מבט נוסף על אלטרואיזם: הצו הקטגורי ודילמת האסיר (טור 122)

בס”ד

בטור שלפני הקודם (120) עסקתי בשאלה האם יש מעשה שנעשה בלי מניע או בעצם ממניע ערכי (בלי אינטרס, תועלת, או תמורה). אני תמכתי שם בתפיסה האלטרואיסטית הגורסת שיש מעשים אנושיים כאלה, לעומת זו התועלתנית הגורסת שלא. בתגובות עלו עמדות שלא מוכנות לקבל את ההנחה שאנשים עושים פעולות אלטרואיסטיות. טענו שם שכל פעולה שלנו מונעת מאינטרס כלשהו, כלומר מקבלת תמורה (סיפוק שאני חש בעקבות עשיית משהו טוב גם הוא כמובן סוג של תמורה). חשוב לחדד שהטענה שלהם היא לא רק שיש תמורה לכל פעולה, אלא שהתמורה היא המניע הבלעדי לעשייתה.

בטור הזה רציתי להמשיך קצת את הדיון ולחדד את המחלוקת, ולאחר מכן להראות את הדמיון לדיון על הצו הקטגורי של קאנט. בעבר כבר עסקתי בו (ראה טור 13), אבל כאן רצוני לחדד אספקט נוסף שקשור לתועלתנות מול אלטרואיזם. יש כאן לא מעט לולאות מפותלות למדיי שחלקן כבר גרמו לראש שלי להסתובב. תיהנו.

כמה דוגמאות: הקרבת החיים

אפתח בדוגמה. חיילים מסכנים את חייהם בקרב. אם הם ימותו אז כמובן שגם אם יושג ניצחון הוא לא יועיל להם. יתר על כן, ישנם מקרים שחייל ממש מקריב את חייו למען הניצחון במלחמה או למען ערך אחר (נתן אלבז, יהודה קן דרור, רועי קליין). לכאורה מדובר בפעולה אלטרואיסטית טהורה, שהרי היא נעשית למען מטרה שהאדם עצמו לא ייהנה ממנה.

אמנם כבר אמרו רבים (ויש גם מחקרים שמראים זאת), שחיילים לא נלחמים למען המדינה אלא למען החבר’ה שלהם. אין צורך לומר שאני ספקטי לגבי “מחקרים” כאלה, כחלק מהסקפטיות הידועה שלי ביחס למדעי החרטא בכלל. אבל גם מעבר לזה, לחייל עצמו קשה מאד לאבחן מדוע הוא נלחם, האם מדובר במניע יחיד ובלעדי, ומה היה קורה אם מנטרלים חלק מהמניעים שלו האם כל מניע לחוד היה מספיק. רק כדוגמה, ראו את קשת המניעים שמתוארת במאמר הזה. כך או כך, בהגדרה שלי כאן גם זה אלטרואיזם. הפעולה/ההקרבה נעשית למען מישהו או משהו אחר.

דוגמה נוספת היא יגאל עמיר. הוא נכנס לפעולה שברור היה לו מראש שהוא לא ייצא ממנה חי. אז למה הוא עשה זאת? גם במקרה שלו ניתן אולי להסביר שהוא עשה זאת למען השכר בעולם הבא (לשיטתו), ולכן גם כאן היה אינטרס. ספק רב בעיניי אם זה מניע מספיק להקרבה כה מוחלטת, אבל אולי.

בכל אופן, אם נתמקד במקרי הקיצון שהזכרתי למעלה, למה בכל זאת חייל כזה משליך את נפשו מנגד למוות בטוח? ניתן כמובן לטעון שהוא עושה זאת למען הסיפוק שהוא חש ברגע המעשה עצמו, כלומר בכל זאת יש כאן מעשה שנעשה בשביל תמורה (כזכור, סיפוק גם הוא תמורה). אבל זה טיעון דחוק שנראה לי כבר כעקשנות של התועלתנים. הרי הסיפוק הזה גדול ככל שיהיה (?) הוא רגעי. הגיוני להקריב בשביל זה את החיים? התועלתנים לא מוכנים לקבל את הפרשנות האלטרואיסטית לשום מעשה, ולכן מתעקשים להציע בכל המקרים הללו הסברים תועלתניים, גם אם דחוקים מאד. גם אם ניתן אולי לקבל פירוש כזה למעשה שנעשה בהחלטה של רגע, כמו זה של נתן אלבז או רועי קליין שראו רימון נזרק והחליטו באותה שנייה להישכב עליו כדי להציל את חבריהם. אבל במעשה כמו זה של יהודה קן דרור שנעשה מתוך החלטה מודעת מראש להיכנס למצב סכנה מתמשך (לנסוע בג’יפ במיתלה כדי למשוך אש מצרית שתגלה את מקורות הירי), כבר הרבה יותר קשה לקבל פרשנות כזאת. איך הוא לא התחרט אחרי רגע ההחלטה אלא המשיך בביצוע? זו כבר נראית פעולה אלטרואיסטית לגמרי.

רק אחדד שגם הדוגלים באלטרואיזם לא טוענים שהמעשה נעשה ללא מניע כלל. טענתם היא שהוא נעשה ממניע ערכי ולא לשם תמורה או אינטרס/רווח כלשהו. לדעתם/נו הוא נעשה למען מימוש הערך ולא לשם תמורה כלשהי.

הסברים אבולוציוניים

ההסבר האבולוציוני המקובל לפעולות אלטרואיסטיות הוא שהן מנצחות בתהליך הברירה הטבעית מפני שיש להן ערך שרידותי. כפי שכבר חידד ריצ’רד דוקינס (בעיקר בספרו הגן האנוכי), השרידות בה עוסקת האבולוציה אינה שרידותו של הפרט אלא של הגן (או המין). כשיש  קבוצת יצורים בעלי גנים דומים שמנסה לשרוד (להעביר את סוג הגנים שלה הלאה), המוכנות של כל אחד להקריב את חייו למען הקבוצה היא בעלת ערך שרידותי מובהק עבור הגנים שלהם. כשאין לפרט מוכנות להקרבה הקבוצה תפסיד במלחמה, תיכחד והגנים שלה יירדו מבמת ההיסטוריה. כבר במאה הרביעית לספירה, הרבה לפני דרווין, אמר הסופר הרומי וגטיוס: Si vis pacem, para bellum (הרוצה בשלום ייכון למלחמה). לצערי רבים במחוזותינו לא מבינים את האמת הפשוטה הזאת.[1]

לכאורה הסבר אבולוציוני כזה, גם אם מקבלים אותו, עדיין מכיר בקיומן של פעולות אלטרואיסטיות. הוא רק נותן להן הסבר. אם היה מדובר בפעולות למען אינטרס או סיפוק, כלל לא היה נדרש להן הסבר אבולוציוני. אף אחד לא מחפש הסברים לזה שאני קונה משהו שנותן לי הנאה, או הולך לעבוד כדי להרוויח כסף. למרבה ההפתעה, נראה לכאורה שהסברים אבולוציוניים דווקא מקבלים את ההנחה האלטרואיסטית. אבל זה לא מדויק. עדיין ניתן לשאול מדוע נוצר אצלנו סוג כזה של סיפוק מהקרבות כאלה? מה הערך האבולוציוני שלו? לכך מוצע ההסבר האבולוציוני. האבולוציה מסבירה לנו שהסיפוק הזה מביא להקרבה, והמוכנות להקרבה היא בעלת ערך שרידותי. אם כן, האדם הפרטי שמקריב את עצמו פועל בשביל הסיפוק, וזו לא פעולה אלטרואיסטית, אלא שהמנגנון שיוצר אצלנו סיפוק כזה נוצר בגלל ערכו השרידותי.

ועדיין, אחרי הכל, אדם אומר לעצמו: אף אחד לא ישכנע אותי שאחרי שאני יודע שההקרבה שלי נעשית בגלל תחושת סיפוק סתמית שיצרה אצלי האבולוציה, בכל זאת אוותר על תחושת הסיפוק ואמנע מלהקריב את עצמי. אולי זה יכול להסביר מדוע בתקופתנו כשהאבולוציה כבר חדרה ומוכרת לכל אחד, אכן יורדת המוכנות להקריב את עצמך למען ערכים.

אבל גם אם נקבל את ההסבר הזה, עדיין התועלתן או הניאו דרוויניסט יוכלו להסביר לנו שעובדה היא שאנשים לא מפסיקים להקריב את עצמם (ראה בדוגמאות שהבאתי למעלה). אולי הם מציעים לעצמם הסבר אלטרואיסטי כלשהו (ראה להלן על הצו הקטגורי), אבל ההסבר הזה עצמו הוא תוצר של האבולוציה. האבולוציה יצרה אותנו כך שאנחנו משתכנעים מהסברים מטופשים שגורמים לנו להקריב את עצמנו למרות המודעות לכך שהמוכנות הזאת עצמה היא תוצר אבולוציוני שרירותי. לא תצליחו לנצח את התועלתן או הניאו דרוויניסט בשום טיעון (כבר הסברתי בספרי אלוהים משחק בקוביות שהניאו דרוויניזם הוא תיאוריה שלא ניתנת להפרכה)[2].

ניתן להביא כאן עוד דוגמה ללולאה והנחת המבוקש דומה. חשבו על אדם שעובד את ה’ שלא לשמה. הוא עושה את כל מעשיו כדי לקבל מקסימום שכר ומינימום עונש, ולכן בעצם מדובר בתועלתן. הוא כמובן מדקדק קלה כבחמורה, אבל הכל משיקול תוצאתי. איך אפשר לשכנע אדם כזה להתחיל לעשות מצוות לשמה? מה נוכל לומר לו? הדבר היחיד שנוכל לומר לו הוא שהשכר שהוא יקבל על עבודה לשמה הוא גבוה יותר. אבל אז הוא שוב עובד לא לשמה, שהרי הוא עושה הכל בשביל השכר (ולכן הוא גם לא יקבל שכר יותר גבוה כמובן). זהו מצב ללא מוצא, שכן מנקודת המבט שלו רק שיקולי תועלת יכולים לשכנע אותו, אבל איך אפשר לשכנע אדם משיקולי תועלת לא לפעול בצורה תועלתנית?! זה קצת מזכיר לי את הסיפור על אדם הכהן, ה”משכיל” הידוע, שבשכבו על ערש דווי חשב לעשות תשובה רק כדי להפריך את מאמר חז”ל שרשעים אפילו על פתחו של גיהינום לא עושים תשובה.

רואים כאן שנקודת המוצא או ההנחה התועלתנית נועלת את הדלת בפני כל טיעון נגדי. תמיד אפשר להציע תירוצים דחוקים שמתאימים לפרדיגמה שלך. למען האמת כך הוא גם לגבי ההנחה האלטרואיסטית, אלא שלמיטב שיפוטי אין לתועלתן דוגמאות נגדיות סבירות, ולכן האלטרואיסט לא נזקק לתירוצים דחוקים כדי להגן על עמדתו.

שוב אל המחלוקת על האלטרואיזם

ראינו שבמחלוקת בין האלטרואיסטים לבין התועלתנים כל צד מניח את עמדתו ומתבצר בה באופן שלא ניתן להפרכה. ובכל זאת לדעתי בעלי העמדה התועלתנית נמצאים כאן במגננה. הם מניחים משום מה שאדם לא פועל ללא אינטרס. על סמך מה? מדוע להניח זאת? למה לא לקבל את מה שהאנשים עצמם אומרים ושכולנו חשים שיש פעולות שנעשות למען ערך ולא למען תמורה או אינטרס? זוהי הנחה שיסודה ממש לא ברור לי, והיא שעומדת ביסוד הוויכוח. מכאן והלאה כל טיעון ייתקל בתירוצים שדוחים אותו, בדיוק כפי שראינו עד כאן. אם בכל זאת נחליט לקבל את האינטואיציה הפשוטה שיש פעולות אלטרואיסטיות, לא ניזקק לתירוצים.

אסור לערבב את זה עם האינטואיציה של תורת המשחקים שאדם לעולם פועל כדי למקסם את פונקציית התועלת שלו, שאותה אני דווקא מקבל.[3] אלא שהמונח “תועלת” בהקשר הזה לא כולל רק אינטרס או תמורה, אלא גם מימוש של ערכים (לא הסיפוק שמתלווה לכך אלא המימוש עצמו). מבחינתי התועלת מהמעשה היא התמורות שאני מקבל והערכים שאני מממש.

כך למשל כשאני שואל אדם למה עלינו לפעול באופן מוסרי, התשובה לא תהיה במונחי תמורה אלא במונחי ערכים. אדם עושה מעשה מוסרי כי צריך להיות מוסרי. לא בשביל הסיפוק, ואפילו לא בשביל התוצאות. בה במידה כשאדם מקיים את המצוות ושואלים אותו (או שהוא שואל את עצמו) מדוע לעשות זאת? לפעמים ניתנות תשובות במונחים תוצאתיים: זה מועיל לכך וכך (לי או לאחרים או לעולם). התועלתן לא יקבל את כל התשובות האלה. תועלת לי – כן, אבל לאחרים – לא, אלא אם יש לי עצמי סיפוק מהבאת תועלת לאחרים. זה כמובן מרוקן מתוכן את המוסר ואת השיפוט המוסרי של מעשים ובני אדם. האלטרואיזם הוא הבסיס לכל אלו.

מבחינתי התשובה היסודית יותר היא: אני עושה את זה פשוט כי זה המעשה הנכון. יש לי פונקציית תועלת, אבל היא לא כוללת רק תמורה אלא גם מימושי ערכים. דומני שהזכרתי בפוסט 120 את מטפס ההרים שכששאלו אותו למה הוא מטפס על האוורסט הוא ענה: מפני שהוא שם.

זה מביא אותנו באופן טבעי שוב לצו הקטגורי. אנחנו נראה כעת אנלוגיה בין הדיון שערכנו כאן לבין דיונים שמתנהלים לגביו.

הצו הקטגורי

הדברים מפורטים במחברת הרביעית שלי, ועיקרם מתואר בתמצית בטור 13. לכן כאן רק אסקור אותם בקצרה. קאנט קבע שהמעשה המוסרי הוא רק מעשה שנעשה מתוך כבוד לצו. לא מתוך שיקול אינטרסנטי, ואפילו לא מתוך שיקול תוצאתני כלשהו. אתה לא עושה את המעשה המוסרי כדי ליצור עולם טוב יותר, אלא אך ורק כדי להיות אדם טוב יותר. לפי קאנט הקריטריון הוא האם היית רוצה שהמעשה שלך יהיה לחוק כללי. חידדתי שם את ההבדל ואת הדמיון בין הניסוח הזה לבין “דסני עלך לחברך לא תעביד”. העיקרון התלמודי אומר לך אל תעשה לאחר מה שלא היית רוצה שיעשו לך. ניתן היה להבין שאל תעשה את המעשה הזה אחרת אחרים יוכלו לעשות זאת לך. זהו שיקול תוצאתי ואפילו תועלתני. לעומת זאת, אפשר היה גם להבין אותו במשמעות קאנטיאנית, כלומר עשה רק מה שהיית רוצה שיהיה לחוק כללי. הכוונה אינה החשש שבפועל יגמלו לך כפי מה שעשית אתה לאחרים, אלא זהו קריטריון תיאורטי: אם אתה רוצה לדעת האם המעשה שלך הוא מוסרי, בדוק עולם היפותטי שבו כולם נוהגים כך. אם בעיניך זה עולם טוב – המעשה הוא מוסרי, ואם לא – המעשה אינו מוסרי. אבל אין לזה שום קשר לשאלת התמורה והתוצאה. אתה לא עושה או נמנע מלעשות משהו מחשש שכך גם ייעשה לך. זהו קריטריון שפועל כמו ניסוי מחשבתי כדי לעשות דיאגנוזה מוסרית למעשה שלגביו אתה מתלבט.

הסברתי שם שהמשמעות של ההבדל הזה היא לגבי מעשים שאין להם השלכה מעשית. הצו הקטגורי לפעמים מחייב אותנו לעשות מעשים גם במצבים שבהם עשייתם לא מועילה וההימנעות מהם לא מזיקה. הבאתי לכך כמה דוגמאות. למשל, העלמת מס או אי הצבעה בבחירות. הסכומים שאני יכול לשלם או להעלים אין להם שום משמעות בסקלה של אוצר המדינה. הקול שלי בבחירות הוא חסר כל משמעות מעשית לתוצאות הבחירות. שימו לב, כפי שהסברתי שם לא מדובר על השפעה קטנה או זניחה אלא על 0 השפעה. ובכל זאת הצו הקטגורי אומר לי שעליי לשלם את המסים ולהצביע בבחירות. למה? מפני שאם כולם יעלימו מסים או לא יצביעו בבחירות המצב יהיה קטסטרופה. אני לא רוצה מצב כזה (שזה יהיה חוק כללי) ולכן עליי להצביע ולשלם את המס. שימו לב, שלא מדובר כאן בטיעון שאם אני לא אצביע או לא אשלם גם אחרים יעשו כמוני. זה לא הטיעון (וכפי שהסברתי זה גם לא נכון). מדובר בניסוי מחשבתי שעוסק בעולם היפותטי שלא באמת יכול להתממש שבו כולם נוהגים כמוני, והוא מראה לנו שמדובר במעשה לא מוסרי.

הפרדוקס של הצו הקטגורי: אלטרואיזם שמוביל לתועלת

לאחר מכן הסברתי שלמרות שהעשייה אינה משיקולים תוצאתיים, למרבה ההפתעה דווקא היא הדרך היחידה שמביאה לתוצאות המקוות. הרי אם כל האנשים היו תועלתנים – אוצר המדינה היה ריק. התועלתן לא אמור לשלם מסים ולא להצביע בבחירות, שכן כפי שראינו אלו פעולות שלא מביאות תועלת ולא תוצאה. התועלתן לא עושה פעולות כאלה.[4] אז למה באמת אוצר המדינה לא ריק? טוב, זה בגלל הפחד של המעלים הפוטנציאלי שיתפסו אותו. ולמה יש הצבעה באחוז סביר בבחירות? כאן הדבר מותר (אין חובה חוקית מהצביע). כנראה שההסבר הוא טיפשות (אנשים לא מבינים שאין להם שום השפעה), או שאולי הם קאנטיאניים (בדרך כלל לא מודעים). ראינו שבתורת המוסר של קאנט יש חובה ללכת להצביע לא בגלל התוצאה, אלא למרות שאין לך שום השפעה תוצאתית. ובאופן אירוני ופרדוקסלי, רק פעולה אלטרואיסטית כזאת מביאה את התוצאה המיוחלת.

נמצאנו למדים שהדרך היחידה להביא לתוצאה שאוצר המדינה לא יתרוקן ושתהיה הצבעה בבחירות היא לשכנע אנשים בתקפותו של הצו הקטגורי. תשלום המסים או ההצבעה בבחירות הם פעולות אלטרואיסטיות לגמרי, שכן פעולה כזאת לא נעשית בשביל תמורה, ואפילו לא בשביל תוצאה (כי אין לה השלכות תוצאתיות). היא נעשית פשוט מפני שזה המעשה הנכון, הא ותו לא. פעולה מוסרית על פי קאנט היא אלטרואיזם טהור, לעשות האמת מפני שהוא אמת (ראה דברי הרמב”ם שהובאו בסוף טור 120). אבל רק אנשים שעושים פעולות ללא שיקולים תוצאתיים מביאים לתוצאה הרצויה.

אז זה כן תוצאתי או לא תוצאתי? ראינו שהפעולה של האדם הפרטי אמנם לא נעשית למען תוצאה כלשהי, אבל דווקא פעולות אלטרואיסטיות כאלה של הפרטים הן שמביאות את התוצאה המיוחלת במישור הקולקטיבי-ציבורי. אם לא היינו פועלים באופן אלטרואיסטי לא היתה מושג התוצאה/תועלת. כלומר הפעולה היא אלטרואיסטית במישור הפרטי ועם תוצאות חיוביות במישור הקולקטיבי (זה ניסוח לא מדויק שיתוקן בהמשך).

במונחי ההסברים האבולוציוניים שנדונו למעלה, ניתן לומר שהאבולוציה היא שיצרה אצלנו את הצו הקטגורי של קאנט. כמו שבני יוסי נוהג לומר, היא שכנעה אותנו בשטות הזאת (שיש לפעול בלי שיקולים תוצאתיים, לעשות מעשים לחסרי תועלת) כי יש לזה ערך שרידותי עבור הגן (הקולקטיב, או הקבוצה). לכן הוא עצמו (=יוסי) שמח שהציבור מטומטם ונוהג לפי העיקרון הקאנטיאני האווילי הזה, שהרי גם הוא לא היה רוצה שמעשיו יהיו לחוק כללי, אבל הוא עצמו כמובן לא עושה זאת (סוף סוף אף אחד לא מפסיד מזה אז למה שיילך להצביע או שלא יעלים מס).

אבל אני כאלטרואיסט כופר בכל זה. אם אכן הייתי משתכנע שזה רק תוצר אבולוציוני שרירותי לא הייתי עושה זאת (הייתי מתגבר על טבעי ומוותר על הסיפוק שנוצר אצלי בעקבות התהליך האבולוציוני). אני עושה זאת משיקול קאנטיאני-אלטרואיסטי ולא משיקול תוצאתי-תועלתני. צריך להבין שאם ההסבר האבולוציוני היה נכון אז אין שום ערך מוסרי למעשה כזה. זוהי רק תחושה אינפנטילית שניטעה בנו על ידי תהליכים עיוורים ומכניים, ותו לא. למה שאציית לשטות כזאת? וגם אם אציית, ודאי שלא אראה בזה מעשה מוסרי. לכל היותר אראה בזה בילוי (פעולה להפקת סיפוקים). לכן אני אמנם מוכן לקבל שהאבולוציה יצרה בנו את הנטייה הזאת, אבל בו בזמן אני גם מאמין שזה עיקרון אתי נכון ומחייב. טובה עשתה לנו האבולוציה הי”ו שנטעה בנו את העיקרון המוסרי המחייב. העובדה שיש לי תחושה כזאת לא אומרת שהיא לא נכונה (כמו שנאמר: זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך).

שוב אנחנו רואים שיש הסבר אבולוציוני לכל תזה אלטרואיסטית, אבל בעיניי זהו רק תירוץ מגמתי. אנשים מניחים שאין פעולות שנעשות למען ערכים, כלומר רק כי הן נכונות מוסרית. הם בטוחים משום מה שלעולם אנשים פועלים למען תועלת. לכן הם נאלצים להסביר שהפעולות הללו נעשות בשביל הסיפוק, ואת הסיפוק יצרה האבולוציה משיקולי שרידות. וכמובן מוסיפים ומניחים שכולנו מטומטמים, ולכן למרות שאנחנו יודעים את כל זה בכל זאת אנחנו ממשיכים לפעול בדבקות למען הסיפוק האווילי הזה. טוב, כאמור מבחינתי התירוצים המגמתיים הללו לא ממש נראים סבירים.

האם זהו אלטרואיזם במשמעותו היומיומית?

ראינו את היחס בין האלטרואיזם במישור הפרטי לבין התועלת הקולקטיבית. במילים אחרות, אדם מקריב במישור הפרטי כדי שהקולקטיב יימצא נשכר (תהיה לו תועלת). לכאורה זהו הקשר שעליו תמיד מדברים בין אלטרואיזם לבין תרומה לכלל. האלטרואיסט מקריב מעצמו, כלומר עושה פעולות חסרות ערך ותועלת תוצאתית, וגם כאלה שיש בהן הפסד (תשלום מסים, שירות צבאי, הצבעה בבחירות – הפסד זמן), אבל הוא מוכן לעשות זאת רק כדי שהכלל ירוויח. יצא צדיק.

אבל זה לא מדויק. ראינו שהכלל לא באמת מרוויח מהפעולה של הפרט, שהרי אין לה שום תוצאה (לאוצר המדינה או לבחירות). אם הוא לא היה משלם או מצביע מצבו של הכלל היה זהה לגמרי. לכן זה לא אלטרואיזם במובנו הרגיל של תרומה לכלל. יש כאן משהו מתוחכם יותר. הקולקטיב בעצם לא מרוויח מהמעשה עצמו אלא משמירת ההסכם הלא כתוב בין כל הפרטים לפעול באופן כזה. האלטרואיזם בהקשר שלנו אינו פעולה למען הכלל (כמו במשמעותו היומיומית) אלא פעולה סתמית (כלומר ללא אינטרס או תמורה), רק כדי להיות טוב. במונחי הרמב”ם הנ”ל: לעשות האמת מפני שהוא אמת. התועלת לכלל היא תוצא צדדי שמתקבל מכללא. המצב הכללי משתפר בגלל שכולנו ביחד פועלים כך. אבל כעת חוזרת השאלה למה שאדם פרטי כלשהו (אני עצמי) לא יפר את ההסכמה הזאת. אם הוא יעשה זאת בסתר, אחרים לא יילכו בעקבותיו וימשיכו לפעול באופן נכון ומועיל, ואז באמת לא ייגרם נזק. הוא עצמו ירוויח את כספי המסים שלו ואת הזמן של ההצבעה והשירות הצבאי, והציבור לא יינזק. אז כל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו למה לא לעשות זאת? רק בגלל החובה לשמור הסכם ג’נטלמני? מה ערכו של הסכם כזה, בפרט אם הפרתו לא מזיקה לאף אחד? ועוד יותר התועלתן שואל את עצמו, ובצדק, למה הוא מועיל לי? התועלתן אמור להגיע למסקנה שבאמת אין סיבה שהוא יפעל כך. לכל היותר עליו לעשות תעמולה שתדאג לכך שהאחרים ינהגו כך. אבל כעת יש לשים לב שחברה של פרטים תועלתניים תקרוס (אוצר המדינה שלה יהיה ריק). יש כאן פרדוקס: אמנם הפרת ההסכם על ידי כל אחד מאתנו לא מזיקה, אבל בכל זאת רק שמירה על ההסכם מחזיקה את החברה. כדי לחדד זאת, נעבור רגע לדילמת האסיר בתורת המשחקים.

דילמת האסיר

במחברת הרביעית עמדתי על ההקבלה בין המצב הזה לבין דילמת האסיר בתורת המשחקים. נראה כעת גרסה נפוצה לבעיה זו. המשטרה עצרה שני עבריינים שביצעו פשע משותף, ומפרידה ביניהם לצורך החקירה. אם תצליח המשטרה להביא להרשעתם, ייכנס כל אחד מהם לכלא ל-15 שנה, אך בהיעדר ראיות הם יועמדו לדין על עבירה משנית שבגינה ייכנס כל אחד מהם לכלא לשנה אחת. למשטרה אין די ראיות להעמידם לדין החמור יותר, ולכן היא מציעה לכל אחד מהם להעיד נגד רעהו, וכפרס מובטח לעד עונש מופחת: אם שני האסירים יקבלו את הצעת המשטרה (ובזאת יאבדו את הסיכוי להינשא לבתו של ח”כ דוד אמסלם)[5], ייכנס כל אחד מהם לכלא לחמש שנים, ואם רק אחד מהם יעיד ורעהו ישתוק, העד יצא מיד לחופשי וחברו ייכלא ל-15 שנה.

ניתן לסכם סיטואציה זו בטבלה הבאה, שמסכמת את העונשים שייגזרו על אסיר א (פונט גדול ומודגש) ואסיר ב (פונט רגיל) בהתאם לפעולתם:

אסיר ב
מלשין שותק
15, 0 1, 1 שותק אסיר א
5, 5 0, 15 מלשין

כל העובדות הללו ידועות לשני האסירים, אך אין באפשרותם לתקשר האחד עם השני, ולכן אף אחד לא יודע באיזו אסטרטגיה בוחר חברו. הדילמה שעומדת בפני כל אחד מהם היא האם לשתוק או להעיד. אסיר א מסתכל בטבלה ואומר לעצמו שבלי תלות בטקטיקה שבה יבחר ב, בכל מקרה כדאי לו להעיד, משום שבכל מקרה אם הוא יעיד עונשו יהיה קטן יותר מאשר אם ישתוק (תעשו השוואה בין שתי משבצות זו מעל זו בכל אחד משני הטורים). לפיכך ברור שההלשנה היא האסטרטגיה הטובה ביותר עבורו. גם אסיר ב כמובן מנתח את המצב בצורה דומה (עושה השוואה בין שתי המשבצות בכל שורה). לכן החלטה רציונלית של שניהם מובילה לכך ששניהם בוחרים להעיד (להלשין), והתוצאה היא ששניהם נכנסים לכלא לחמש שנים. אלא שכעת עלינו לשים לב לכך שאילו בחרו שניהם לשתוק, כל אחד מהם היה נכנס לכלא לשנה אחת בלבד, כלומר הם היו מגיעים לתוצאה הרבה יותר טובה עבור כל אחד משניהם.

הפרדוקסליות שבדילמת האסיר היא שהחלטה רציונלית לכאורה, כלומר כשכל אחד מהם בוחר באסטרטגיה הטובה ביותר, מביאה לתוצאה שאינה הטובה ביותר עבור שניהם. איך זה ייתכן? פשוט מפני שכל אחד מהם עושה את השיקול שלו לבדו. מנקודת מבט זו הוא אכן בחר באסטרטגיה הטובה ביותר. אבל כדי להגיע לתוצאה הטובה ביותר עבור שניהם נדרשים השחקנים לנקודת מבט שונה, כלומר לבחור אסטרטגיה משותפת לשניהם, כלומר החלטה משותפת לשתוק (למרות שכל אחד מהם יודע שבהנחה שחברו שותק משתלם לו יותר להעיד). שיתוף הפעולה יביא כל אחד מהם לתוצאה טובה יותר מאשר התנהלות אינטרסנטית שרואה את התמונה מנקודת המבט שלו בלבד. זה מה שמכונה בתורת המשחקים שיקולי קואליציה.[6]

אלא מאי? שאת ההחלטה הזאת עליהם לקבל בלי ליצור קשר אחד עם השני. לכן הם לא יכולים להחליט על שיתוף פעולה בהסכמה. אם כל אחד לחוד יבין שעדיף לשניהם לעשות קואליציה של שתיקה ולהחליט לעשות זאת גם בלי הסכם מפורש עם חברו, הם יגיעו לתוצאה הטובה ביותר. אבל צריך להבין שכשאסיר א בוחר באסטרטגיה של שתיקה, עליו לסמוך על חברו שיעשה כך גם הוא. אם החבר ידבר הרי שמי שנהג בצורה שיתופית יפסיד וייכנס לחמש עשרה שנה, בעוד חברו האגואיסט ייצא לחופשי.[7] לעניין זה כדאי מאד לראות סרטונים מתוך הסדרה המרתקת בטלוויזיה הבריטית (ה-BBC), בשם golden balls, שמתעדת סיטואציות כאלה בפועל. אני ממליץ לכל קורא לראות כמה מהסרטונים (יש שם מאות) ולהתרשם מעושר הסיטואציות ומהאינסופיות של התחמונים והשיקולים שנוצרים במשחק שהוא לכאורה כל כך פשוט. ממש מדהים וכמעט תמיד מפתיע.

הצו הקטגורי ודילמת האסיר

הדילמה הזאת ממחישה מצב שאינו נדיר, לפיו שיתוף פעולה מביא תועלת רבה יותר לשני הצדדים מאשר גישה שבה כל צד פועל לבדו במגמה להשיג את התועלת המרבית עבור עצמו. מעבר לזה, ולא פחות חשוב לענייננו, ההחלטה שכל אחד מקבל לשתף פעולה עם חברו צריכה להתקבל מתוך אמון ביניהם. לכל אחד מהם לחוד כדאי להפר אותה, אבל אם שניהם יפרו אותה שניהם יפסידו. במובן הזה, המצב בדילמת האסיר דומה להפליא לדילמה המוסרית שתוארה למעלה בדיון על הצו הקטגורי, לגבי העלמת מס הכנסה והצבעה בבחירות. גם שם ההחלטה הרציונלית שמקבל כל אזרח לחוד היא להעלים מס. אבל אם כולם יקבלו את החלטה הזאת, כלומר אם היא תהפוך לחוק כללי, כולנו נינזק (אוצר המדינה יהיה ריק). לכן מוצא סביר הוא לנהוג כאילו חתמנו כולנו על אמנה חברתית של שיתוף פעולה ולפעול נגד האינטרס האישי שלנו עצמנו.[8] ולמה שאחד מאתנו לא יחליט לחתום על ההסכם ולהפר אותו? הרי הוא ירוויח. באמת אין הסבר תוצאתי-תועלתני שישכנע אותו לא לעשות זאת. אבל אם כולם יעשו זאת כולנו נפסיד. האלטרואיזם (=פעולה שלא לשם תוצאה או תועלת) הוא הדרך היחידה להגיע לתוצאות. זהו בדיוק האפקט עליו עמדנו למעלה, שלמרבה האירוניה התנהגות אלטרואיסטית לפי הצו הקטגורי, כלומר לפעול באופן שלא מכוון להשגת מטרות, תועלת ותוצאות מעשיות, דווקא היא מביאה לתוצאה המעשית הטובה ביותר.

הצו הקטגורי ודילמת האסיר: מבט חוזר

אחרי שהבנתי את הקשר הזה בין דילמת האסיר לצו הקטגורי, חיפשתי קצת האם יש עיסוק מחקרי בקשר בין שתי הסוגיות הללו. מצאתי כמה תוצאות, בעיקר באנגלית, אבל עד כמה שראיתי לפחות חלקן מפספסות את הנקודה עליה עמדתי כאן. דווקא במאמרון בעברית של אושי שהם מצאתי התייחסות שכנראה נוגעת בנקודה הזאת, אלא שהוא מסתיים באמצע (ומבטיח שיבוא המשך. לא מצאתי).

כך למשל, בפתיחה לסקירה שניתנת בפרק השביעי של John Robinson’s page on ethics, מוסבר שעל פניו יש סתירה בין דילמת האסיר בתורת המשחקים לבין הצו הקטגורי. דילמת האסיר מבוססת על שיקול תועלתני טהור (מקסום התועלת), שכן זוהי נקודת המבט של תורת המשחקים. לעומת זאת, הצו הקטגורי מדבר על מעשים שנעשים מתוך אלטרואיזם טהור. לכאורה אלו ממש שני הפכים. אבל כפי שראינו כאן, יש קשר בין השניים. האלטרואיזם של כל פרט מביא לתועלת הקבוצתית המקסימלית. אם נדבר על תועלת מקסימלית של הקולקטיב ולא של הפרט (שרידותו של הגן ולא של הפרט), הפתרון יהיה פעולה אלטרואיסטית של הפרטים.[9]

מבט נוסף על ההבחנה בין אלטרואיזם לתועלת

נראה אם כן שההבחנה בין אלטרואיזם לבין תועלת אינה כה חדה. הם שלובים זה בזה ללא התר. ועדיין היא קיימת לפחות במישור המוסרי ובמישור הכוונות. הקריטריון הקאנטיאני הוא תועלתני (איזה מעשה יביא הכי הרבה תועלת כללית, לפחות אם ייעשה על ידי כולם), אבל הכוונה המוסרית חייבת להיות אלטרואיסטית. יותר מזה, גם הקריטריון עצמו אינו ממש תועלתני, שהרי אני לא שואל מה התועלת מהמעשה שלי (כי אין כזו) אלא מה התועלת ממצב היפותטי שבו כולם עושים את המעשה הזה. זה לא ממש שיקול תועלתני.

בכל אופן, יהא אשר יהא טיבו של הקריטריון הקאנטיאני, ברור שמעשה מוסרי של כל פרט צריך להיעשות מתוך מניע אלטרואיסטי. העובדה שמעשה כזה גם יביא תועלת מקסימלית במישור הקבוצתי היא תוצאה צדדית, אבל היא לא אמורה להיות המניע למעשה אחרת לא מדובר בעשייה מוסרית. זה מחזיר אותנו לטור 120 בו עסקנו במצבים של כפילות שבהם יש גם תועלת וזה לא בהכרח סותר פעולה מתוך מניע ערכי (ראו את דוגמת הקו”ח מספר יונה).

אמנם יש גם מקום לסברא שהכוונה להביא תועלת קבוצתית לא פוסלת את האלטרואיזם של המעשה. אם אדם עושה את המעשה לשם התועלת של העשייה הקבוצתית (שהרי מהמעשה הפרטי עצמו אין תועלת), האם זה לא יכול להיחשב מניע אלטרואיסטי? הרי לא מדובר בעשייה שמטרתה היא תועלת ותמורה לעושה עצמו. כאן כבר חזרנו קרוב למדיי למשמעות היומיומית של אלטרואיזם.

טוב, הלולאות המפותלות הללו שנכרכות אחת סביב השנייה כבר מתישות אותי, ותסלחו לי אם לא אמשיך עם זה יותר.

[1] ישראל (רוברט) אומן חוזר על כך תחת כל עץ רענן. בין היתר, הוא עמד על כך בהרצאת נובל שנתן בשטוקהולם לרגל קבלת הפרס, בשם “מלחמה ושלום”.

[2] וגם הסברתי שם מדוע זה לא אומר  שהיא לא נכונה, אלא להיפך: בגלל שהיא טאוטולוגיה (השריד שורד) שנכונה מתוך עצמה אי אפשר להפריכה (בדיוק כמו משפט מתמטי).

[3] ראה על כך בטור 20.

[4] לגבי הסיפוק, באם בכל זאת יש למישהו סיפוק מהפעולות המעצבנות הללו, אני יכול להציע לו לפנות לאיש מקצוע או להתמקד בחיפוש סיפוקים אפקטיביים יותר. יש לי כמה הצעות שאין כאן המקום לפרטן.

[5] ראה כאן: “הפנטזיה שלי היא שבתי לא תינשא לעד מדינה”. אפילו הניסוח שלו משעשע להפליא. הוא לא אומר שהוא היה מאד מתאכזב אם בתו היתה נישאת לעד מדינה, אלא שיש לו פנטזיה (אמנם בסיכוי קלוש, ובאמת לאור מצב הליכוד כעת נראה שהוא די צודק) שהיא לא תינשא לעד מדינה. מבין כלל המועמדים שרובם ככולם עדי מדינה הוא מקווה שאולי היא תמצא אחד שאינו כזה. ועל כך נאמר: לפעמים חלומות מתגשמים (שם, שם).

[6] ראה דוגמה מעניינת לשיקולים אלו ומשמעותם בספר ה-13 בסדרת לוגיקה תלמודית שעוסק בחלוקת עיזבון (הסוגיא של שלוש כתובות בה עוסק מאמרו הידוע של אומן).

[7] כמובן שגם אם האסירים יכולים לתקשר זה עם זה, כל עוד אין הם חותמים על הסכם מחייב שמבטיח באופן כלשהו שהחותמים עליו ינהגו בהתאם להצהרתם, הבחירה באסטרטגיה לשתוק היא מסוכנת. היא תלויה בכך שהשני ינהג כג’נטלמן ויקיים את התחייבותו.

[8] ההקבלה בין המקרים אינה מלאה. ראינו שכשאני מחליט להעלים מס הדבר אינו פוגע בחבריי. רק אם כולנו נעלים מס תהיה פגיעה ממשית בכולנו. ועדיין כשאני בוחן את עצמי מול כלל החברה המצב דומה לזה שבדילמת האסיר.

[9] קצת מזכיר את הדוגמה של חלוקת עוגה (ראו עליה בטור 119), שגם שם פעולה אלרואיסטית מביאה לתוצאה הכי טובה, ומדיניות ששמה לנגד עיניהם את התוצאה מפספסת את התיקון המוסרי ואת האלטרואיזם (שהוא עצמו התוצאה הרצויה של המעשה החינוכי, או כמו שראינו כאן למעלה: חלק מפונקציית התועלת).

 

36 תגובות בנושא “מבט נוסף על אלטרואיזם: הצו הקטגורי ודילמת האסיר (טור 122)

  1. ש

    אני חושב שההבדל העיקרי ביני (אדם שלא מאמין באלטרואיזם טהור) ובינך הוא שלך יש אינטואיציה על קיום של ערכים מחייבים. לי אין כזאת, ולכן אם אדם חושב שהוא מחויב לערך מסויים מבחינתי הוא פשוט מושלה.

    (אבל אולי תצליח להשתמש ברקטוריקה כדי לשנות את האינטואיציה שלי.. אם כי אני בספק)

    1. מיכי מאת

      ש,
      גם אם זה ההבדל (ואני לא חושב שזה אכן שורש הוויכוח. ראה להלן), עדיין זה לא מסביר את עמדתך.
      הרי גם אם אני מושלה ובעצם אין ערכים מחייבים, אבל אני לשיטתי מאמין (בטעות) שיש ערכים כאלה ולכן פועל על פיהם. אז עדיין זו פעולה אלטרואיסטית. אלא שלדעתך היא טיפשית, שכן האמת היא שהערכים לא מחייבים, בניגוד לטעותי.
      אפשרות אחרת היא שכוונתך לומר שהאשליה היא לא ההנחה שיש ערכים מחייבים אלא ההנחה שאני פועל אלטרואיסטית, בעוד שזו לא האמת (אלא אני פועל מאינטרס). אבל אז זה לא קשור לשאלה האם יש או אין ערכים מחייבים. גם אם יש כאלה, אני לא פועל על פיהם.
      סוף דבר, לדעתי אתה טועה גם בעצם עמדתך ובוודאי בתלייה שעשית בהודעתך האחרונה.

  2. אז

    כמדומני שרובם הגדול של האנשים שלא מאמינים בתפיסה אלטרואיסטית פשוט לא מאמינים בקיומם של ערכים כלל…
    האם,לדעת הרב,אפשר להצדיק לפי גישה כזו את תחושת הסיפוק שלטענתם היא הגורם לפעולות אלטרואיסטיות(שהלא אם אין ערכים למה שנחוש סיפוק מקיומם?….(ל”א האם אין תחושת הסיפוק עצמה מעידה שכל בן אדם חש בפנים שישנם ערכים?)

    1. מיכי מאת

      אם אתה דטרמיניסט, תחושות סיפוק לא אומרות מאומה. כך אתה בנוי וזהו. לא צריכה להיות לזה סיבה כלשהי.
      לגבי עצם הקישור לשאלה אם יש או אין ערכים מחייבים, ראה תשובתי לש’ ממש מעל הודעתך.

  3. י.ד.

    א. והיכן עומד הדטרמיניסט?
    הדטרמניסט מאמין שהדברים לא יכלו להיות אחרת. האם האלטרואיסט שלך הוא דטרמיניסט מוסווה? האם התועלתן יכול להסתבר כליברטיאן (שהרי הוא מאמין בהעמדת הפעולה על הסיפוק העצמי של האדם שיכול להיות או לא להיות)?
    ב. לתושומת ליבך פונקצית התועלת מייצגת העדפות (עם עוד כמה הנחות כמו טרנזטיביות וכדומה). הגורם להעדפות חסר כל חשיבות.

    1. מיכי מאת

      י”ד,
      א. לא הבנתי את השאלות. 1. אם האלטרואיסט שלי הוא דטרמיניסט, אז לפחות לשיטתו הוא עצמו אינו אלטרואיסט. מי שלא בוחר באלטרואיזם אינו אלטרואיסט. אבל כמובן ייתכן שהוא טועה, ולמרות שבהשקפתו הוא דטרמיניסט, האמת היא שהוא אלטרואיסט (עושה פעולות מבחירתו לשם מימוש ערכים). 2. התועלתן בהחלט יכול להיות ליברטריאן. למה לא? הוא מחליט באופן חופשי לפעול למען מקסימום תועלת. אגב, גם אם הוא לא ליברטריאן, זו רק אמירה עליו (על מה שהוא חושב). השאלה מהי האמת (האם יש לאדם בחירה חופשית או לא) ולא מה הוא עצמו חושב בעניין זה.
      ב. הוא בדיוק אשר אמרתי. לא הבנתי מה באה להוסיף ההערה.

  4. ישראל

    אנסה להבהיר יותר את העמדה ה’תועלתנית’. לצורך כך אחדד את המושגים ‘אלטרואיסט’ ו’תועלתן’:
    שורש המילה ‘אלטרואיסט’ היא ‘אלטר’ שפירושה ‘אחר’. אבל באמת יש להבחין בין פעולה שנעשית ‘למען האחר’, כלומר שמטרת העושה אותה היא ‘טובתו’ של האחר, לפעולה שלא מכוונת ‘למען עצמו’ אבל גם לא לטובת החבר או ל’תועלת’ כל שהיא, אלא ‘לעשיית האמת מפני שזו האמת’ (‘לעשות את מה שנכון’), גם אם זה יגרום רע לאחר (ע”ע החייל הנצי, המאמין ב’ציות לפירר’, כפי שהאריך בכלר).
    נמצאו שתי פעולות ‘אלטרואיסטיות’: האחת המבקשת את טובת אחר (לה השם ‘אלטרואיזם’ מתאים יותר) והשניה, נקרא לה ‘האמיתית’, שמונעת ע”י בקשת ה’אמת’ וה’נכון’.

    ה’תועלתן’, כשמו, פועל למען תועלת. וגם כאן, ניתן להבחין בין ה’אנוכי’ (מקרה פרטי של תועלתנות) שפועל לתועלת עצמו (השגת הנאה, סיפוק, הצלה מצער), ל’תועלתן’ שפועל ל’תועלת’ מסויימת, גם אם זו לא תועלת שלו עצמו.

    נמצאו 4 מדרגות (מלמטה למעלה):
    1. האנוכי (טובת עצמו, כעובד לפרנסתו)
    2. התועלתני (תועלת, כקציני השלום המתאמצים להשכין שלום בעולם)
    3. אלטרואיסט (טובת האחר, כדוגמת החיילם שבפוסט)
    4. האמיתי (מה שנכון, כציות לצו הקטגורי)

    ברור שכל אלו פועלים מ’רצון’, ולכולם ישנה ‘מטרה’. לא מדובר כאן ברובוטים. לכן שאלת האלטרואיזם (כפי שהצגת אותה) היא האם קיים באנושות (כלומר לפחות אצל חלק מהאנשים בעולם) כזה רצון לעשות את מה ש’נכון’ ו’אמיתי’ כשמושגים אלו לא מוגדרים במונחי ‘תועלת’, ‘טוב’ או ‘הנאה’. מעתה שתי טענות:
    1 – ה’רצון’, מעצם מושגו, מתייחס לאחת משלושת המטרות של תועלת, טוב והנאה (עכשיו אני נזכר שראיתי פעם במלבי”ם את החלוקה המושלשת הזאת בין “הטוב, המועיל והנעים”). כי ‘רצון’ (במשמעותו הכללית ביותר) הוא ‘ריצת’ הנפש ושאיפתה. ריצה זו הינה נטיה טבעית שלה לַעצם ה’הֶיוֹת’ והקיום שלה (ולבריחה מהעדרה), וכל ‘רצון’ פרטי הינו ביטוי של השאיפה הכללית הזו. ובהיות ששאיפה זו לא מתממשת בקיום ‘מה שנכון’, כי ‘הדבר הנכון’ מתקיים באופן עצמאי, הוא אינו קשור\תלוי בהוויה שלי וקיומו אינו מקיים אותי, לא יכול להיות רצון אליו.
    [מה שכן, יש ביכולתי ל’הזדהוֹת’ עם דברים שמחוץ לי (ובכך האני המצומצם שלי נמצא מתרחב), כך שארצה בקיום הדברים הללו כי הווייתי מתממשת בהם. זה מה שקורה לחיילים שמזדהים עם חבריהם ורואים את קיום חבריהם כקיום עצמם או סבלם כסבלם (זאת מלבד ההסבר שלא הזכרת, שהוא יכול להעדיף למות מאשר לחיות ברגשי אשמה שלא הציל (כשיכל להציל), או, גרוע מכך, כשהוא גרם למיתת האחר)].

    2 – למונחי ‘נכון’ ו’אמת’ אין כל משמעות כשהם לא מלווים בהזדהות שלי עם נושאם. כל שיפוט של אמת זוקק\נובע מהערכה פנימית של מידת קיומו של נושא השיפוט. והרי, חוויה פנימית אינה חשה אלא בצער ועונג. לכן, ערך לא יראה לי ‘נכון’ אלא כשאחוש את הטוב שבו.

    1. מיכי מאת

      ראשית, נסתנכרן.
      יש רק שלוש מדרגות שונות:
      1. התועלתני זה האנוכי (טובת עצמו, כעובד לפרנסתו)
      2. התוצאתי (כקציני השלום המתאמצים להשכין שלום בעולם)
      בזה נכלל האלטרואיסט הרגיל (שפועל לטובת האחר, כדוגמת החיילם שבפוסט)
      3. האמיתי (מה שנכון, כציות לצו הקטגורי)
      הגדרתי בדבריי שמבחינתי כאן שלושת האחרונים נקראים אלטרואיסטים. הם עושים זאת לא למען אינטרס.

      בזאת פחות או יותר תם הדיון. רק אעיר שלהערתך האחרונה איני מסכים.
      למונחי ‘נכון’ ו’אמת’ בהחלט יש משמעות גם כשהם לא מלווים בהזדהות רגשית שלי עם נושאם. יש הזדהות אינטלקטואלית מוסרית שלא קשורה לרגש ולא לעונג. וחוויה פנימית חשה עוד דברים פרט לעונג (מאיפה בכלל צמחה הקביעה התימהונית הזאת?), ובפרט אם היא לא חשה (במובן של חוויה רגשית) אלא חושבת או רוצה או מחליטה.

  5. רעיון נכון

    בס”ד עש”ק ויקהל-פקודי ע”ח

    לרמד”א – שלום רב,

    הרעיון שהצעת – נכון ופשוט:. אם אני, אתה והוא, כולנו נפעל בדרך טובה וישרה – יהיה המצב גם נעים ומועיל לכולנו.

    כך בעצם נבנה המשכן. מעבר ל’צו הקטגורי’ לחייב כל אחד לתת מחצית השקל שמהם נוצקו האדנים שהיוו את הבסיס למשכן – שאר המשכן נבנה מהנדבה שכל אחד נתן ומסר לציבו בלב שלם.

    התרומה של מרבית היחידים היתה קטנה מאד, אך מכיוון שכולם נענו בעין יפה ותרמו – היתה התוצאה מפוארת ומוצלחת מעל ומעבר למצופה.

    אבל האלטרואיזם מביא ברכה לא רק לקולקטיב, אלא גם ליחיד עצמו, שכשהוא לעצמו מה הוא ומה ערכו? גרגיר אבק וקש נידף. אך כשהיחיד הוא חלק מקהילה, חלק מאומה, ולא סתם אומה, אלא מחיל החלוץ הנועד להאיר לאנושות כולה ולהציב בפניה ערכי נצח – הרי כל צעד קטן של היחיד, הוא צעד גדול לאנושות!

    בברכה, ש”צ לוינגר

    ועל דרך צחות:
    האלטרואיסט זוכה להיות ‘אלטער’, זוכה ל’אורך ימים’ במובן של חיי נצח, להם זוכים ‘המיימינים בה’ העושים את הטוב לשמו!

    1. אלטרואיזם - מכוח האם

      בס”ד עש”ק ויקהל-פקודי ע”ח (ומוצאי ‘יום האם’)

      בספר ‘אבני שמחה’ על התורה (לר’ שמחה קליר, מחסידי גור) עמד על כך שבניסוח ‘ויבאו האנשים על הנשים’ משתמע שבנדבת המשכן היו הגברים טפלים לנשים. הוא מציע הסבר נקודתי, שכיוון שהנשים לא חטאו בעגל היתה נדבתן ‘נדבה נטו’, בעוד שבנדבת הגברים היה יצד של צורך אישי, לכפר על חטא העגל.

      ברם לענ”ד נראה, שיש כאן עניין מהותי, שתכונת הנדבה ללא עשיית חשבון טבועה באישה כ’אם כל חי’. כמה מסירות נפש יש בעצם הכניסה להריון, הכאב הצער והסיכון שבחבלי הלידה, וצער גידול הילדים. כמה עמל, וכמה קשיים דאגות, אכזבות וחרדות, עד שהילד גדל ונ’ושא את עצמו’

      את תכונת מסירות הנפש קיבלו אימותינו מאימהות האומה – שרה ורבקה, רחל וחנה, שהתנסו בעקרות ממושכת עד שנושעו; רחל שגילתה את הסימנים לאחותה כדי שלא תתבייש, ולאה שזכתה לבנים רבים אך סבלה מההסתייגות הרגשית של בעלה כלפיה. כמה מסירות נפש היו לאימותנו במצרים לסבול מלבד קשי השיעבוד, גם את צער ההריון והלידה, כשהסיכוי שהילד ישרוד הוא כמעט אפסי. מאימהות כאלה נבנה עם של מקדשי השם המוסרים את נפשם ומאודם על שמירת ייעודו המקודש של העם.

      דומה שהשיא של מסירות נפש למדנו מתמר, שהיתה מוכנה להיות מושלכת לכבשן האש – גם למות בייסורים, גם לאבד את שמה הטוב ולהיזכר לעד כנואפת, וגם לאבד את הוולד שברחמה, הסיכוי האחרון להקים שם לבעלה המת – על כל אלה היתה מוכנה לוותר כדי שלא להלבין את פניו של יהודה. וממנה למד יהודה את כח מסירות הנפש למען הזולת, והיה מוכן להישאר כעבד עולם במצרים, כדי שלא ייפגע אביו באבדן בן זקוניו.

      מהאלטרואיזם הטהור שהראו תמר ויהודה – יכול לצמוח פתח תקווה לגאולת העולם!

      בברכה, ש”צ לוינגר

  6. ישראל

    הדיון הצטמצם מאוד אבל לא תם. אני מודה בקיומו של האלטרואיזם בשתי המדרגות הראשונות (התוצאתי והרגיל, בלשונך). עיקר הוויכוח הוא על המדרגה השלישית (האמיתי).

    הקביעה ה’תמהונית’ צמחה מנסיון לתאר של מה שקורה בתוכי. אנסה לחדד קצת. המושג הבסיסי סביבו סובב כל הדיון בפוסט הוא מושג הרצון. נראה לי שתסכים שגם ה’מחוייבות’ מבוססת על הרצון. כך גם ל’מוסריות’; אם אין לי כל רצון, שום מוסר לא יניע אותי.
    כעת, אתה טוען שניתן לרצות בדבר אחר מעונג. אבל כשאני מסתכל בתוככי אני לא מוצא כזאת אפשרות. אני רואה שבעמקו של כל רצון שיהיה לי, טמונה שאיפה לעונג או בריחה מצער. [בדקדוק יותר אומר שהעונג המבוקש הוא עונג הקיום, החיים, ההימצא; והצער הנדחה הוא הפכם: ההעדר, הביטול, המות. לכן כתבתי שרק אם אני מוצא את הקיום שלי בדברים רחבים יותר מגופי וממוני המצומצמים (זהו הנקרא ‘הזדהות’ – זהות קיומית) אוכל לרצות בהם].

    אם אצלך הדברים נראים אחרת, אשמח אם תגדיר פוזיטיבית את החוויות הפנימיות האחרות שמלבד העונג והצער (ולא להסתפק בהגדרה שלילית: “שלא קשורה לרגש ולא לעונג” … “חשה עוד דברים פרט לעונג”).

    אציין שלגבי החשיבה, הרצייה וההחלטה אני מסכים אתך לחלוטין שלא מדובר בהרגשת עונג או צער, אבל אלו דוגמאות מהפן השני של הנפש – היציאה שלה ‘מבפנים לחוץ’. אנחנו דנים כאן על הפן הראשון – הקליטה שלה מבחוץ פנימה. אני טוען שכל הנקלט מתורגם אצלה במונחי צער ועונג, ולכן, הרצון יכול לחול רק עליהם.

    [הערה צדדית נוספת: אני לא יודע למה אתה מתכוון ב’רגש’ (“הזדהות רגשית”). אני מבחין בין החוויה לרגש. החוויה אינה תלויה בשמחה, אהבה, עצב, תקוה, וכדומה. אלו רגשות שיכולים להתלוות לחוויה, אבל החוויה עצמה היא איננה אלא התפיסה פנימית של הקיום של הדברים; החוש שחש שהדבר קיים, נמצא, לא יותר. לכן כתבתי ששיפוט אמת ונכון דורש ‘הזדהות’ שלי; הכוונה שאחוש בקיומו של הדבר, והודות לכך אוכל לאשר שאמת הוא שהוא קיים, כי השיפוט תואם (אותיות אמת) את החוש שלי].

    [ולא אכחיש, אני מודע לכך שכשאני טוען ש’אין רצון אלא בעונג’ אינני אלא משליך ממה שאני מוצא בי על האנושות כולה. אני לא באמת יודע מה יש בלב כל אדם. יתירה מזאת, אני מודה שאני לא חושב שהייתי מסוגל לעשות כמעשי החיילים המתוארים בדבריך. ולפיכך, אני מתלבט אם לראות במעשים אלו הוכחה שיש אנשים שעובדים אחרת ממני (שנראה לי הסבר דחוק כי לא מוכר ולא מוגדר), או להסביר את התנהגותם בתירוצים שונים כ’הזדהות’, רגשי נקמה (תמות נפשי עם פלישתים), החלטה רגעית או רגשי אשמה (שגם נראים לי דחוקים כיון שאצלי הם לא פועלים, כנ”ל)].

    1. ושניכם צודקים (לישראל)

      בס”ד עש”ק ויקהל-פקודי ע”ח

      לישראל – שלום רב,

      קודם שאכל האדם מ’עץ הדעת טוב ורע’ היה די בידיעה שדבר אמיתי כדי שיהיה רצון אליו. היה ברור לאדם שמה שאמיתי הוא גם ערב ומועיל. אחרי החטא, נכנס גורם ההנאה כגורם מרכזי בהנעה, הגובר לעיתים קרובות על מה שמחייב השכל שהוא טוב ואמת. ולא אחת האדם קרוע בין שכלו האומר לו כך ובין הרגש האומר לו להיפך, ועדיין יש לו יכולת לכוף את הרגש אל מה שמחייב השכל, כדברי רמד”א.

      אלא שקשה מאד לחיות חיים תמידיים רק על ‘איתכפיא’. קשה מאד לעמוד במלחמה ובקרע פנימי מתמיד. ובסופו של דבר צריך לחתור לשיבה אל המצב הטבעי הבריא של ‘קודם החטא’, שבו האמת והטוב מחוברים ללא חציצה אל תחושת הערב והמועיל.

      הדבר אפשרי, הן על ידי ההתבוננות המביאה אותנו להזדהות פנימית עם הערכים (כפי שהזכרת), וגם לתובנה שמה שהוא טוב מצד האמת הוא ב’סופו של יום’ גם הערב והמועיל (וכפי שהדגים רמד”א בפוסט זה), והן על ידי אמצעים המביאים לליווי של נועם ועונג בעבודת ה’, כפי שהמשכן מלא בפאר ויופי, וכפי שצריך ללמוד תורה בנעימה ובזמרה כדי שנחוש שהחוקים טובים ומחיים, וכפי שהשבת מלווה בעונג ובשירה, המשיבים את הטבע הבריא שבו אין חציצה בין התודעה לחווייה.

      בברכת שבת שלום, ש”צ לוינגר

      מקורות מדברי הראי”ה קוק והרב אהרן ליכטנשטיין זצ”ל על הצורך לחבר את המחוייבות וקבלת העול עם תחושת העונג בעבודת ה’ – ציינתי בתגובותיי למאמרה של עירית הלוי, ‘להפסיק את קרבות המאסף’, באתר ‘מוסף שבת – מקור ראשון’

    2. מיכי מאת

      ישראל,
      אני חושב שהדיון גולש למחוזות הסמנטיקה. אם הבנתי נכון, להגדרתך גם הפעולה לשם האמת היא סוג של עונג. לא ביטוי מדויק או מוצלח לדעתי, אבל שיהיה. בכל מקרה גם לשיטתך נראה שזה לא עונג במובן של הנאה שאני פועל כדי לקבל הנאה. אני פועל כי זה נכון. התחושה שזה נכון היא מה שקראת הזדהות, אם תקרא לה עונג או לא.
      אמנם יש לדון האם התחושה הזאת מפעילה אותי במובן הסיבתי. אם כן – אז זה לא מעשה שלי. לכן אני טוען שזהו שיקול שבגללו אני מחליט לפעול (ולא שהוא מפעיל אותי). אני מניח שעל כך אנחנו מסכימים.
      אבל במחשבה נוספת אולי יש כאן עוד נקודה עדינה. השאלה האם אני פועל כדי שתיווצר בי תחושת הזדהות, כלומר הרגשה נעימה כלשהי שפושטת בי אחרי המעשה, או שמא הזדהות היא עניין אינטלקטואלי (זה פירוש ה”נכון” וה”אמיתי” אצלי) שקיים אצלי לפני הפעולה והוא מביא אותי (אבל לא גורם סיבתי) להחליט לפעול. כלומר ההזדהות אינה משהו שמושג על ידי הפעולה אלא הבנה שקיימת בי ובגללה אני פועל. הפעולה לא נעשית כדי להשיג משהו אלא בגלל שזה נכון. האם על כך יש לנו ויכוח? אם כן – אז זו לא רק סמנטיקה.

  7. אהרון

    לרב מיכי:
    נדמה לי שהמאמר הנוכחי לא נשלח למנויים במייל, כדאי לבדוק זאת.

    נתקלתי במאמר מרתק שפורסם לא מזמן. הוא קצת ארוך אבל שווה.
    המאמר משיק לנקודות שהועלו כאן במאמר, שמוסריות קולקטיביסטית טובה לחברה (ואילו מוסר מודרני מערבי מפרק אותה):

    https://hashiloach.org.il/%D7%A2%D7%9C-%D7%A9%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%9E%D7%9C-%D7%A9%D7%A4%D7%AA-%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%A2%D7%AA%D7%99%D7%93-%D7%94%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94/

  8. אהרון

    תודה רבה על המאמר המחכים, שבתי וקראתי אותו שוב.

    השתכנעתי מהמאמר שישנם מצבים בהם אנשים פועלים מתוך אלטרואיזם, ולא כפי שחשבתי מתחילה.

    אבקש רק לציין כי האלטרואיזם אינו קיים אצל כל אדם. יתירה מזאת, קשה מאוד להשפיע על אדם לשנות את המוטיבציה שלו, ולהתחיל לקיים את המצוות או את החוקים מטעמים אלטרואיסטים, כפי שציינת במאמר.
    הפסיכולוג לורנס קולברג שפיתח את תיאוריית ההתפתחות המוסרית, ראיין אנשים רבים בגילאים שונים, ושאל לדעתם בנוגע לפיתרון פרדוקסים מוסריים. לפי מסקנתו, רק כ 10 אחוזים מהאוכלוסיה מגיעים להכרה שמחייבת אותם לרמה המוסרית הגבוהה ביותר, שהיא קיום החוק המוסרי מתוך חיוב טהור לאתיקה ולטוב.
    לכן, גם אם ניתן לשכנע אדם כי יש מושג של קיום הטוב רק בגלל שהוא טוב, קשה לי לדמיין דרך להביא אותו להזדהות ולהתנהגות בצורה דומה.

    1. מיכי מאת

      אני לא חושב שמשאלים יכולים ללמד אותנו משהו ברור. לא הרי מה שאדם עונה על שאלון להרי מה שהוא עושה בשטח בזמן אמתי. בזמן אמתי יכולים להתגלות אנשים רעים אבל יכול גם להתגלות הטוב שבהם. להתרשמותי יש לא מעט אנשים שהם אלטרואיסטים, אבל כששואלים אותם למה הם פועלים ואיך ראוי לפעול והם צריכים לתת לעצמם דין וחשבון על ההיגיון שבמעשיהם, הם לא מתארים זאת כאלטרואיזם. זה נראה להם לא הגיוני לפעול בלי אינטרס (אותה הנחת יסוד שמובעת בכמה מהתגובות כאן). לכן הם מפתחים תיאוריה אחרת, למרות שגם להם ברור אינטואיטיבית שהמוסר הוא אלטרואיסטי ושגם הם תומכים במוסר כזה. אגב, תופעה דומה קיימת ביחס לאמונה באלוקים. אנשים רבים לדעתי מאמינים בו, אבל הם עצמם חושבים שזה לא הגיוני ולכן מכחישים את האמונה שבליבם ומצהירים על עצמם כרציונליסטים-אתיאיסטים (כי נראה להם שזה מה שמתחייב מהחשיבה הרציונלית).
      לגבי השכנוע של מישהו להיות אלטרואיסט, אני מסכים חלקית בלבד. אם השכנוע הוא המרת דעתו לאלטרואיזם זה אכן נראה קשה מאד (כמו כל המרת דעה). אבל בד”כ השכנוע אינו זה. כשתציג בפניו את האופציה האלטרואיסטית ותסביר שהיא קיימת ואפשרית ואפילו הגיונית, הוא פתאום יפסיק להכחיש את האלטרואיזם שגם הוא מוצא בתוך עצמו, וכך מכיר בו וייעשה אלטרואיסט. הוא מא ומעולם היה כזה. וגם כאן הוא הדין לגבי אמונה באלוקים.
      התבונן כעת על עצמך. אתה עצמך אומר בתחילת ההודעה ששוכנעת מהמאמרים הללו בקיומה של תופעת האלטרואיזם. אני חושב שמאז ומעולם ראית שיש פעולות כאלה אלא שזה היה נשמע לך לא הגיוני ולכן הכחשת זאת ופירשת את המעשים הללו על בסיס אינטרסנטי. אחרי שמוצגת בפניך אופציה כזאת כלגיטימית והגיונית, אתה מפסיק להכחיש ומכיר בתופעה שמאז ומעולם הבנת שהיא קיימת.
      בשולי דבריי, תרשה לי להמר שההכחשה הזאת עצמה נוצרה אצלך במהלך החיים. בהתחלה כן הסכמת שיש פעולות אלטרואיסטיות, אבל כשעמדת על דעתך והעמד זאת למבחן רציונלי חשבת שמן הראוי להכחיש זאת ולפרש את המעשים אחרת. על כך כבר אמר מי שאמר שיש שטויות כל כך גדולות שיכולות להיאמר רק על ידי אינטלקטואלים. האינטואיציה שלנו פועלת במקרים רבים הרבה יותר טוב מאשר החשיבה הרקורסיבית-לוגית (ע”ע מערכת A ו-B של כהנמן).

  9. אילון

    יש להוסיף פה,כאשר מדברים על ההתמזגות החלקית בין המוסר לתועלת,את התחושה שהתוצאה הזו (מקסום התועלת עבור המעשה הנכון) היא לא מקרית.קצת כמו מנגנון שכר ועונש, אבל גם אז לא ברור איך השכר הספציפי נבע מהמעשה הנכון.

    כמו כן צריך להוסיף,כשלב נוסף,אם עוסקים בהקשר של המעשה הנכון תחת המטריה של אלוהים (או קארמה או כל מנגנון השגחה אחר.בניגוד למוסר העיוור שהרב אוהב לדגול בו),את תחושת האמונה שהפרט לא יוכל להנזק בסופו של דבר מכך שבחר בטובת הכלל גם אם אחרים החליטו לסגת מההסכם הלא כתוב,בניגוד לדילמת האסיר.כלומר אולי במקרה הספציפי הזה (מסים) הוא אולי יפסיד אבל בטווח הרחוק הוא ירוויח (וגם יוכל לראות את הקשר בין הבחירה במעשה הנכון לרווח זה).אינני רואה באדם מוסרי וטיפש (פראייר) אדם טוב (תהא מה שתהא משמועותה של המילה טוב בהקשר הזה.אני פשוט מזהה טוב עם איכותי ולא עם צדיק). צריך להיות איזשהוא היזון חוזר בין המוסר למציאות.דבר אחד זה לא להרוויח מהמעשה המוסרי ודבר אחר זה להנזק ממנו.

    כמו כן ישים הרב לב, לאור הדיון בטור הלפני אחרון , שהוא אמר פה את המילים ביחס למוסר : “האלטרואיזם בהקשר שלנו אינו פעולה למען הכלל (כמו במשמעותו היומיומית) אלא פעולה סתמית (כלומר ללא אינטרס או תמורה), רק כדי להיות טוב”.מבלי להתכוון הרב אמר שזו פעולה סתמית (ובתגובה באותו טור הוא אמר שזה לא סתם) ואת זה הדעת לא סובלת.פעולה מוסרית אכן צריכה להיות מטרתית (לא משרתת מטרות אחרות.היא בעצמה מטרה) אבל לא סתמית.היא צריכה להיות משמעותית.זו אכן הבעיה עם תפיסת המוסר של קאנט.אני יודע שהרב לא באמת חושב שזה סתמי אבל בפועל זה התחושה שנוצרת בנפש (בתודעה) למקרא דברים אלו.למה הטוב הוא טוב ? מדוע האמת היא האמת ? כלומר למה היא כמו שהיא ? הפחד הזה שאם ננסה לחדור הלאה ונשאל שאלות על ערכים למה הם כמות שהם ,שאז הם יפסיקו להיות ערכים (יתחילו להיות אמצעים) הוא לא מוצדק .אם אני חש שמשהוא הוא ערך הוא לא יפסיק להיות כזה גם אם ישרת ערכים גבוהים יותר עד לערך האחרון הסופי.כלומר המושג ערך (זה יחס דו מקומי של ערך – אמצעי ולא רק יחס חד מקומי)הוא גם מושג יחסי. ותתכן הררכיה של ערכים.

    הרי מישהוא יכול לומר לרב שהוא לא רואה ערך במשהוא.ואם מאמינים באובייקטיביות של ערכים הרי אנו צופים בהם בעולם בו הם נמצאות (עולם אפלטוני) ואם כן הרי יש דרך להראות לאותו בן אדם את הערך שבזה.כלומר לשכנע אותו.אמנם כמו במקרה של משפטים מתמטיים גם פה יהיו ערכי יסוד (כמו אקסיומות ) שהוא יצטרך לראות אותן בעצמו.אבל התחושה פה שזה לא קורה, היא משום שבניגוד לאקסיומות שיכולות להיות מרובות מספר,ערכי יסוד אמורים להתכנס לערך יחיד.מטרות אמורות להתלכד למטרה אחת. (אותה אינטואיציה ביחס לתורת השדה המאוחד.משוואה אחת שתמצה את כל חוקי היסוד של הפיסיקה).וכל עוד זה לא נעשה ימשיך הויכוח האינסופי בין הרב לאנשי האבולוציה למינהם.

    1. מיכי מאת

      אילון, הוא לא טיפש הוא מוסרי. אבל הוא בהחלט יכול להפסיד, גם בטוח הארוך. אני לא מחזיק מהמיסטיקה הזאת שהטובים לא מפסידים. אפילו חז”ל ואיוב ועוד לא החזיקו מזה (צדיק ורע לו).
      מעבר לזה, כשאני מדבר על פעולה סתמית כוונתי פעולה ללא תועלת ממשית. אבל היא לא סתמית במובן המוסרי. היא נעשית כדי לפעול טוב ונכון. כמו בנקודה הקודמת.

    2. אילון

      אם הוא מפסיד ממוסריותו באופן עקבי פעם אחרי פעם אז הוא אכן טיפש)וגם מוסרני). ואם זה לא כך אז יש כבר בסיס סביר לומר שתמיד בטווח הארוך הוא מרוויח.יש תחושה שאמור להיות איזשהוא היזון חוזר בין המוסר והמציאות.אני לא מאמין באמת במעשים טובים באופן ריק .אני מאמין במעשים חכמים.המעשה הנכון הוא בסופו של דבר המעשה החכם.זו לא מיסטיקה.זו חצי תצפית וחצי הנחה טרנסצדנטלית על העולם.הרי הרב עצמו מסכים שהמוסר עצמו הוא לא מטרת הקיום. אז לשיטתו הוא סתם יישות שקיימת צפה בחלל העולם ללא קשר לשום דבר אחר (אין שכר ועונש,ואגם לא מטרת הקיום).בכל אופן אין ה”מיסטיקה ” הזו לא בהרבה יותר מיסטית מהאלטרואיזם של הרב. אצלי בלי הנחת “הפשע לא משתלם” המוסר מאבד הרבה מאוד (לא הכל) ממשמעותו,כך שאם אני מאמין בו אני ממילא צריך גם לקבל את הנחת השכר והעונש.זה אכן לא מוכרח אבל גם האבולוציונים לשיטתם לא מקבלים את עצם המוסר (לא התחושה המוסרית שהיא תוצר התפתחותי) ומבחינתם הוא אשליה (אבל מבחינה כזו גם אין אמת ולכן גם אין אשליות)

      בכל אופן לא ראיתי מעולם אדם שהוא מוסרי לפי הגדרת הרב.לא נראה שקיים מין צדיק טיפש כזה שסובל באופן קבוע.גם הרב לא חי ככה.לכל אדם יש נקודת שבירה.אז הרב מדבר בעצם על הפשטה שלא קיימת,ולשיטתי (ומאמין גם שלשיטת הרבה אחרים) גם אין שום עניין שתתקיים (מבחינה אסתית היא מכוערת)

      אני לא יודע למה הרב צריך להחזיק ממשהוא.הוא יכול לעמוד במקום יפה מאוד גם בלי שהרב יחזיק בו :).אבל בטח שא”א לומר את דבריו בדברי חז”ל ואיוב.אצל חז”ל הדיון הוא על צדיק ורע לו בעוה”ז.בוודאי שיש לו עוה”ב.ועוה”ב זה חומר.כלומר משהוא ממשי ולא סתם תירוץ (בטח מבחינת חזל) בשביל לסגור חשבונות של צדיקות.עוהב הוא חיי הרוח(משמעות).כלומר הצדיקים בתקופת חזל חוו כבר את השכר הצפוי להם בעוהב עוד בחייהם לכן מבחינתם בוודאי שהחשבון משתלם.אלא שיש דיון מדוע גם לא טוב לחלקם בחיי החומר.אצל איוב זה בטח לא שייך לומר. הקבה אמר לו שהוא לא מבין את חכמת הנהגת הבריאה (דרכי ההשגחה) משום שלא היה שם כשהקבה ברא את העולם.ואם היה מבין היה מבין מדוע צדיק ורע לו (ומדומני לכך גם חותרת תורת הקבלה שהיא הפיסיקה העומדת מאחרי דרכי הנהגת ה’.כשמבינים אותה אז אמורה להתאושש הנחת הפשע לא משתלם).איוב קיבל את דבריו והגיע למנוחת הדעת.מה גם שאח”כ בעקבות זאת (ותפילתו על רעיו) גם זכה לכפל טובה.

      כמו כן הרב מוזמן ללמוד קצת תהילים עם דעת מקרא ויגלה שחלקים נכבדים בתהילים עוסקים בשאלה זו ומגיעים למסקנה זו (אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם)

    3. מיכי מאת

      לא הבנתי מדוע מה שאני אומר הוא מיסטיקה. מה שאני אומר הוא תיאור פשוט של המציאות למי שלא מכחיש המוחש. לעומת זאת, ההנחות שלך על הקשר בין המוסרי למועיל נראות לי חסרות כל בסיס. ואם הזכרת את איוב הרי הוא עורר את שאלת צדיק ורע לו.
      אתה לא יכול לראות צדיק לפי הגדרתי מפני שלעולם כשתראה מישהו כזה תיתן למעשיו פרשנות אינטרסנטית (זה בערך כמו שאני לא יכול לראות נסים).
      טוב, דומני שהבהרנו את העמדות ויש לנו ויכוח.

  10. ישראל

    מיכי, אכן יש לנו וויכוח. כפי שאתה מגדיר:
    1. הפעולה לא נעשית כדי להשיג משהו, אלא בגלל שזה נכון,
    2. ”נכון” פירושו הבנה אינטלקטואלית שקיימת לפני הפעולה והיא מביאה (לא באופן סיבתי) להחליט לפעול.

    ואילו אני אומר:
    1. פעולות נעשות כדי לחוש את הנעים ולהינצל מהצער,

    ומבסס זאת על הטענות הבאות:
    2. הנפש חשה את הקיום של עצמה, והרצון הבסיסי שלה הוא להתמיד ולהמשיך את החוש הזה (במקביל לשני פניה הנ”ל: מבפנים החוצה ומבחוץ פנימה),
    3. כל קיום אחר (שמחוץ לה) מתורגם אצלה במונחי הזדהות (עם הקיים האחר הזה, ולכן היא רוצה בקיומו) והתנגדות (האחר מתנגד לי ומאיים לבטל אותי, ורצוני שיתבטל),
    4. ההזדהות ‘נעימה’ כי היא מחזקת את החוש בקיומה (מילוי הרצון הבסיסי), וההתנגדות ‘מצערת’ כי מבטלת אותו (סתירת הרצון הבסיסי).

    התמונה המוסרית, במבט זה היא כדלהלן:
    1. המושגים ‘נכון’ ו’אמיתי’ הם שיפוטים הנאמרים כשהנפש חשה ב’קיום’ של הדבר, ו’שקר’ כשהיא חשה בהעדרו. וכך בתחום המוסרי, הנפש שופטת דבר כנכון כשהיא רואה בו אמצעי לקיום (הנעים, כנ”ל).
    2. רמת המוסריות של האנשים משתנה כפי רמת כח הזדהותם: ככל שאדם בעל הזדהות גבוהה, כך הוא מזדהה עם יתר חלקים בעולם, ורוצה בקיומם (בהתאם לרצון הבסיסי של הנפש, כנ”ל).

    גם המחוייבות הדתית מבוססת על ההזדהות עם אלוקים ורצונו (עשה רצונך כרצונו). וגם בכך יש לנו וויכוח, כפי שידועה שיטתך לכל באי המקום הזה שאין עבודת ה’ תלויה בהבנת רצון ה’ (במובן של טעמי המצוות) אלא כעבד לפני רבו (כרובוט?).

  11. דני

    שאלה לרב

    פעמים רבות כשאני שומע חדשות אני מרגיש יאוש גדול מהמצב ואז אני אומר לעצמי שאין לי מה לקחת ללב שכן מבחינה ראציונאלית אין להרגשות שלי כל השפעה על המציאות, אני ממלא את חובותי כאזרח טוב והשאלה האם אהייה טרוד כל היום מהמצב במדינה לא ישנה במציאות מאומה, אז מה הטעם לקחת ללב ….

    השאלה שלי האם הרב סבור “שלאטום את הלב למצב” זה כמו להתחמק מתשלום מיסים או לא להצביע בבחירות, או שמא העובדה שבניגוד למיסים ובחירות שם ההשפעה שלי אפסית אבל עדיין קיימת ואילו בלקחת ללב אין אפילו השפעה קלה.
    מצד שני אם כל אזרח יהיה אדיש למצב אז זה לא טוב למדינה?

    1. מיכי מאת

      אין שום חובה לקחת ללב משהו. אם יש חובה זה רק לפעול. אם לקחת ללב יסייע לך לפעול – אז כדאי לנסות לגרום לזה (בהנחה שאתה יכול).
      לקחת ללב הוא מצב נפשי או רגש. ספק רב בעיניי אם יש בכלל ציוויים על מצבים נפשיים ורגשות. ראה כאן:
      https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%A4%D7%9C%D7%98%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%9C%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94/

  12. אהרן

    שבוע טוב הרב,

    מבקש שתבהיר לי נקודה קטנה.

    אתה טוען שמעשה טוב (סיוע לזולת) אינו חייב להיות אגואיזם (רצון לקבל הערכה, או סיפוק), הוא יכול להיות תוצאה של ערכיות, הרצון לעשות משהו בגלל שכך צריך לעשות, בגלל שכך הערכים מחייבים.

    אני לא כל כך מבין.
    נראה לי שעל הרצון הזה גופא אפשר לשאול – למה אנשים מחויבים לערכים? למה הם רוצים לחיות חיים ערכיים?
    גם על זה ניתן לענות שהחיים בצורה הזו נותנת להם סיפוק. או, ניתן לפחות לומר שהחיים על פי הערכים מצילים אותם מתחושת האשמה שנובעת מהתנהגות לא ערכית.
    אז מה הרווחנו כאשר קבענו שהסיוע לזולת הוא בגלל מניע ערכי?

    אולי השאלה כבר נידונה, הגעתי שוב לנושא כעת, ואבקש את עזרתך (ממניעים אלטרואיסטיים).

    תודה רבה

    1. מיכי מאת

      ניתן לומר הכל, אבל זה שניתן לומר אחרת אינה שאלה. אכן, ניתן לומר, אבל אני אומר לא כך. אתה מניח שתמיד ניתן לשאול שאלת למה נוספת, ואני מניח שלא. יש מניע ראשוני שלא מבוסס על מניע קודם. הרי גם על ההסבר שלך שהאדם עושה דברים בשביל הסיפוק אני יכול לשאול ולמה הוא רוצה סיפוק? אתה עוצר בסיפוק ואני בערכים.

  13. אהרן

    אני אנסה לשאול את השאלה בצורה אחרת:

    אנחנו כבני אדם מלאים רגשות מכל מיני סוגים, שמניעים אותנו לבצע כל מיני פעולות. אז איזה מניע הוא מניע אגואיסטי ואיזה מניע הוא אלטרואיסטי? אילו מניעים ‘מותר’ שיביאו למעשה אלטרואיסטי, ואילו מניעים הופכים אותו לאגואיסטי?
    יש אדם שחונך מילדותו שלשבת ולא לקום לזקן באוטובוס זהו מעשה מכוער. כאשר הוא קם לזקן באוטובוס, הוא עושה זאת בגלל החשש בתת הכרה מהרגשת אשמה. זה מעשה אגואיסטי או אלטרואיסטי?

    1. מיכי מאת

      אם רגש מניע אותנו לפעולה זו לא פעולה אלטרואיסטית. פעולה אלטרואיסטית היא פעולה שנעשית מתוך הכרעה שכלית ולא מתוך רגש.
      האדם שקם לזקן בגלל חשש מרגש אשמה לא עושה מעשה אלטרואיסטי. אבל קיומו של רגש אשמה לא אומר שבגלל זה הוא קם. לפעמים זה רק רומז לו שראוי לקום והוא קם מתוך הכרעה שכך ראוי לעשות. כעין מש”כ האגלי טל בהקדמתו על השמחה בלימוד, ודוק היטב.

  14. אהרן

    שוב תודה רבה.

    אני עסוק כרגע בקורס בפסיכולוגיה חברתית בפרק על הושטת עזרה. יש שם 3 סוגי הסברים להושטת עזרה. הסבר של ‘חליפין חברתיים’ שכולל תגמולים חיצוניים ותגמולים פנימיים. הסבר של ‘נורמות חברתיות’ שכולל את נורמת ההדדיות (חובה לגמול טובה תחת טובה) ונורמת האחריות החברתית (חובה לגמול חסד עם מי שזקוק לה, כמו עניים ונכים). וההסבר האבולוציוני.

    בסוף יש אריכות בנושא האם יש אלטרואיזם טהור. מתואר שם הליך ארוך של 25 ניסויים שערך דניאל בטסון (Daniel Batson) בנושא, הוא ה”מרא דשמעתתא” בעניין (דוקטור לפסיכולוגיה דוקטור לתיאולוגיה ובעל רקע פילוסופי). הוא ניהל ויכוח ארוך והקדיש חלק נכבד מהקריירה שלו להתדיינות עם אנשים שטענו שכל עזרה לזולת מקורה באגואיזם. בין השאר הוא הביא ראיה מחיילים שהגנו בגופם על חבריהם מפני אמצעי לחימה מתפוצצים, למרות שלא הייתה להם שהות לבחון שיקולי עלות – תועלת (מה שהבאת כאן בפוסט).

    אבל ההגדרה שלו לאלטרואיזם קצת שונה מההגדרה שלך. הוא לא טוען שאלטרואיזם הוא סיוע בגלל מניע שכלי ולא מניע רגשי כמו שכתבת לי. לדעתו, אלטרואיזם מקורה ב”אמפתיה” שאדם חש כלפי הזולת, כאשר הוא מזדהה עימו וחש את תחושותיו (“נכנס לנעליו”). אמפתיה כזו היא תוצאה של גורמים אחרים, כמו היקשרות אל הזולת, דמיון אליו, וכדומה.

    אתה מכיר את האיש ודעותיו?
    מכיר את הליך המחקר שלו? (בספר שאני לומד בו, התיאור לוקה בחסר).
    נראה לך שההגדרה שלו לאלטרואיזם נכונה?

    תודה רבה

    (יש בספר גם המחשה משעשעת של המתנגדים: “אברהם לינקולן טען שלכל מעשה טוב יש בעצם מניע אנוכי, בוויכוח עם ידיד בעת נסיעה בכרכרה. לפתע הוא נתקל בחזירה שהשמיעה נחרות מצוקה בגלל גוריה שעמדו לטבוע בביצה, לינקולן קפץ החוצה והציל אותם. עם שובו שאלו בן לוויתו: “היכן יש אנוכיות באפיזודה הזו?” “ענה לינקולן: “זו הייתה אנוכיות בהתגלמות. לו הייתי מםקיר את החזירה המסכנה וגוריה, לא הייתי מוצא מנוח לנפשי כל היום. עשיתי זאת למען השקט הנפשי שלי, אתה מבין?”).

    1. mikyab מאת

      איני מכיר, אבל אני חולק עליו מכל וכל. גישתו אופיינית לפסיכולוגים, שכן הם לעולם יחפשו משהו שניתן לבחון בניסוי (במקרה הטוב כשהם לא מבלבלים בין פסיכולוגיה לפילוסופיה), אבל טענתי לא ניתנת לבחינה בניסוי (אחרת אפשר היה לערוך ניסוי ולהכריע נגד הדטרמיניזם).
      מה שהוא מתאר הוא עדיין תגובה אוטונומית ולא הכרעה, אלא שזו תגובה של רגש אמפתיה. היא נעשית בלי שיקול דעת, ולכםן להגדרתי אין כאן אלטרואיזם בשום מובן פילוסופי משמעותי. זה יכול להיות מוגדר אלטרואיזם, אבל רק לצרכים פסיכולוגיים. אין לזה שום משמעות פילוסופית ואתית.
      אגב, לא הבנתי מה משעשע בהמחשה שהבאת. זה בדיוק מה שאני טוען, ובזה בדיוק לדעתי טועה גם בטסון. הוא יגדיר את המעשה של לינקולן כאלטרואיזם, ולכן הוא רואה בזה בדיחה. אבל הוא כמובן לא מבין מה הוא שח. זה באמת לא אלטרואיזם ואין כאן שום בדיחה.

  15. אהרן

    אבל ההסבר השני שהזכרתי (בתחילת התגובה הקודמת) “נורמות חברתיות” (“נורמת ההדדיות” ו”נורמת האחריות החברתית”) יכול להיות שם נרדף לאלטרואיזם, נכון? הרי מדובר בשיקולים מוסריים, וכאשר השיקולים הללו הינם המניע העיקרי, האדם פועל באלטרואיזם, נכון?

    1. mikyab מאת

      השאלה למה כוונתך. אם מדובר בערכים והכרעה על פיהם – ברור שכן. מחויבות חברתית וערבות הדדית הם ערכים. הרי על כך מדובר. אבל אם הוא עושה זאת רק כי זה מקובל (=נורמטיבי בחברה) אז לא.

השאר תגובה