לכו להצביע: על מדיניות ותגובתיות (טור 185)

בס”ד

אני לא  מצליח להתאפק לאור אירועי היום האחרון בעזה, אז הנה לכם שוב טור אקטואלי (שנכתב בעצבים).

בטור 149 כבר עמדתי על עליבותה של הממשלה ושל הצבא ביחסם לפלסטינאים ולטרור שלהם. האירועים של היממה האחרונה מול עזה מעוררים אותי לחזור לנושא הזה שוב. אפתח בזה שמה שקורה כאן בשנים האחרונות היה אמור בכל מדינה מתוקנת להביא לעריפת ראשים פומבית של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ”ל בכיכר העיר. אם על זה הם לא מתפטרים, איני יודע על מה החבר’ה הללו אמורים להתפטר. מדינה עם הצבא הכי חזק במזרח התיכון ועם כלי נשק מתוחכמים ואנשים “חכמים” שמנהלים אותם, ששולטת על כל האספקה (כולל חשמל ודלק) והכסף שעוברים לרצועה, עומדת חסרת אונים מול כנופיה של אספסוף שמצויד בעיקר בבזנטים מעופפים ועפיפוני תבערה. אותה כנופיה מחליטה האם ומתי יהיה ירי, איזה ירי, מה תהיה התגובה שלנו והאם תהיה, האם יעבירו להם כסף ואספקה או לא, וכן על זו הדרך.

אל תטעו, הם קובעים הכל, כולל כל התגובות שלנו. עד האחרונה. הם מחליטים אם לירות או לא. הם קובעים את עוצמת התגובה שלנו (על ידי איומים שמרתיעים את הגורמים המחליטים אצלנו שמחפשים רק שקט לטווח הקצר – ראה טור 149), וכמובן גם האם תפרוץ מלחמה או מבצע רחב היקף או לא. והם כמובן גם קובעים את התוצאה – שהיא תמיד ניצחון שלהם. דרך האלימות שלהם מצליחה בצורה פנטסטית מבחינתם ואין פלא שאין להם מניע ממשי להימנע ממנה.

לפני כמה ימים חשבתי לעצמי למה הם עדיין לא יורים טילים על תל אביב? (יש להם טילים – בזנטים מעופפים – שמגיעים גם רחוק יותר.) אנשים אמרו לי שזה בגלל שהם מפחדים מהתגובה שלנו (כי שדרות ויישובי העוטף לא ממש חשובים לאף אחד, כל עוד לא פוגעים בציפור הנפש של כולנו – תל אביב). אבל לדעתי זו לא כל האמת. אני משער שהם לא יורים כדי להשאיר בידיהם את הקלפים ולהמשיך לקבוע מה יקרה כאן. כיום הממשלה וצה”ל יודעים שאם הם יעברו את הגבול בתגובה שלהם, יהיה ירי על תל אביב ולכן הם ממשיכים להפציץ בתים ריקים כ”תגובה החמורה” שלנו למצב שנוצר (“אנחנו נעשה כל מה שצריך, במקום ובזמן שנחליט”). זוהי גם הסיבה לכך שאנחנו מגיבים בדרך כלל באופן של הפצצת בתים ריקים.[1] אחוזי פחד ואימה מפני אבדן השקט, אנחנו ניצבים מצוידים בנשק גרעיני ומיטב מטוסי החמקן, ולא מסוגלים להתמודד עם בזנטים מעופפים ועפיפונים. היינו למשל ולשנינה, ובצדק.

עוד נקודה למחשבה. כבר לפחות פעמיים שמעתי על הפצצת מנהרה שנעשתה כתגובה לירי טילים. ואנוכי שוב תוהה, אם ידעו שיש מנהרה למה לא הפציצו אותה במועד שהוחלט עליו? למה צריך לחכות לירי טילים שיצדיק תגובה? שוב, הפחד המשתק כמובן. אנחנו לא יכולים לעשות משהו כמדיניות. ה”מדיניות” שלנו היא תגובתיות צרופה.

אם על כל זה לא עפים כאן ראשים, איני יודע על מה צריך להדיח ראש ממשלה או רמטכ”ל. בכל אופן, אני מתנחם בזה שלפחות יש כמה אנשים אינטליגנטים באזור שלנו, אם כי חבל שהם לא בצד שלנו. אצלנו יש רק את ביבי, ליברמן ואייזנקוט, שלשת חדלי האונים, שיאים לנו ואנחנו יאים להם.

כן כן, גם אייזנקוט, ואולי בעיקר הוא. אומרים שהוא איש אחראי וחכם, ואני הקטן לא מצליח להבחין בזה. לדעתי הוא (וכמובן גם אלופי פיקוד הדרום לדורותיהם)  נכשל את אחד הכישלונות הכי חמורים בתולדות צה”ל. וזה לא כישלון מקומי, אלא לאורך כל הקדנציה שלו. אם אכן הדרג המדיני קושר את ידיו, כפי שחוזרים ואומרים שוטי הסגידה לצה”ל, שיתפטר. אבל כידוע הצבא הוא זה שקורא למתן את התגובות (בטור 149 הסברתי מדוע. הרצון לשקט לטווח הקצר על חשבון הנצחת האלימות לשלבים שאחרי הקדנציה שלנו). אם הוא עצמו היה מציע בנחרצות דרך ומדיניות ברורה שיכולה להוביל לפתרון או לשיפור, אני משער שהממשלה הייתה מאשרת לו (ואם לא – שיתפטר, כאמור). אבל ברור שאין לו. צריך להבין שזה המנדט שלו והתפקיד העיקרי שלו, והוא לא ממלא אותו. הוא (והממשלה) מתחבא מאחורי עקרונות של טוהר הנשק, שבעצם מאחוריהם יש עליבות אינטלקטואלית ומקצועית מחפירה.

אורי מילשטיין כבר שנים רבות חוזר על כך שיש לנו צבא עלוב וגרוע. אף אחד לא מקשיב, כי נוח לנו להתבצר במיתוסים חסרי הכיסוי על ניצחונות הירואיים על שוטים יותר גדולים מאיתנו (צבאות ערב). אבל זה מוכיח את עצמו שוב ושוב. כדאי לשים לב שלא חווינו ניצחון מלחמתי מאז מלחמת יום הכיפורים. בכל אחד מהעימותים שהיו לנו מאז נחלנו תבוסה מרה, וזה רק ממשיך ומעצים. האם יש פלא שההרתעה שלנו נמצאת בג’אנטים?!

אז מהן דרישותינו?

אתם ודאי שואלים את עצמכם מה אני מציע. אני מציע שתהיה לנו מדיניות. של אחמד טיבי או של הרב כהנא, אבל שתהיה מדיניות ומטרה. אל תטעו. אני לא דורש להעצים את התגובה. ממש לא. אני גם לא בעצבים על המתינות. ממש לא. להיפך, המתינות הייתה עשויה להצביע על שיקול דעת מבורך, ועל אי כניעה לרוחות ציבוריות פופוליסטיות. כל זאת אם הייתי משוכנע שאכן יש מדיניות ויש תכנית. מצדי זה יכול להיות מהכרה בחמאס וסגירת המדינה, עד השמדת עזה. כל תכנית שהיא הייתה מספקת אותי באופן עקרוני (גם אלו שאיני מסכים להן), כל עוד יש תכנית. הבעיה שלי היא שברור שאין. הממשלה הזאת כמו כל קודמותיה עוד לא החליטה מה היא רוצה. אין להם מושג ירוק מה המטרות שלהם, מה הם רוצים, ואת מה המדיניות באה להשיג. לכן גם אין מדיניות. יש רק תגובות ספורדיות, חסרות טעם ושחר. תגובתיות כזאת לא מצדיקה קרבנות שלהם, ועוד פחות מזה קרבנות שלנו.

על התגובתיות

לפני כמה שבועות נפל טיל על באר שבע. הייתה שם אם גיבורה שהצילה את שלושת ילדיה הקטנים כשהעבירה אותם במהירות בעודם ישנים מחדריהם למקלט, וכך הצילה את חייהם. אחר כך כל העולם ואשתו חזרו על המנטרה שהיא בעצם הצילה במו ידיה את מדינת ישראל ממלחמה (כך!). אתם בטח לא מאמינים, אבל זה נאמר ברצינות גמורה ואפילו בפאתוס של יום הזיכרון והעצמאות לכבודה של האם העברייה הגיבורה. נראה היה שאף אחד אפילו לא שם לב לסאב הטקסט המזעזע של האמירות הללו. לכולם ברור מאליו שאם הילדים היו נפגעים הייתה מלחמה. אבל כיון שהייתה לנו אם גיבורה במקום ובזמן הנכון חסכנו מלחמה. איזה יופי! ממש נס!

ההחלטה של הממשלה האם לפעול ואיך לפעול היא אינסטינקט פבלובי של התוצאות. אין מדיניות ואין שיקולים ענייניים. רפלקס התגובה הפבלובי שמחליף את המדיניות הוא שאם כואב אנחנו כועסים ומחזירים (כמובן בפרופורציות המתאימות. לא שנגיע להישג כלשהו חס ושלום). משמעות הדבר היא שבעצם מי שקובע את מה שיקרה, מעבר לפלסטינאים כמובן, הוא הציבור והתקשורת ומחאותיהם. כשיש פגיעות בפועל הציבור צועק ומוחה, ואז הממשלה והצבא נאלצים לנקוט פעולה “משמעותית”, שכמובן לא הביאה וגם לא תביא בעתיד כלום. אבל אין מה לעשות, צריך להראות לציבור שאנחנו עושים משהו. ובשביל זה ימותו חיילים, יבוזבזו כספים, וכמובן גם ימותו ויסבלו פלסטינאים.

אגב, שאר האימהות בדרום הן לא פחות גיבורות. הן עושות כל לילה אותו דבר, על אף שהן לא מצוינות בשום מקום וגם לא נחשבות גיבורות. למה? מפני שאצלן לא ראינו את התוצאה. היא הייתה גיבורה באותם מעשים עצמם פשוט כי אצלה זה קרה. הכל אצלנו נקבע לפי התוצאה ומראה העיניים ולא לפי העניין.

כבר לפני חמש מאות שנה מקיאוולי הבין ואמר שמלחמה היא המשך המדיניות בדרכים אחרות. מלחמות ופעולות צבאיות אמורות להיעשות כדי להשיג מטרות כלשהן. נראה שאצלנו עוד לא הגיעו לתובנה העמוקה הזאת. זה לא מה שקורה אצלנו (אלא אם שקט ציבורי ליומיים הבאים היא מטרה מדינית). כפי שכתבתי, מלחמות לא פורצות כאן מתוך מדיניות כלשהי, או כדי להשיג מטרה זו או אחרת, אלא כתגובה פבלובית למקרה אכזרי יותר או פחות. אומרים לנו ששוב לא תהיה עוד שואה. שסוף סוף יש לנו צבא מופלא ועצמאות מדינית וביטחונית. שלקחנו את גורלנו בידינו. ולכן… עכשיו אנחנו מסורים ביד הגורל העיוור. אני לא בטוח שמצב בו גורלי נתון בידי הגרלה עיוורת עדיף על מסירתי לידיו של שליט גוי זה או אחר (השאלה האם אחוז השליטים הגויים הרשעים עולה על 50%).

שמישהו יעדכן אותם שם למעלה שמדינה אמורה להתנהל לאור מדיניות שנקבעת לפי האינטרס ולאור הדרך האופטימלית להשיג אותו, ולא לפי ההתרגשות והמחאות של הציבור. אם ירו טיל וצריך להגיב אז תגיבו. מה זה משנה את הטיל פגע או לא? הטיל הבא יכול לפגוע. ואם לא  צריך להגיב – אל תגיבו. אם תשאלו לדעתי הקלושה, אין צורך להגיב לכלום. שורש הרע הוא התגובתיות שלנו. צריך להחליט מה רוצים לנסות להתקדם לקראת המטרות הללו.

גם בתחום המדיני וגם בתחום הביטחוני, אף אחד כאן מעולם לא החליט מה הוא באמת רוצה. כפי שכתבתי בטור 149, אין פלא שהעולם מאשים אותנו. בצדק גמור. אנחנו באמת אשמים בכל. סתם לירות ולהשתולל בלי תכלית ובלי מטרה זה לא מוצדק משפטית, מוסרית והגיונית. אם תהיה לנו מטרה ברורה אני משער שגם ההאשמות יהיו פחותות, ובוודאי שלנו יהיה יותר ביטחון לעמוד בפניהן גם אם הן תגענה. אבל במצב הנוכחי באמת אין לכך שום הצדקה. זה ממש  לא נכתב באירוניה.

על הסרבנות

בשורה התחתונה אני לא מצליח להבחין בטעם כלשהו לכך שחייל יסכים למלא פקודה בצבא מגוחך כמו שלנו. האם הגיוני להסכים לצאת למלחמה ולסכן את בריאותו וחייו, או לפגוע בחפים מפשע ולאמלל אותם רק כדי שביבי לא יספוג ביקורת ציבורית, או כדי שייראה כאילו הוא עושה משהו? זה לא נשמע לי כמו מטרה שלשמה אני מוכן להקריב את חיי, להרוג או ליהרג. כל עוד לא ישכנעו אותי שיש טעם למלחמות והמבצעים הללו, ושמישהו אי שם חשב למה ואיך עושים אותן, אין שום סיבה לא לסרב פקודה. זו הדרך ההגיונית ביותר.

במצב כזה, כאן אני לגמרי עם השמאלנים גם במישור המוסרי. אין שום הצדקה לאף מלחמה, מבצע, או הפצצה בעזה, אם אין ביסודה תכלית ומטרה בת השגה. חייל לא אמור למסור את חייו אלא להגנה על אזרחי המדינה ולא על האווילות של ראשיה. אני ממש לא כותב זאת באירוניה. זה אמיתי לגמרי.

פרדיקציה לסיום

הרשו לי לומר כאן את מה שכל ילד יודע היום בוודאות. אין לי מושג מה יחליט הקבינט ומה תעשה הממשלה, אבל משום מה אני יודע בדיוק מה יקרה. תהיה תגובה כזו או אחרת, כנראה לא יקרה הרבה לא לנו ולא להם (אלא אם יוחלט על מבצע רחב היקף, מה שיביא לעוד אבדות וסבל, אבל לא לשום תוצאה אחרת). למעט כמה אנשים וחיילים שיקפחו את חייהם, ולמעט עוד כמה מחוות שיינתנו כדי להשיג את תקופת השקט הבאה, הכל יימשך כרגיל. זו לא תחזית אפוקליפטית. זה מה שכל פרשן מתחיל וכל אזרח יודע וגם אומר. אלא שאנחנו לא שמים לב לעומק השערורייה, וממשיכים להפטיר כדאשתקד, לבחור בביבי כמר ביטחון ובליברמן כאיש החזק, ולשנוא שמאלנים/ימנים ולאהוב ימנים/שמאלנים. ליצור מחלוקות עומק על הסכמי שלום ומו”מ עם הפלסטינאים, כשכולם עד האחרון יודעים שלאף אחד כאן אין מדיניות ושלא יקרה כאן כלום. ועוד אומרים לי ששיקולי הביטחון הם הסיבות שבגללם צריך ללכת להצביע בבחירות. הצחקתם אותי.

לסיום, אני לא יכול שלא להביא כאן במלואו טור של ניר יהב שנכתב היום בוואלה, בעקבות האירועים בעזה:

ערב טוב לכם, אנחנו במשדר מיוחד על רקע מתקפת הרקטות על הדרום. כל הכתבים והפרשנים כבר פרושים בשטח. אליך, דני קושמרו שמדווח מעוטף עזה. תודה יונית, המצב מתוח מאוד. מטח רקטות בלתי פוסק לאורך כל היום. לצדי אוהד חמו וניר דבורי עם הפרשנות המלאה. זה הולך לכיוון של הסלמה. אין ספק – הסלמה. תודה אוהד, תודה ניר, תודה דני. אליך, תמיר סטיינמן בשדרות. תודה יונית, שדרות ספגה את הירי המאסיבי ביותר, רקטה פגעה פגיעה ישירה בבית באשקלון, נ”ט פגע באוטובוס. רוני דניאל, מה הפרשנות שלך? הבלגנו והתאפקנו, פנינו היו להסדרה, אבל הגיע הזמן לנסות משהו אחר. אי אפשר להבליג יותר. תודה רוני, תודה יונית.

צבי יחזקאלי, מה אתה שומע? ארגוני הטרור בעזה מאיימים להרחיב את טווח הירי לעבר ישראל. תודה צבי, תודה תמר. ברק רביד, הסתיים כרגע הדיון בקריה של ראש הממשלה ושר הביטחון עם ראשי מערכת הביטחון. מה ידוע לך? גורם מדיני מבהיר שהתקבלו כמה החלטות מבצעיות, משמעות ההחלטה היא מעשית, כלומר שנראה תקיפות. איתנו באולפן יו”ר יש עתיד, ח”כ יאיר לפיד. שלום, תמר. כשצריך, אני נותן גיבוי מלא לראש הממשלה. ישראל חייבת להחזיר את החיסולים מהאוויר. ח”כ לפיד, זה מה שיביא לרגיעה? ישראל חייבת להחזיר לעצמה את ההרתעה וזו הדרך היחידה. לא תהיה הסדרה ללא הרתעה. אני תומך בהסדרה, אני תומך גם בתקיפה נרחבת. תודה יאיר, תודה תמר.

צריך לגבות מחיר גבוה מחמאס, זו טרגדיה בעיקר לאזרחים, הקבינט יתכנס מחר וידון במכלול התגובות האפשריות, מספר מבנים בעזה הותקפו מהאוויר על ידי מטוסי חיל האוויר, זה מה שקורה כשאין מדיניות אמיתית בנוגע לרצועת עזה, ישראל חייבת להחזיר לעצמה את כוח ההרתעה, מצרים פועלת ללא הרף להרגיע את הרוחות, לפי מקורות בעזה צפויה הכרזה על הפסקת אש בשעות הבוקר, גורמים בישראל מכחישים את הדיווחים על הפסקת אש מסתמנת, מה שהיה הוא שיהיה. תודה גאולה, תודה תמר, תודה יונית. בוקר טוב, לילה טוב, תודה לצוותי השידור שפרושים בשטח. וכעת לריאיון ראשון עם יובל שמלא, הזוכה הגדול של נינג’ה ישראל.

אל תטעו. הטור הזה לא מדבר על התקשורת. הוא מדבר עלינו. על כולנו. לשוטים שכמונו מגיעה בדיוק המנהיגות שקיבלנו. לא יותר ולא פחות. לכו להצביע…

[1] רק כעת קיבלתי בואטסאפ את ההודעה הבאה: 140 תקיפות ורק 3 פלסטינאים הרוגים. בענף הבנייה עושים את זה ביומיים ובפחות כסף.

44 תגובות בנושא “לכו להצביע: על מדיניות ותגובתיות (טור 185)

  1. yy

    לא משוכנע שקיים פיתרון לבעיה
    אני מעולם לא שמעתי אף בן אדם מציע שום מדיניות הגיונית-רעיניות מבריקות בסגנון “להשמיד את כולם” לא נחשבות כמובן.
    ביבי בונה שמשהו ישתנה-כמו באיו”ש

  2. יניב

    האם כל חייל צריך להחליט לגבי כל תכנית מבצע או תגובה האם היא טפשית או לא? השאלה בעיני שכל מתגייס צריך לשאול את עצמו האם הצבא חיוני במתכונתו הנוכחית והתשובה היא ללא ספק כן ולכן יש להתגייס.
    במקרים קיצוניים בהם יש מצב שבו חייל מרגיש שהוא מסכן את עצמו או אחרים בגלל מדיניות מטופשת שיחליט לפי המצב מה נכון לעשות.

    1. mikyab מאת

      זו הטענה שתמיד עולה מול עמדות כאלה. לפיה יכול הצבא והממשלה לעשות הכל תמיד. אגב, זו הייתה טענת ההגנה במשפטי נירנברג (להבדיל). לשיטתי כשנראה בבירור לחייל שזהו המצב ובפרט שלכל הדעות אין סכנה קיומית לאף אחד במדינה, לא הגיוני למסור את נפשו רק בגלל ההשערה שאולי יש מדיניות נסתרת שאף אחד לא יודע עליה.
      במלחמת לבנון השנייה מסרו כמה עשרות חיילים למות בלי שהשיגו בזה דבר (אני מדבר על יום הלחימה הקרקעית). פשוט זרקו אותם לכלבים מתוך קפריזה בעלמא. כך גם בצוק איתן.
      אגב, לא כתבתי לא להתגייס, אלא לא לסכן את עצמו.

    2. yy

      צבא שיש בו לכל פרט ופרט דעה פומבית לא יתפקד. ואני לא מדבר על פקודות שמובן מאליו שהם לא מוסריות (ירי הילדים וכו’), אלא פקודה כמו לצאת למלחמה. אם הקצינים הבכירים חושבים שאין טעם לצאת עליהם להביע את עמדתם לממשלה , אבל לחייל פשוט בשטח אין לו אותה זכות. אחרת פשוט לא ייתכן צבא מועיל.

    1. יש טעם בהצעת פתרון ישים - לא בקיטורי סרק

      לרמד”א – שלום רב,

      פתרון מדיני בסגנון של ‘שטחים תמורת שלום’ הוצע באוסלו. ניתנו שטחים וקיבלנו טרור מוגבר. פתרון של נסיגה חד-צדדית נוסה בהתנתקות וקיבלנו טרור עם רוח גבית.

      והדבר אינו מפתיע. אירגוני הטרור, הן פת”ח והן החמא”ס והן האחרים, לא יסתפקו בפחות מחיסולה של ‘הישות הציונית’. ההבדל ביניהם הוא טקטי בלבד: האם ללכת ב’איסטרטגיית השלבים” כשיטת אש”ף, לקחת בהסכם את מה שניתן ולהמשיך בטרור על השאר, או ללכת בטרור ללא פשרות.

      האפשרויות שעלינו לבחור הן אחת משלוש: או להתפנות מהארץ או לחסל את ארגוני הטרור או להישאר במצב מלחמה תמידי.

      האפשרות הראשונה אינה קיימת, אין לנו ארץ אחרת. האפשרות השניה אינה מעשית, הן משום שאנחנו חוששים מבידוד מדיני והן משום שאנחנו חוששים שחיסול ארגוני הטרור הקיימים יביא לאנרכיה שתצמיח גרועים מהם, ללא הנהגה מרכזית היכולה ברצותה להביא להרגעה זמנית של המאבק, ועליה ניתן ללחוץ בכיוון זה..

      לא בנימין נתניהו ולא ממשלתו יצרו את המצב שבו שולטים ארגוני הטרור בחלקים נרחבים של ארצנו הלחץ הבינלאומי וחלומות השלום של השמאל הביאונו למצב עגום זה, ועלינו להתמודד עמו, ללא סיכוי לפתרון יסודי.

      מה שניתן לעשות הוא להביא את ארגוני הטרור למצב שלא יהיה כדאי להם להסלים את המצב. הפתרון היעיל הוא סיכולים ממוקדים של בכירים באירגונים, שיביאו את הנהגתם להנמיך את הלהבות ולחזור לשיגרה של ‘עימות בעצימות נמוכה’, וברור שתגובה חריפה שלנו גוררת גם תגובת נגד עד להפסקת אש שתביא לשקט יחסי למספר חודשים או שנים.

      כולנו כעת בחזית נגד מבקשי נפשנו. הם האוייב, לא ממשלתנו ולא צבאנו, העושים לילות כימים במאבק. לא כלפי העושים לילות כימים בהגנה על בטחון המדינה ובמאבק בזירה המדינית, עלינו להתנפל. מי שיש לו הצעות מעשיות לשיפור ולייעול – מוזמן להציען, אבל חירטוטי-סרק שאין בהם תכלית – יפה להם השתיקה!

      בברכה, ש”צ לוינגר

    2. mikyab מאת

      דווקא כשהתותחים רועמים המוזות חייבות לדבר. דווקא עכשיו צריך להשתדל למנוע פעולות מיותרות ומזיקות.
      אם הייתי חושב שביב ואייזנקוט עושים את מה שאתה כותב לא הייתי מוחה. אני גם לא מדבר על פתרון יסודי וסופי, אלא על מדיניות. זה משהו אחר. הדגמתי זאת יותר בטור 149.

    3. לסייע ביצירת איסלאם לא קנאי (לרמד"א)

      בס”ד ו’ בכסלו ע”ט

      לרמד”א – שלום רב,

      הואיל ושורש הבעייה אינו במדיניות או חוסר-המדיניות שלנו, אלא באי הנכונות של הערבים לקבל את קיומנו מתוך קנאות דתית או לאומנית. לא איכפת להם לנהל מאבק עד טיפת הדם האחרונה על מחיקת ה’יישות הציונית’ – לא יכול להיות פתרון בלי שינוי במערכת הערכית של הערבים.

      אולי תתרגם לערבית ולפרסית את ספרך ‘אמת ולא יציב’ ותקים אתר בערבית ובפרסית שבאמצעותו תגיע למילוני קוראים מוסלמים כדי לעורר בקירבם תנועה איסלאמית מתונה. כשיאמצו ‘תיאולוגיה מוסלמית רזה ובלתי-פונדמנטליסטית’ – אז יסכימו להכיר גם בקיומנו!

      לך בכוחך זה, והושעת את ישראל ואת ישמעאל!

      בברכה, שאמס רזאל, קובת א-נג’מה

    4. mikyab מאת

      יפה שצ”ל. זה למשל סוג של מדיניות.
      וברצינות, אתה חוזר שוב ושוב על אותה אי הבנה. לא אמרתי שיש פתרון לבעיה. אבל גם אם אין פתרון צריך מדיניות כדי לנהל אותה. אין כזאת. היום שמענו זאת ממקור ראשון – שר הביטחון.
      אני שמח בהזדמנות זאת לראות את השפעתו הברוכה של האתר הזה. רק כתבתי אתמול מאמר ששר הביטחון, ראש הממשלה והרמטכ”ל צריכים להתפטר, וכבר למחרת שר הביטחון מסיק את המסקנה המתבקשת. אולי הוא בכל זאת קרא את אמת ולא יציב ואת הטור שלי.

    5. אולי תחברו? (לרמד"א)

      בס”ד ו’ בכסלו ע”ט

      לרמד”א – שלום רב,

      לצנ”ד [לציניות דעתי] נראה שליברמן התפטר כדי להקדים את הבחירות, בתקווה שעילה ‘ביטחוניסטית’ תסייע בידו לעבור את אחוז החסימה.

      אבל מעבר לתחבלנות הפוליטית, יש לליברמן את היכולת לחשוב גם ‘מחוץ לקופסא’, וייתכן שתמצא איתו שפה משותפת בתחומים שונים, הן בענייני חברה וכלכלה והן בענייני חוץ ובטחון. וייתכן שיאמץ כמה רעיונות שלך. .אולי כדאי שתיצרו קשר?

      בברכה, ש”צ לוינגר

  3. y

    כתבת שאתה מלין על כך שאין מדיניות, תהא אשר תהא (טיבי או כהנא וכו’). מדוע אתה מזהה כאן בהכרח חוסר מדיניות? אם ביבי סובר שאין סיכוי להגיע לשלום עם עזה (מוצדק או לא), ושהשתלטות על עזה תביא אלפי הרוגים לאורך טווח (סטייל רצועת הביטחון…) וכדומה, אזי מדיניות “לנהל את הסכסוך” היא בהחלט מדיניות, מנסים למזער נזקים וללכת על החבל הדק כל פעם מחדש, זו לגמרי מדיניות. חוסר תגובה תביא לכך שהירי לא ייפסק, וכניסה קרקעית תביא להרוגים. סבב תקיפות רציני מסיים את הסבב הנוכחי.
    ושוב, לא אומר שהמדיניות נכונה, אבל זה גם סוג של מדיניות.
    הסברך..

    1. mikyab מאת

      זה לא. הסברתי בטור 149 מה אמורה להיות מדיניות גם בהנחה שהפתרונות הקיצוניים לא רלוונטיים. זה לא מבוצע. אני שוב חוזר שלא התלוננתי כאן על היעדר פתרון סופי לבעיה. איני יודע אם יש כזה. מדיניות אינה בהכרח פתרון סופי.

  4. מרדכי

    לצערי ברוב הדברים אתה צודק, חוץ מייחוס האמרה למאקיאוולי. כפי שהעיר מישהו מעלי, האמרה היא של קלאוזוביץ’. (פרופ’ הרכבי ז”ל אמר לי פעם שקלאוזוביץ’ הוא אחד ההוגים הפחות נקראים והיותר מצוטטים… טוב, הברנש השאיר אחריו מדף עמוס לעייפה, למי יש כח?…).

    ועוד משהו שבו אתה כנראה לא צודק. לא מדובר בשוטים, אלא בציניקנים (פוליטיקאים בלע”ז, כולל לובשי המדים שבהם). תאר לעצמך שייפול טיל על גן ילדים ח”ו היל”ת, וצה”ל ייכנס לרצועה, יכבוש אותה, יחסל את כל הטרוריסטים, יגרש את השאר, המדינה תספח את השטח ותקומם את היישובים מהריסותיהם וכו’ וכו’. חזון אחרית הימים.

    אלא מאי? ביום שזה יקרה תפרוץ בישראל מלחמת אזרחים (כנראה). העם ידרוש מהמנהיגים תשובה מניחה את הדעת מדוע תמכו בהתלהבות כה רבה ב”התנתקות” אם כעבור כ-15 שוב צריך לשפוך דם כדי לכבוש מחדש שטח שהיה בידינו, והאם היה כדאי להחריב 26 יישובים פורחים כדי לקבל ארבע מלחמות, “מבצעים” וטילים על כל הארץ. מה ישיב נתניהו (שהצביע לא פחות מארבע פעמים בעד ההתנתקות)? לא אתפלא אם שוב נראה גיליוטינות בכיכר הבימה – אלא שהפעם הן לא תהיינה עשויות מקרטון.

    לכן, כל עוד יושב בשלטון מישהו שהיה אחראי לפשע ההוא – לא תהיה מדיניות כי המטרה העליונה היא, כמו שאמרו פעם הגששים, לדחות את זה בשלושה-ארבעה חודשים עד שאולי יחליטו לדחות שוב בחמישה-ששה חודשים את ההחלטה אם לדחות בתשעה-עשרה חודשים וכו’ וכו’ (“זה מה ששמעתי”). כלומר, זה לא שאין מדיניות. זו המדיניות!

    לפני כמה שנים כתבתי (עם חבר) מודל מפורט של תורת המשחקים שזה בדיוק שיווי המשקל הדינאמי שלו. המאמר נדחה בטענה שהוא “לא ריאלי”….

    1. mikyab מאת

      דווקא כאן אני לא בטוח שאני מסכים. האנשים שיושבים היום בממשלה (ובצבא) לא מונעים מרצון להגן על ההתנתקות. חלקם מבקרים אותה בעצמם. אני גם לא מעריך שמדובר בציניות וגם לא בחוסר אינטליגנציה (IQ) אלא בשמרנות, היעדר מעוף ומיסקונספציה (לא מבינים שלא מדובר בילדים ובאנשים פרטיים אלא בסוג של מלחמה).
      ושוב אבקש סליחה מהר קלאוזביץ. בעוונותיי הדברים נכתבו בעצבים ובעוונותיי לא בדקתי את מקורם.
      לגבי המודל שהזכרת, זה אכן מה שצפוי גם בניתוח של מי שאינו איש מקצוע. נראה לי פשוט. אגב, גם אומן חוזר ל כך תחת כל עץ רענן.

    1. יותר ממלחמת מאה שנה

      לאריכות רוח מומלץ גם לקרוא בהגדה של פסח: ‘שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו’. מלחמת הקיום של עם ישראל נגד מבקשי נפשו נמשכת כבר אלפי שנים, וב”ה כיום אנחנו לוחמים מעמדה של כוח! ככל שנהיה גאים בייעודנו ונשתדל לעצב את חיינו האישיים החברתיים והלאומיים בכיוון שייעדה לנו התורה – כן תגדל יכולת העמידה שלנו.

      בברכה, ש”צ לוינגר

    2. י.ד.

      שצ”ל,
      מה שנותן תשובה לכל שאלה לא נותן תשובה לאף שאלה. אני בכוונה הפניתי למלחמת מאה השנה כדי להצביע על מבוכות שונות הנובעות מקשיים של התארגנות לאומית והבנת המציאות באופן ברור. הגדה של פסח נותנת לנו תשובה כללית. תשובה כללית איננה תשובה פרטית למבוכות שלנו הלאומיות. ולכן אני לא מסכים עם התשובה שלך וחוזר וממליץ על ספרה של ברברה טוכמן.

  5. אופיר גל-עזר

    יש להזהר במילים. היה לנו ראש ממשלה שמת בגלל מילים כאלו. גם אם אתה לא מחשיב את עצמך כבעל סמכות אתה רב ואנשים מקשיבים לך באופן שונה. ולך דווקא אלו שלא מסוממים. ולא נראה לי שאתה בעד אנרכיה.

    1. mikyab מאת

      אני לא בעד אנרכיה, ודווקא בגלל זה כתבתי את דבריי. הכפיפות המוחלטת לשלטון מביאה לאנרכיה שבה השלטון עושה מה שהוא רוצה בלי צורך להצדיק את עצמו.
      הזכרתי כאן כבר שפעם דיברתי עם תלמידים לפני שיצאו לקורס קצינים ואמרתי להם שחייל שלעולם לא מסרב פקודה הוא חייל גרוע שמביא להחלטות גרועות של המפקד. כך גם לגבי אזרח ושלטון. והדבר האחרון שמעניין אותי בהקשר זה הוא רצח של ראש ממשלה. זו סתימת הפיות הרגילה, ומאסתי בה.

  6. משה ר.

    אני לא הבנתי את העדפה של הרב על כל פעולה שתבוא מתוך תוכנית- גם במידה ואתה לא מסכים עם התוכנית, על פני מדיניות ללא תוכנית. למה פעולות שנתפסות אצלך כשליליות, עדיפות על פני פעולות סמי-אקראיות?

    1. mikyab123

      זו לא בהכרח עדיפות תוצאתית. כמו שאדם שבוחר, גם אם לא תמיד בטוב, עדיף על טלה שעושה טוב מחמת טבעו.
      לטווח הארוך כנראה תהיה כאן גם עדיפות תוצאתית. מנסים מדיניות ומתקנים עד שמגיעים למיטב. אם אין מדיניות נגזר עלינו להמשיך לבוסס בבוץ. עקרונית אפשר לתת למחולל רנדומי להיות ראש ממשלה. אם חושבים שעדיף שיהעה שם אדם אז ההנחה היא שעדיפה מדיניות.
      תפקיד הממשלה לחתור למימוש רצון הבוחר. הגרלות לא עושות זאת.

  7. משה ר.

    א. המציאות מראה ששליטים נוטים להשאר עם אג’נדה גם כשהמציאות טופחת על פניהם (עיין ערך ונצואלה), כך שעם תוכנית סדורה לגמרי ומעוותת לגמרי, אני חושש הרבה יותר (גם לנאצים היה תוכנית מסודרת עם השקפת עולם די סדורה מאחוריה).
    ב. רוב האנשים שאני מכיר בוחרים בביבי לא בגלל העשייה המבורכת שלו כמו בגלל חוסר העשייה ההרסנית. בתחושתי, האימפוטנטיות שלו, היא התכונה שגרמה לו להבחר כל כך הרבה פעמים

    1. ו'אני אתנהלה לאטי' - לא לדחוק את השעה

      בס”ד ו’ בכסלו ע”ט

      לר’ משה = שלום רב,

      אולי למד ראש ממשלתנו מיעקב. אף יעקב מתנהל עם עשיו בזהירות. הוא מכין את עצמו למלחמה אך מנסה גם את דרך השלום, נותן מתנות לעשיו ומקבל את פניו בהכנעה הממיסה את זעמו של עשיו.

      מאידך יודע יעקב גם לשים גבולות להתקרבות עם עשיו, וכשעשיו מציע לו הצעה נדיבה להיות אורחו בשעיר, מקיים בו יעקב ‘כבדהו וחשדהו”. יעקב לא דוחה את ההצעה הנדיבה, אך מעכב את מימושה ומסביר לאחיו שעליו להתנהל לאיטו וייקח לו זמן רב עד למימוש הביקור הנכסף בשעיר.

      יעקב לא יוצא חזיתית נגד עשיו, לא בהתפרצות זעמו ולא בהתפרצות חיבתו, הוא ממתין בסבלנות עד שאפרץ הרגשות של אחיו יירגע, מנענע לו בראשו אך מושך את הזמן וממשיך בשלו, לא מתעמת חזיתית עם אחיו האוהב-שונא, אך גם,לא מתחבר אליו.

      ההססנות ומשיכת הזמן, מאפשרות ליעקב להמשיך בדרכו, לגדל את בניו ולחנכם ברוחו ולהתבסס בארץ המובטחת. יעקב נמנע מעימותים שלא יוכל בשלב זה לנצח בהם, וכךנשאר ליעקב ‘אורך נשימה’ לחתור למטרות ארוכות טווח. ו’מתחת לרדאר’ גדל כוחו ומתבסס עד אשר יגיע לשעיר כמנצח ‘ועלו מושיעים בציון לשפוט את הר שעיר והיתה לה’ המלוכה’.

      בברכה, ש”צ לוינגר

    2. ביקורת הפזיזות ותיקונה

      בס”ד עש”ק וישמע ראובן ויצילהו תשע”ט

      נאמן לשיטתו שיש ללכת בזהירות ובמתינות, מבקר יעקב את ראובן ונוטל ממנו את הבכורה בנימוק ‘פחז כמים אל תותר’, ובהראותו למה עלולה להביא פזיזות זו, לחטא של חילול יצועי אביו. אף את שמעון ולוי מגנה יעקב על ‘אפם כי עז ועברתם כי קשתה’. על עצם טיעונם של שמעון ולוי ‘הכזונה יעשה את אחותנו’ אין יעקב מתווכח, כי יש מן הצדק בדבריהם, אך על הפעולה מתוך סערת רגשות – יוצא קצפו.

      יש במהירות ההחלטה של ראובן גם צדדים טובים. ראובן הוא תמיד הראשון שמגיב למצבי הפתעה. כשהאחים מבקשים להרוג את יוסף – קופץ ראובן ומוחה ‘לא נכנו נפש’ והוא מציע להשליכו אל הבור כדי להצילו. ראובן משתמש בתכונת מהירות תגובתו כדי לתקן את פזיזות החלטתם של אחיו.

      ברבות הימים תעמיק ביקורתו של ראובן כלפי עצמו וכלפי אחיו: ‘אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר לא שמענו צרת נפשו בהתחננו אלינו’. את עצם ההחלטה על מכירת יוסף הוא עדיין לא מבקר, אלא את אי ההקשבה לתחנוניו. אי אפשר לחרוץ דין על אדם בלי לנסות לכל הפחות להבין לנפשו.

      בברכה, ש”צ לוינגר

  8. מרדכי

    אולי “ציניות” אינה המילה המתאימה. הכוונה למגמה לדחות את ההתמודדות עם הבעיה עוד ועוד, לשליט הבא. כלומר, אופק תכנון קצר מועד, מאפיין בולט של שליטים במשטרים דמוקרטיים, לעומת שליטים טוטליטאריים שאופק התכנון שלהם בדרך כלל הרבה יותר רחוק (כיון שאינם מתכננים לפנות את כסאם לבא אחריהם בחייהם).

    בנדון דנן, אופק התכנון הקצר מתבטא ברצון להשיג “שקט” ולהעביר את הבעיה לראש הממשלה הבא. נהגתי להמחיש זאת לסטודנטים שלי בעבר בעזרת “משל הג’יפה”: נניח דיירים בבית רב קומות. כאשר נוצרת סתימה בביוב הגורם להצפת דירה בקומה מסוימת, יכול הדייר להזמין אינסטלטור כדי לפתוח את הסתימה ולשאת במלא העלות. אפשרות זמינה וזולה יותר היא “לדחוף” את הג’יפה קומה אחת למטה. כך עוברת הג’יפה מקומה לקומה ומתעבה והולכת עד שהיא מגיעה לדייר המסכן שכבר אינו יכול לדחוף הלאה (כי היא כבדה ועבה מדי) ואז אין לו ברירה אלא להזמין אינסטלטור על חשבונו, להרים מרצפות, לפתוח צינורות ולפתור את הבעיה ביסודיות. (זו אחת הסיבות שבגינה כיום אינני גר בבית משותף, וכשעברתי צנתור הקרדיולוג הסביר לי שנהגתי באותו אופן ביחס לעורקים שלי…).

    אינני טוען שהאנשים היום מונעים מהצורך להגן על ההתנתקות. אכן, ראש הממשלה מבקר אותה תכופות ואף טוען שהתנגד לה (מה שלא נכון עובדתית – ארבע פעמים לפחות הוא הצביע בעד). אבל הוא וחבריו חוששים שאם ניאלץ לכבוש את עזה מחדש, העם יבוא עמם חשבון. לדעתי החשש מוצדק ולכן הם עושים ככל יכולתם לדחות את ההתמודדות עם הבעיה כמוסבר לעיל. כלומר, הם מתאמצים לדחוף את הג’יפה לממשלה שתשלוט כשהם כבר לא יהיו בשטח.

    אני מכיר את הניתוח של אומן ומסכים עמו, אבל המודל שלנו מטפל בהיבט אחר של הנושא. אנו מתארים את משל הג’יפה דלעיל במעין משחק שאת שיווי המשקל הדינאמי שלו ניתן לצייר בגרף המזכיר שיני מסור. סביר להניח שגם מי שאינו איש תורת המשחקים יכול להגיע לתיאור הזה אינטואיטיבית, אבל מתברר שההוכחה שקיים שיווי משקל פרפקטי במודל וחישובו הרבה פחות טריביאליים ממה שנדמה בתחילה. כאמור, הנימוק לדחיה לא היה טענה לשגיאה מתמטית אלא שהמודל “לא ריאלי”. אני חושב שהטענה נובעת מכך שכמה קוראים חששו שהמסקנה האופרטיבית הנובעת מהמודל סותרת את האג’נדה הפוליטית שלהם (חלקם כמעט אמרו זאת במפורש), וזה מתקשר לבעיית האג’נדה במחקר וכו’.

    1. mikyab מאת

      זה מעניין.
      אגב, נדמה לי שאם עובדים לפי קני מידה של ריאליות של מודלים אפשר כמעט לסגור את המחקר בתורת המשחקים. המיתוס של השימושיות שמוכרים להמונים אין לו כיסוי רב. בד”כ מה שמסובך לא שימושי ומה שפשוט לא דורש מחקרים. להתרשמותי רק במקרים מאד נדירים יש תוצאה שימושית. מבין המאמרים שמתפרסמים אני מניח שזה הרבה למטה מאחוז אחד.
      אשמח לקבל עותק מהמאמר למייל (או אם אתה רוצה ויכול להעלות לכאן).

  9. אילון

    הרב טועה.ביבי והממשלה הם לא הבעייה.הם הסימפטום.האם נראה לרב שמגבאי ,לפיד,לבני,והרצוג הייתה יוצאת תורה (מדיניות) ? מישהוא אחר ? זה מאפיין של העם כולו בעת הזאת.לאף אחד אין אחריות לאומית.יש כל מיני זהויות ומפלגות וקבוצות שמתחרות אחת עם השנייה על תקציבים והשפעה,משל הייתה המדינה הליגה האנגלית בכדורגל.

    אני לא מבין למה הרב בכלל מזכיר את המושג “חפים מפשע” פה.זאת עיקר הבעייה הלאומית שלנו.אין פה לא “פושעים” ולא “חפים מפשע”.יש פה פשוט אויב וזהו.העם העזתי הוא אויב שלנו.אויב רע.כמו הנאצים.אכן גם אני הייתי מסרב פקודה (וגם עשיתי זאת) להכנס בתור חייל לעזה ,כל עוד לא המטירו עליה אש וגפרית כפי כמה שיכולים.על כל טיל שלהם 10000 טילים שלנו.שגם עולים 40 דולר לטיל.פצצות תבערה שיבעירו שם שרפות כמו בהפצצה על דרזדן.זוהי האמת הפשוטה והשכל הישר.יש פה עם.אורגניזם אחד שנלחם בנו.האם על סדאם חוסיין ועיראק לא היינו יורים בחזרה טילים (אופס, זה באמת מה שקרה) בגלל שהוא השליט טרור על מדינתו ? אולי גם הנשים והטף הגרמנים היו חפים מפשע ? אז זהו שהשפה הזאת לא שייכת לכאן.יש פה רזולוציה של עמים ולא של פרטים, ואם פרט רוצה שלא להיות שייך לכלל הרע, עליו לפרוש ממנו באופן אקטיבי ,ולא להשאר פאסיבי ולומר שזה לא עניינו ולא אכפת לו (ובמיוחד אם משמשים בו בתור מגן אנושי).אם לו לא אכפת ממני ,מדוע שלי יהיה אכפת ממנו ? (ובמיוחד כשאני מנסה לחסל רק את זה שהשתמש בו בתור מגן)

    הבעייה של היהודים (כולל הרב לצערי – ייזכור הרב את דבריו על משפטי נירנברג,ויסלח לי הרב ,ואת דבריו ( המגוחכים ולא רק מוטעים ) בהתערבות במלחמה בסוריה (אפילו שניסה להסביר לי אותה בטוב טעם.רק ששכח שגם הם אויבים רעים).עוד כמה שנים הרב יכה על קודקדו ויאמר לעצמו : “כמה שוטה הייתי”) שהם מנסים כל הזמן להיות מתוחכמים איפה שאין תחכום.זהו פשוט אגו של אנשים לשחק אותה “מוסריים” מעל גבי אחיהם הפרימיטיביים יותר.אם העם היה מלוכד סביב ההבנה הזאת (שאני לא מבין למה בכלל אני צריך לדבר עליה) המחאות והיללות משאר העולם הצבוע, או שהיו רפות ,או שלא היו מזיזות לנו בכל מקרה (לא חשוב מה יאמרו הגויים אלא מה יעשו היהודים).אז היה חרם כלכלי לאיזה כמה זמן והיינו צריכים להדק כולם את החגורה.אבל מה זה לעומת עשרות (אם לא מאות ואלפי) הרוגים ונכים שבכל השנים הללו ?

    החולשה פשוט נובעת ממלחמה פנימית בעם בין אנשים שמאמצים דעות כמו חליפות רק בשביל לחוש מיוחדים ואפילו על חשבון השכל הישר ועד כדי שיגעון.באמת צריך משיח

  10. מגיב

    שלום מיכי, לכאורה הרבה, אם לא רוב הדברים שאתה כותב, הם מאפיינים די מובנים של שלטון דמוקרטי, גם אם אולי היו בהיסטוריה חריגות פה ושם.
    טראמפ לכאורה הוא חריגה כזו, אבל לכאורה בארהב, יש הרבה יותר כח לנשיא מאשר לרהמ אצלנו, כך שיש פחות למה לצפות

    1. מגיב

      וכמו שאני עכשיו רואה שכתבת בטור 149, “כשממשלה וקציני צבא נבחרים ומכהנים טווח קצוב של כמה שנים, האופק שהם רואים מול העיניים הוא קצה הקדנציה. לכן אין לי שום אמון בתבונת ההחלטות ובהערכות שלהם”

    1. mikyab מאת

      הסברתי את זה בדבריי. אם לצבא יש עמדה ברורה, הממשלה בד”כ מאשרת. יתר על כן, אם היא לא מאשרת יכול הרמטכ”ל להתפטר. וכידוע, אצלנו הצבא הוא אבי חוסר המעש, ובד”כ הוא זה שממתן את הממשלה.

  11. דניאל

    סיפור האם הגיבורה מבאר שבע הוא פשוט עוד מופע פרטי של “מזל מוסרי”.
    כמובן, כאשר זה מתרחש ברמה הלאומית פתאום מזדקר לו האבסורד בצורה מפורשת יותר, אבל למעשה אין שיטת משפט שלא לוקחת בחשבון את תוצאותיו של המעשה בשיקולי הענישה שלה.

  12. משה נ

    לדעתי עדיפה חוסר מדיניות מאשר מדיניות של רבין למשל, שדי בבירור הובילה להסלמה קיצונית שטרם נראתה. או החזרת גוש קטיף שלא זו בלבד שנעקרו אלפים מבתיהם ללא שום תועלת אלא רק קירבה את הטווח לטבח… ואולי זו המדיניות הנכונה? תגובה קיצונית לכאן ולכאן או חוסר תגובה בכלל יכולים להוביל למלחמה תמידית ובלתי פוסקת ולהרג אלפים, לכן מה שנגזר כרגע זה מערכה אחת לכמה שנים של שקט. מנין לך שאין מאחורי הכל מחשבה, ישבת עם אייזנקוט על כוס קפה או שסתם זה מה שמרגיש לך? כך או כך אנו השוטים חסרי השכל שעדיין טורחים לצעוד לקלפי ביום הבחירות עושים זאת בין היתר כדי שלא תהיה מדיניות חד צדדית לצד השני, עדיף שכך לטעמנו.

השאר תגובה