שאלות מתודולוגיות על לימוד תורה

לכבוד הרב מיכאל אברהם שליט"א, שלום רב,

אשמח לשמוע את חוות דעתו של הרב, שידיו רב לו בלמדנות ובפילוסופיה של ההלכה ובכלל, על סוגיה עקרונית הנוגעת למתודולוגיה של לימוד התורה, השלכותיה הקוגניטיביות, והמתח שבין אמת היסטורית לאמת למדנית.

1. הנחת היסוד: התלמוד ככדור קוהרנטי

   מהו בעצם ההיגיון האפיסטמולוגי מאחורי גישת בעלי התוספות ש"גלגלו את התלמוד ככדור"? הרי רוב ככל הגאונים, ואפילו הרמב"ם עצמו, לא התייחסו כך לתלמוד. הם הכירו בכך שהאמת ההיסטורית היא שהטקסט אינו קוהרנטי לחלוטין (כפי שעולה גם מעיון ביקורתי בכתבי יד ומגישות המחקר בימינו). רבנו תם, לעומת זאת, משתבח בתשובתו לרבי יוסף מאורליינס (ספר הישר, ס' נ"ו): "אפילו כשיש בתלמוד חייב במקום אחד ופטור במקום אחר אנו מתרצים יפה, כל שכן קושיות אחרות". מדוע הם בחרו באקסיומה של הרמוניה מוחלטת? האם מדובר כאן במעבר ממסגרת חשיבה סינתטית-היסטורית למסגרת אנליטית טהורה, גם כשזה בא על חשבון הפשט והמציאות?

2. ההתנגשות עם המציאות והשכל הישר: מקרה ה'כזית'

   הגישה הזו מובילה לא פעם למסקנות בלתי אפשריות. הדוגמה המובהקת היא שיעור ה'כזית'. בעלי התוספות מצאו שתי סוגיות סותרות לגבי כמות האוכל שבית הבליעה יכול להכיל – ביומא (פ ע"א) מוזכר שיעור כביצת תרנגולת, ובכריתות (יד ע"א) נאמר שלא יותר משני זיתים. מתוך האילוץ ליישב את הסתירה מתמטית, הם עשו את החישוב והגיעו למסקנה שכזית שווה לחצי ביצה. התוצאה היא שבשולחן ערוך נפסק שיעור המנותק מהמציאות הפיזית, שכן כל אדם שראה זית מימיו יודע שאין שום קשר בינו לבין חצי ביצה.

3. המחיר הקוגניטיבי בעולם הישיבות

   הנחות היסוד הלמדניות הללו מעמידות לפני הלומד משימה בלתי אפשרית. הוא מקדיש את חייו למציאת חילוקים דחוקים ולתירוצים אפולוגטיים, שעה שהפתרון האמיתי לרוב הבעיות הללו טמון בהבנה היסטורית של מבנה התלמוד, ובהשלמה עם העובדה שהקדמונים יכלו לטעות. כתוצאה מכך נוצרת תופעה של "טחינת מים" בישיבות, וגרוע מכך: הלומד מתאמן לאורך חייו בסירוס היכולת האינטואיטיבית וההגיונית להבחין בין אמת לשקר ובין טיעון תקף לתירוץ מאולץ.

4. האם זהו מנגנון מובנה בתושב"ע?

   מנגד, יש הטוענים שאי אפשר להאשים בזה רק את בעלי התוספות. הרי התלמוד עצמו מבצע פעולות דומות ודחוקות מאוד לספרות התנאית כדי ליישב סתירות, והתנאים עשו זאת לפסוקי התורה.

   לאור כל זאת, אשמח לשאול:

   א. כיצד הרב מנתח את מפעלם של התוספות בפרספקטיבה פילוסופית – האם זו מתודולוגיה לוגית-אנליטית ראויה והכרחית, או סטייה היסטורית שהולידה דרך עקומה?

   ב. האם הרב מסכים עם הביקורת על כך שצורת הלימוד הזו פוגעת ביושרה האינטלקטואלית של הלומד?

   ג. האם לדעת הרב כדאי לנסות לחזור היום ל"שורשים", כלומר לאמץ מחדש את דרכם של הגאונים והרמב"ם על חשבון הלמדנות מבית מדרשם של התוספות?

   בתודה ובהערכה רבה,

   יצחק ישי בנון

   האם תרצה שאייצר עבורך גם כותרת קולעת למייל, או שהנוסח הנוכחי של השאלה כבר מוכן ומתאים לשליחה?