בעיה אתה רואה במתירנות ולמה אתה רואה זאת כבעיה,
    ——————————————————————————————
    הרב:
    אני חושב שמתירנות היא מאד בעייתית, ובוודאי בקרב בני נוער. עיקר הבעייה היא שמתירנות מוזילה את היחסים הגופניים ומרוקנת אותם מתוכן מהותי. אגב, אמרתי שכך אני חושב גם בלי ההלכה, אבל זה כמובן מתעצם לאור ההלכה.

  5. עורך ראשי מאת

    אריק:
    לא נראה לי שהטיעון של מתנגדי המחיצה היה(כלומר יכול להיות שמישהו טען את זה אבל נטענו גם טיעונים יותר סבירים) שהבנות שם מונעות מהשאר לראות אותן(אף אחד לא הציע לחייב את כל הבנות לבוא לנשף). הטיעון הוא החשש שזה יגרום להשפעה שלילית (בעיני המתנגדים) על האווירה הציבורית בכך שיהפוך את ההפרדה לדבר לגיטימי ומוכר יותר. (לא שאני נגד הפרדה, רק מציין את השקפתם של אי אילו אנשים).
    ——————————————————————————————
    הרב:
    ברור שלא הציעו לחייב את כולן לבוא, אבל הטענה היתה שלא רוצים מחיצה. זה שהן לא תגענה זו תוצאה של המדיניות הזאת. השאלה היא למה לא רוצים מחיצה? מה שטענתי הוא שהנימוק הוא זכותם לראות את הבנות. זה כמובן על דרך הציניות, שכן איני מצליח לראות שום נימוק הגיוני אחר.
    מה שאתה מציע הוא החשש להשפעה שלילית, אבל חשש כזה עולה גם כשמישהו מגיע לנשף בלי כיפה או לבוש צנוע. האם הדרישה לחייב את כולם לבוא בכיפה נשמעת למישהו סבירה? או אולי לדרוש שנשים לא ישירו (שזה הרבה יותר לגיטימי כי שירת נשים באמת מפריעה לחלק מהגברים הדתיים)? פוק חזי איך מתייחסים לדרישה הלגיטימית הזאת היום בציבור.
    תמיד אפשר לומר שההתנהגות של השני שאיני מסכים איתו יש לה השפעה גרועה. הרי זה נכון בהגדרה, כי כשנותנים לשני לנהוג כפי שהוא רוצה זה תמיד עלול להשפיע על מישהו. זה מה שקרוי בלעז חוסר סובלנות, לא? לפי ההיגיון הזה גם אסור לדבר על כך שכדאי לרקוד בנפרד כי גם לזה יש השפעה עוד יותר גרועה (מישהו עוד עלול להשתכנע). ואסור גם ללכת עם כיפה, שהרי זה עלול להביא אנשים ללכת עם כיפה.
    בקיצור, אלו הבלים. חבל לבזבז על כך אנרגיה.

  6. עורך ראשי מאת

    טל יומאל:
    במקרה של ההצבעה באוניברסיטה הפקולטה איימה לא לתקצב את המסיבה(ברמה שלא תאפשר את קיומה) אם תהיה מחיצה.. ככה שעצם זה שהיה רוב די קטן למצביעים נגד זה כבר משהו
    ——————————————————————————————
    הרב:
    תחי הדמוקרטיה. כך כנראה גם אסאד היה זוכה בכל בחירות בסוריה.

השאר תגובה