מהו זיכרון? על המעבר המודרני מהאונטי למנטלי (טור 7)

בס”ד

בעקבות ימי הזיכרון (לשואה ולחללי צה”ל) שחלפו כעת התעוררו בי הרהורים שונים לגבי מהותו של הזיכרון וחשיבותה של הזכירה. אני מבקש מראש מחילה ממעלתכם על גלישה לתחומים שנראים לכאורה מיסטיים, אבל ההכרח לא יגונה.

על קדושת הזיכרון

במדינת ישראל של ימינו כמעט שום דבר אינו קדוש (וטוב שכך). אבל דווקא על רקע זה בולט יחס הקדושה שניתן אצלנו לזיכרון. שני ימי הזיכרון הללו הם הימים הקדושים היחידים בציבוריות שלנו. כל הפוגע בהם מעורר מייד תגובות פבלוביות נרגזות ונפגעות. כל שנה אנחנו מתבשמים מכתבות עומק על חרדים שלא עומדים בצפירה או בעת שירת ההימנון, והתחושה היא כאילו חולל הקודש החילוני או הציוני. החרדים מחככים ידיהם בהנאה ונוהגים לומר שכעת אולי יוכל הציבור החילוני להבין מדוע הם נפגעים מחילול שבת או יום כיפור (יש לא מעט דמגוגיה בטענה זו אבל בכל זאת יש בה משהו, ואכ”מ).

למה חשוב לזכור?

מדוע באמת כל כך חשוב לזכור? מה קדוש בזיכרון הזה? אפשר להיכנס לשאלת חשיבותה של ההיסטוריה בכלל (“היסטוריה צורך גבוה“, כמכתמו הידוע של יוסף אביב”י), אבל לא זה הנושא שלנו. השאלה היא ספציפית יותר: מדוע חשוב לזכור את הנופלים/הנספים?

במבט ראשון השאלה מקוממת. הרי הם מסרו את חייהם עבורנו, אז למה שלא נזכור אותם? אבל זה לא נכון ביחס לנספי השואה. רובם המוחלט לא מסר את נפשו, לא עבורנו ולא בכלל. נפשם ניטלה מהם בעל כורחם. לכן לא נראה שיש לנו חובת הכרת טובה ביחס אליהם. כך גם לגבי נפגעי פעולות האיבה. הם נקטלו סתם בידי טרוריסטים ולא מסרו את נפשם עבורנו. זה מאד מצער וכואב כמובן, אבל חובת הכרת טובה איני רואה כאן[1]. לגבי חללי צה”ל זה גם לא פשוט. חלק ניכר מהם נהרגו בצורות שונות שלא קשורות למסירת נפש. אבל נניח שלגבי רובם הדבר לא נכון. רבים מהחללים כן מסרו את נפשם עבורנו ואנחנו חבים להם הכרת טובה.

יתר על כן, נראה שהכרת טובה, גם במקומות שהיא כן קיימת, אינה הסבר מספיק. האם כשאנחנו זוכרים אותם הם נהנים מזה? הרי כעת הם כבר לא כאן. וכי נשמתם בגנזי מרומים מסתכלת למטה ובודקת האם אנחנו עדיין זוכרים? האם היא נעצבת כשהיא רואה שאנחנו לא זוכרים? כיצד הזכירה מהווה הכרת טובה?

טוב, אז אולי ערכו של הזיכרון הוא אינסטרומנטלי. הזיכרון הוא אמצעי כדי להשיג מטרות טובות. למשל, זכרון השואה יסייע במניעת שואה נוספת. לפי הצעה זו, הזיכרון אינו ערך שעומד לעצמו (על פי לייבוביץ ערכים הם לעולם מטרות ולא אמצעים)[2]. אך זה לא מסביר את זכירת הנופלים. מה זה בא למנוע או להשיג? הסבר אינסטרומנטלי אחר מנסה לעגן את החובה לזכור בכך שהזיכרון מסייע למשפחות השכולות. ההשתתפות הציבורית בצערם מקילה עליהם ומראה להם שקרבן יקיריהם מוערך, ולכן לא היה לשווא. אז יש כאן חובת בין אדם לחברו כלפי המשפחות? אם זה כך, אז מה ביחס לשואה? גם שם הזכירה היא חובה כדי לסייע למשפחות שנותרו? האם הזכירה מראה שקרבנם לא היה לשווא? אחת הבעיות שם היא שקרבנם היה לגמרי לשווא. האם נפגעי האיבה לא נפלו סתם לשווא? כל זה ממש לא סביר. ומה ביחס למי שאין לו משפחה? דווקא שם יש איזו תחושה שחובה לבוא ולהופיע בלוויה (ראה מקרהו של שון כרמלי, חייל בודד שנפל ב”צוק איתן”, והשיר הידוע של אריאל הורוביץ שחובר על 20,000 מלווים שבאו ללוויה. אמנם במקה ההוא היתה משפחה בחו”ל). למי זה עזר? למה זה חשוב?

כעת מתבקשת התשובה שהכרת טובה היא עצמה מידה טובה ולכן חשוב שנעבוד על רכישתה והטמעתה בנפשנו. זה נעשה בשבילנו ולא  למען מישהו או משהו אחר. למרות שאני מסכים לזה, דומני שזה לא לוכד את מהות העניין. אנשים חשים שיש חובה כלשהי כלפי הנופלים עצמם. וכמובן אינדיקציה לכך היא נספי השואה ואחרים שלגביהם אין חובת הכרת טובה, ובכל זאת יש תחושה של חובת זיכרון, או אפילו תחושת קדושה כלפיו.

טוב, אז אולי באמת מתבקשת המסקנה שמדובר בשטות שהשתרשה. העובדה שרבים חשים כך לא אומרת הרבה. אין הלכה כרוב, שכן הרוב עושה לא מעט שטויות. יש לי תחושה שבמקרים רבים דווקא כשהרוב אומר משהו כנראה מדובר בטעות. אמנם הדברים אמורים למצבים שבהם אנשים מנמקים את עמדותיהם. שם בדרך כלל תשמעו נימוקים מסמרי שיער בשטותם. אבל כשאנשים חשים משהו לפי תומם יש לי אמון שברוב המקרים אמור להיות בזה משהו. זה לפחות שווה בדיקה. במקרים רבים יש לאנשים אינטואיציה טובה, הם חשים או חווים משהו, למרות שכשמנסים לעשות לזה רציונליזציה מקבלים במקרים רבים שטויות. אנשים לא תמיד מצליחים לפענח את עצמם.

אם כן, יש משהו בזיכרון שאומר דרשני. התחושה של אנשים רבים שיש חובה לזכור שווה בדיקה. אמנם ההסברים נראים מאולצים ומלאכותיים, מה שמעמיק את הקושי ואת הצורך לנסות ולבחון זאת שוב. דומני שההסבר שאציע בהמשך, נכון או לא, מייצג היטב את התחושה של רבים מאיתנו. אבל לפני כן עליי לעמוד על אפשרות נוספת.

על צורך וערך[3]

אם אכן אין סיבה טובה לחובת הזכירה אולי ניתן אולי לראות את הזיכרון כצורך ולא כערך. יש לנו צורך לזכור את האנשים ולחוש בחסרונם. אם איננו חשים בכך יש לנו ייסורי מצפון, ולכן חשוב לנו לזכור אותם.

הצעה זו כנראה נכונה, אבל חשוב להבין שמשמעותה היא שהזכירה אינה חובה. אין שום ערך לזכור את הנספים/הנופלים, אלא יש לאנשים צורך לעשות זאת. לבריאות. ומי שאין לו צורך כזה? שלא יעשה. בתפיסה כזאת אין מקום לביקורת ולשיפוטיות כלפי מי שלא זוכר. לא חסר אצלו כלום במובן האתי והערכי. הוא פשוט בנוי אחרת מאיתנו. חסר לו הצורך הזה, ותו לא. אני מסופק האם תפיסה כזאת מתארת נכונה את תחושותיהם של רוב האנשים שאני מכיר. רטט הקדושה שמלווה את הימים הללו אינו משקף צורך פסיכולוגי בלבד. אנשים רואים זאת כערך. אולי הם טועים, אבל זה מה שהם חושבים.[4] השאלה בה אני עוסק כאן היא על מה מבוססת האינטואיציה הרווחת הזאת?

זכר עמלק

ראשית, ארחיק מעט את עדותי. בפרשת כי תצא התורה מצווה עלינו (דברים כה, יט):

וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח:

גם הקב”ה עצמו מבטיח לנו בפרשת בשלח (שמות יז, יד):

וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:

מהו אותו זכר שאנחנו מצווים למחות ושהקב”ה מבטיח למחות? יתר על כן, הרי אנחנו מצווים (באותו פסוק עצמו) לא לשכוח. זהוי מצווה מנויה לזכור ולא לשכוח את מה שעשה עמלק, אז כיצד זה מתיישב עם המצווה למחות את זכרו? רבו הדרשות על עניין זה, על עמלק שבלב ועל הזכירה שבשיכחה ושאר מלל חסידי תמהוני. אבל דומני שההסבר הוא אחר לגמרי.

רש”י בפרשת כי תצא כותב:

תמחה את זכר עמלק – מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה (שמואל א’ טו ג). שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה:

דומה כי הוא חש בכך שיש כאן בעיה. הוא מסביר שהזכר שבו מדובר הוא לא משהו מנטלי (זיכרון) אלא אובייקטים. אמנם עלינו לזכור את עמלק, אבל בה בעת עלינו למחות כל מה שנותר ממנו (ששמו נזכר עליו). משמעות הדברים היא שבלשון המקרא “זכר” של דבר הוא בעצם חלק ממנו. זכר עמלק הוא משהו מעמלק, ולא זיכרון של עמלק. את זכר עמלק יש למחות אבל את זכרונו יש לשמור. בכך בעצם העתקנו את המונח “זכר” מהמישור המנטלי (זיכרון) למישור האונטי-יישותי (שארית, חלק).

בחזרה לחובת הזכירה

אם אכן זו משמעותו של המונח “זכר”, אולי אפשר ללמוד מכאן משהו על משמעותו של זיכרון בכלל. כשאנחנו מעלים מישהו או משהו בזיכרוננו זוהי כמובן פעולה מנטלית. משהו במוח שלנו מתחיל לפעול, ונוצרת אצלנו תמונה של האובייקט הנזכר או חוויה כלשהי שקשורה אליו. אבל אולי יש כאן משהו עמוק יותר, אונטי: כשאנחנו זוכרים יש בתוכנו משהו, “זכר” מהאובייקט ההוא, שנמצא ממש אצלנו בתודעה. כשאנחנו זוכרים מישהו אנחנו כביכול מעלים באוב משהו ממנו ומחזירים אותו שוב למחוזותינו, ובכך מחזירים אותו במובן כלשהו לחיים.

אם מאמצים את התפיסה המוזרה הזאת חובת הזכירה מקבלת פשר משמעותי יותר. בזכירה אנחנו מחזירים לחיים משהו (זכר) ממישהו שמת. החובה לזכור אינה אלא חובה למעט במשהו את המוות שלו, שכן משהו ממנו עדיין קיים כשזוכרים אותו.

האם זו לא מטפורה גרידא?

מניין צומחת התפיסה המיסטית הזאת? האם לא מדובר במטפורה גרידא? הדברים מזכירים, איך לא, את שירו השמאלצי והדביק משהו של מוטי המר (בביצועה של חוה אלברשטיין), “רקמה אנושית אחת”:[5]

כשאמות, משהו ממני
ימות בך.
כשתמות, משהו ממך בי
ימות איתך.
כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה.
ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו
משהו מת בנו –
ומשהו, נשאר איתו.

בשיר נאמר שמשהו מאדם אחד נמצא באדם אחר. אבל לכולם נדמה שמדובר לכל היותר במטפורה. אם אנחנו מטריאליסטים (אלו שמאמינים בקיומו של חומר בלבד), כי אז ברור ששום חלק מהאדם שנפטר לא נותר אצלנו או במקום אחר (אולי מולקולות שונות ממנו שהתפזרו ביקום). אבל אם אנחנו דואליסטים, כלומר מאמינים בכך שיש באדם עוד משהו מעבר לחומר, כי אז קיימים רכיבים מנטליים שהם חלק ממנו. להיכן הולכים אלו כשהוא נפטר? הדבר תלוי אם אנחנו רואים את הנשמה כיישות אחדותית אחת שכולה על תכולתה נעלמת או הולכת למקום כלשהו אחרי הפטירה. אבל בהחלט יש מקום לתפיסה שהזכרונות, המחשבות והרעיונות שהיו בתוך האדם הם ממש חלק ממנו. זהו חלק מהרכיב המנטלי שלו, ובמובן הזה כשאנחנו מעלים אותם בזכרוננו הם בעצם משאירים משהו מהמת איתנו גם אחרי שהוא הלך לבית עולמו. סביר שכשאנחנו זוכרים איך נראה האדם פיזית זה ודאי לא חלק ממנו. אבל כשהזיכרון מעלה במחשבתנו רעיונות ומחשבות של המת, אזי חלק מהרכיב המנטלי שלו (“זכר” שלו) באמת נמצא אצלנו.

בילקוט שמעוני קהלת רמז תתקפט כתוב:

כי החיים יודעים שימותו אלו הצדיקים שאפילו במיתתם קרואים חיים שנאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי, וכי בניהו בן איש חי וכולי עלמא בני מיתי נינהו, אלא בן איש חי שאפילו במיתתו קרוי חי, והמתים אינם יודעים מאומה אלו רשעים שאפילו בחייהם נקראים מתים שנאמר ואתה חלל רשע נשיא ישראל

הצדיקים קרויים חיים כי רעיונותיהם ומחשבותיהם נותרים אחריהם.

ובפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) פרשת שמות פרק א סימן א כתוב:

כמה פעמים הזכיר שמות השבטים על דרך חיבת אבותיהם, וחיבת עצמם, לפיכך נאמר טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו, שנויי שבחו של אדם אחר מיתתו, שמספרים בני אדם שבחו ומעשיו הטובים, אבל ביום הולדו אין לו שבח ולא גדולה, שהרי יעקב אבינו בכו אותו המצריים שבעים יום, לפי שהצדיקים אפילו במיתתם קרוין חיים:  

צדיקים אפילו במיתתם קרויים חיים מפני ששמם הטוב ומעשיהם הטובים הם חלק מהם שנותר בחיים.

ולכן אומר הירושלמי שקלים פ”ב ה”ה:

לכך תני רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הן הן זכרונן.

זכרונם של הצדיקים הוא ה”זכר” שלהם, ולמעלה כבר ראינו שמדובר בשארית שנותרת מהם.

ייתכן שזה גם נותן פשר אחר לראש השנה, שמכונה במקרא ואצלנו “יום הזיכרון”, שכן ביום זה עולה זכרוננו לפני הקב”ה. האם פירוש הדבר שבאותו יום הוא זוכר אותנו? הרי הוא זוכר הכל כל הזמן. סביר יותר שהכוונה היא שזכרוננו עולה לפניו, כלומר חלק מאיתנו נמצא אצלו. באותו יום אנחנו זוכים לקירבה כלשהי אליו, איזשהו “זכר” מאיתנו נמצא אצלו.

אם כן, לא בהכרח מדובר במטפורה. בתפיסה דואליסטית יש מקום לסברה שהזיכרון הוא “זכר” מהמת שנותר עמנו, והזכירה מחייה אותו במובן כלשהו. לזיכרון יש ממד אונטי ולא רק מנטלי. אמנם נדמה לי שבאמירה מסוג כזה הפער בין מטפורה למטפיזיקה מצומצם למדיי. ההבחנה כבר לא חדה.

חשוב להבין שמי שיתעקש לראות בזה מטפורה בלבד, כלומר שהזכר אינו שארית של הנזכר אצל הזוכר, קשה יהיה ליישב זאת עם התפיסה שרואה ערך בזיכרון. מי שסובר כך צריך לאמץ תפיסה של הזיכרון כצורך ולא כערך.

שאלת קיומם של קולקטיבים

כשנתבונן שוב במונח “זכר עמלק” ניווכח ש”עמלק” הוא העם העמלקי (או עמלק בן אליפז בן עשיו, אביו של העם הזה). זכר עמלק הוא שארית מאותו עם. אם התורה אומרת לנו למחות את העמלקים וקוראת להם זכר עמלק, פירוש הדבר שהיא רואה אותם כחלק מהעם העמלקי. זה מחזיר אותנו לשאלת קיומם של קולקטיבים, שעסקתי בה מעט בטור “יחס הימין והשמאל לגזענות” (באתר זה, 6.5.2016).[6] בעצם יש כאן ביטוי לתפיסה קולקטיביסטית. העם העמלקי הוא יישות כלשהי, והאנשים שמרכיבים אותו הם חלק (“זכר”) ממנה. זהו יחס מקביל ליחס בין זכרונם של אנשים להם עצמם.

מעניין שהעולם המודרני או הפוסטמודרני לא נוטה לראות בקולקטיבים יישים קיימים, כמו שהוא גם לא רואה בזכרונות חלק מאנשים. התפיסה המודרנית מתייחסת לזכר כסוג של מטפורה. זיכרון בעיניה הוא מצב או כושר מנטלי שקורה במוחו של הזוכר ולא משהו אונטי בעולם עצמו. כך גם יש נטייה לראות את הקולקטיב לכל היותר כפיקציה מועילה, ולא כיישות מובחנת. בתפיסה זו האינדיבידואל הוא היישות שבאמת קיימת בעולם, והקולקטיב אינו אלא פיקציה שימושית.[7]

הקשר בין שני התהליכים: המעבר מהאונטי למנטלי

אלו שני תהליכים בעלי אותו מבנה: אובייקטים שנתפסו בעבר כיישים קיימים, כלומר כשייכים למישור האונטי, עוברים הפשטה ומועתקים למישור המנטלי. הזיכרון נתפס כיום כמשהו מנטלי ולא כיישות, וגם הקולקטיב נתפס כהגדרה שקיימת רק במחשבה שלנו, פיקציה, ולא כיש שקיים בעולם עצמו.

יש קשר בין שני התהליכים הללו. כדי לראות במכלול האורגני יש כלשהו מעבר לפרטים שמרכיבים אותו, עלינו להניח את קיומה של נשמה. משהו שמחבר את אוסף המוקלקולות לכלל יישות אורגנית כוללת. בלעדיה מדובר באוסף מולקולות (או אולי בעצם קוורקים). כך גם לגבי הקולקטיב, כדי להניח שזהו יש כלשהו (עמלקיות) מעבר למכלול הפרטים שמרכיבים אותו (העמלקים) צריך להניח שיש משהו שמאחד אותם לאורגניזם אחד. הנשמה ההגליאנית שהופכת את הפרטים למכלול לאומי אחד. במקרא רואים זאת כפונקציה של המלך, שקרוי שם “אחד העם” (מה שהופך את העם לאחד). אולי זו גם הפונקציה של אלוהים שהופך את היקום למכלול אורגני במקום אוסף של פרטים (כעין נשמת העולם).[8] אם כן, ההבחנה בקיומו של רכיב מנטלי באדם, כלומר ראייתו כשייך למישור האונטי, דומה להבחנה בכך שהקולקטיב הוא יש בפני עצמו (מעבר לפרטים שמרכיבים אותו).

המוכנות לראות בדברים מופשטים יישים הולכת ופוחתת עם הדורות. בעבר הדברים הללו נתפסו באופן מובן מאליו כיישים, וכיום אנחנו נוטים לתפוס אותם כפיקציות סובייקטיביות. למרבה האירוניה, על אף שהמדע המודרני הולך ונעשה יותר ויותר מופשט, בכל זאת הגישה המודרנית תופסת שרציונליות מחייבת לא לקבל את קיומם של יישים לא מוחשיים (או לא משישים). אם פעם מי שאחראי להתפוררות של בתים שוממים היה שד (שאיה שמו, ועליו נאמר “ושאיה יוכת שער”. ראה ב”ק כא ע”א וברש”י שם), היום מי שאחראי לזה הוא החוק השני של תרמודינמיקה. אבל חוק רק מתאר מה שנעשה, הוא עצמו לא עושה ולא יכול לעשות כלום. כך חוק הגרביטציה מתאר את התופעה של המשיכה, אבל מי שמחולל אותה הוא כוח הגרביטציה (שהוא יש כלשהו ולא חוק. החוק רק מתאר את אופן פעולתו של הכוח הזה). אם פעם תחושת הפחד בלילה או במדבר כשאנחנו נמצאים שם לבד נתפסה כתוצאה מחשש לפגיעתם של שדים (שהם יישים מופשטים כלשהם) שמסתובבים באותם מקומות, הרי שכיום מדובר בתופעה מנטלית-פסיכולוגית בלי שורש אונטי-אובייקטיבי. כך היצר הרע נתפס כסוג של יש ששוכן בתוכנו, בעוד שכיום כמעט כולנו תופסים אותו כנטייה בנפש, כלומר כתופעה מנטלית.

פרנק ל’ באום מתאר נהדר את התהליך הזה בקטע הבא מסיפורו הקוסם מארץ עוץ:

“הדודה אם סיפרה לי שכל המכשפות כבר מתו לפני הרבה שנים”. “מי היא הדודה אם?” חקרה האישה הקטנה הזקנה. “היא דודתי שגרה בקנזס, המקום שבאתי ממנו”. המכשפה של הצפון נראתה כחושבת זמן מה, ראשה היה מורכן ועיניה כבושות בקרקע. ואז הרימה את עיניה ואמרה: “אני לא יודעת איפה קנזס, כי אף פעם לא שמעתי את שמה של הארץ הזאת קודם. אבל הגידי לי, האם זוהי ארץ תרבותית?” “בטח”, השיבה דורותי. “אם כך זאת הסיבה. אני חושבת שבארצות התרבות לא נשארו מכשפות, וגם לא מכשפים, לא קוסמים ולא אשפים, אבל, את מבינה, לארץ עוץ לא הגיעה התרבות מעולם מפני שאנחנו מופרדים מכל שאר העולם. לכן יש עדיין בינינו מכשפות וקוסמים”.

אז מי צודק? האם התפיסות העתיקות הן פרימיטיביות ועלינו לזנוח אותן או אולי המסקנה המתבקשת היא שאנחנו עיוורים לחלק זה של המציאות. אולי הרציונליות המודרנית מעוורת אותנו כלפי יישים מופשטים. ההנחה שרק המוחשי קיים והמופשט הוא פיקציה, בעצם מעוורת אותנו ולא מאפשרת לנו להבחין ביישים כאלה, ולכן אנחנו נותנים להם פרשנות מטפורית. כך אנשים מדברים על כך ש”סבא צופה עלינו מלמעלה” אחרי מותו, וכששואלים אותם הם מסבירים שזו רק מטפורה. אבל התחושה הברורה שמתקבלת כששומעים את הדברים היא שמדובר בתיאור ממשי. אנשים לא מוכנים להודות בתפיסה כזאת שקיימת בהם ולכן כשזה עולה באופן ישיר הם הופכים אותה למטפורה. אבל דבריהם לא נשמעים כך. נראה שהם כן תופסים כאילו יש משהו מהאדם שקיים גם אחרי מותו.[9]

בחזרה לזיכרון

כלשעצמי אני מתייחס בסקפטיות לתפיסות האונטיות (כנראה בגלל שאני חלק מהתרבות המודרנית). מאידך, גם ההעתקה למנטלי לא נראית לי מובנת מאליה או הכרחית. לפעמים זה לא ממש משכנע. ישנם מצבים שבהם עלינו להכיר בקיומם של יישים מופשטים, ולא רק במדע (כמו כוח הגרביטציה). יישים כמו קולקטיב או נשמה נראים לי יישים אמיתיים, אונטיים, ולא מטפורות או פיקציות בעלמא. כאן אני פרימיטיבי גאה. וכך גם אני נוטה לפרש את הזיכרון במישור האונטי, ובכך מחזיר אותו מהפירוש המנטלי המודרני בחזרה לאונטי.

זהו ההסבר שאני מציע כאן לקדושת הזיכרון ולערך שבו. יהיו כאלה שידברו על הפרשנות האונטית כמטפורה, אבל מטפורות אמורות לבטא או להמשיל משהו אמיתי. מטפורה אינה הצדקה לכלום. מי שרואה בזיכרון ערך ודורש מאחרים להשתתף בו, לא יכול להסתמך על מטפורות ובכלל על תופעות לשוניות. אם יש ערך לזיכרון כנראה שהזכר הוא אכן משהו אונטי. הנטיה שלנו לתפוס אותו במישור המנטלי היא הדחקה מודרנית, או היצמדות לדרישות הרציונליות המודרנית, אבל כאמור זה לא בהכרח מוצדק.

הדואליזם אינו מיסטיקה במובן הרע של המילה. התחושה שיש לי נשמה או רכיב מנטלי היא וודאית וברורה בעיניי. אמנם הרציונליזציה המודרנית מעתיקה את התחושה הזאת לתחום המטפורות, אבל כפי שהסברתי בספרי מדעי החופש זה ממש לא נשמע לי משכנע. ואם אכן יש בנו רכיב מנטלי אזי אין מניעה להציע פרשנות אונטית גם לזיכרון. כדואליסט אני בהחלט יכול לקבל שהרכיב הזה נותר בעולם במובן כלשהו גם אחרי מותנו.

על ימין ושמאל

בטור שכתבתי על דבריו של האלוף יאיר גולן קישרתי את התפיסות הללו למחלוקת בין ימין ושמאל. טענתי שם שהימין מבוסס על תפיסה קולקטיביסטית והשמאל על אינדיבידואליזם. בספרי שתי עגלות וכדור פורח (שער רביעי פרק ב) כבר עמדתי על מחקרים שמראים שדפוסי הזיכרון של שתי הקבוצות הללו הם שונים,[10] ולא בכדי. הזיכרון בימין הוא בדרך כלל קולקטיבי. כשזוכרים את הנופל מספרים על תרומתו למדינה ועל הערכים שהוריש לנו ועל המשמעות הכללית של חייו ומותו. אפשר להסביר זאת לאור העובדה שהימין מבוסס על קולקטיביזם. ואילו השמאל שתפיסתו מבוססת על אינדיבידואליזם נוטה לזכור את האדם במישור האישי. מי הוא היה, מה ואת מי אהב, איך הוא נראה, מה היה טעמו וכו’.

מאז הדברים כבר השתנו קצת, והזיכרון הפך להיות אישי יותר בכל פלחי האוכלוסיה. בכל שנה ימי הזיכרון לשואה ולחללי צה”ל מקבלים צביון יותר אישי ופחות קולקטיבי. המשמעות היא שאמנם הממד הקולקטיבי של הזיכרון נעשה פחות דומיננטי, אבל הזיכרון נעשה יותר אונטי. החובה לזכור כבר אינה אינסטרומנטלית (כדי שנלמד מדרכיו של המת ונתרום לשרידותו של הקולקטיב) אלא חובה לשמר אותו בחיים, שמבוססת כאמור על תפיסה אונטית של הזיכרון. כפי שראינו, זו עצמה מבוססת על תפיסה דואליסטית של האדם. הימין מצטרף גם הוא לדפוס הזיכרון של השמאל, אבל לא בגלל אינדיבידואליזם והתכחשות לממד הקולקטיבי, אלא בגלל התייחסות לממד שנותר מהמת עצמו. אולי הטיפול באישי הוא גם הדרך הנכונה יותר לשמר את הקולקטיב. אם זוכרים משאירים את המתים בחיים, ואז גם הקולקטיב יוצא נשכר ושורד יותר במובן כלשהו.

וביציאתו מה הוא אומר? יהי רצון שימחלו לי הקוראים על דברי מיסטיקה וספקולציות פרימיטיביות שהרשיתי לעצמי להעלות עלי מקלדת בהאי אתרא קדישא…

[1] ראה בהספד להרוגי הפיגוע במרכז הרב

[2] ראה למשל במאמר האחרון באסופת מאמריו, אמונה, היסטוריה וערכים, שעוסק בקדושת החיים והמתות חסד.

[3] על היחס בין צרכים לערכים ראה בחלק השלישי של המחברת הרביעית באתר זה.

[4] כל המחברת הרביעית מוקדשת לסוג הטיעון הזה שמכונה שם טיעון “תיאולוגי”.

[5] הציטוט הוא חלקי ובלי החזרות שמתחייבות מהמנגינה.

[6] ראה מאמרי יחס הימין והשמאל לגזענותראה על כך גם בספרי שתי עגלות וכדור פורח, הארה 15, ובמאמרי בצהר יד, בעיית היחס בין הפרט והכלל ודילמת ‘חומת מגן’.

[7] ראה על כך במאמרי, “פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת” – על זהות יהודית בימינו ובכלל, אקדמות ל. 

[8] רק אעיר כאן על התפיסה המכונה פנתאיזם (מיוחסת לשפינוזה). מדובר בזיהוי של אלוהים עם המכלול החומרי שביקום. אלוהים אינו עוד משהו אלא המכלול שקרוי יקום בכלליותו. על פניה מדובר בשטות. בסך הכל לוקחים את המכלול הזה שכולנו יודעים שהוא קיים, ומכנים אותו בשם אחר. מה בין זה לבין אתאיזם רגיל? האם זה רק שינוי שם? באיזה מובן יש כאן אמונה במשהו ולא רק משחק סמנטי? דומני שהדרך היחידה לתת פשר כלשהו לתפיסה התמהונית הזאת היא רק להניח שקיים משהו שמאחד את המכלול ביקום להיות אורגניזם, נשמת העולם, וזהו אלוהים (ואז הזיהוי של אלוהים עם היקום הוא בערך כמו לומר שנשמתו של האדם היא הוא עצמו, ולא הגוף שלו). כמובן שאם זהו הפשר אז הפנתאיזם מאבד הרבה מקסמו שכן מדובר באמונה באלוהים במובן רגיל למדיי. אלוהים הוא שוב משהו שעומד מעבר לעולם והעולם מצוי ומתפקד בתוכו. אז מה בין זה לבין התפיסה של אלוהים פרסונלי? דומני שרק החוויה הסובייקטיבית שקיימת אצל המאמין בשתי האמונות הללו. בכל מובן אחר מדובר שוב בסמנטיקה. אלא שהפעם זהו שינוי סמנטי של התפיסה האמונית ולא של האתאיזם כמו בגירסה הקודמת.

[9] דוגמה נוספת לעניין ניתן לראות במאמרי, שתי תפיסות של מיתוס: ההיסטוריונים החדשים, והחרם של הרשב”א, צהר י.

[10] ראה למשל במאמרו של מיכאל פייגה, הניחו להולכים, בספר מיתוס וזיכרון, דוד אוחנה ורוברט ויסטריך (עורכים), הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, ירושלים תשנז.

18 מחשבות על “מהו זיכרון? על המעבר המודרני מהאונטי למנטלי (טור 7)”

  1. יוסף ל’:
    בנוגע להערה 8:
    נדמה לי שתפיסה פנתאיסטית כן מחייבת אמונה באלוהים בלתי פרסונלי ואין זה רק עניין סובייקטיבי. הרי, שפינוזה ביטל את ההפרדה בין בורא ונברא באומרו של כל ההוויה כולה (תואר ההתפשטות + תואר המחשבה + אין סוף ממדים אחרים שהאדם לא תופס אותם) היא אלוהים. באורגניזם הגדול הזה, אין שום משמעות לרצון או לפרסונליות, הרי אלוהים לא מדבר עם עצמו לכן הוא אינו פרסונלי אלא רק פונקציונלי (לכן שפינוזה דגל בדטרמיניזם של אלוהים וק”ו של האדם שאינו אלא אופן שלו).
    ——————————————————————————————
    הרב:
    לא הבנתי את ההערה. כפי שהסברתי שם, למיטב הבנתי זיהוי בין כלל המציאות לבין אלוקים הוא אתיאיזם פשוט בשינוי שם בעלמא. אלא אם רואים באלוקים נשמת המציאות (ולא מזהים אותו ממש עם המציאות עצמה). אבל אז מתקרבים למה שמכונה כיום פנאנתיאיזם (=העולם בתוך אלוקים), וגם לתפיסה פרסונלית שלו. זכור לי מאמר של יוסף בן שלמה ז”ל בעניין הפנאנתיאיזם.
    ——————————————————————————————
    יוסף ל’:
    ברגמן (בתולדות הפילוסופיה) וגם יוסף בן שלמה (פרקים בתורתו של ברוך שפינוזה) מדגישים שכאשר שפינוזה זיהה את אלוהים עם הטבע הוא לא התכוון לטבע במובן המצומצם שלו כלומר המציאות החומרית אלא מכלול הוויה עם כל הממדים שלה. אני חושב שכאן טמון ההבדל בין הפנתאיזם לבין האתאיזם. שפינוזה האמין שגם המציאות החומרית (תואר ההתפשטות) וגם הרוחנית (תואר המחשבה) הם שניהם ביטוי של עצם אחד, אלוהים. לעומת זאת האתאיזם אינו מחייב מתאם בין הרבדים הללו (ואם הוא מטריאליסט אז אין כלל רבדים אחרים). וכאמור ראיית המציאות כביטוי של אלוהים מוחק את ההפרדה בורא/נברא ועמה גם את הפרסונליות של אלוהים. הפנאנתאיזם, לדעתי, כן שומר על ההפרדה הזאת ועל כן יכול לקיים תפיסה של אלוהים פרסונלי.
    ——————————————————————————————
    הרב:
    מה שאתה כתבת נראה לי בדיוק אותו דבר כמו מה שאני כתבתי, אלא שלדבריך המציאות החומרית היא רק היבט כלשהו של אלוקים. אז מה? זה לכל היותר אומר שהאתיאיזם הזה הוא לא מטריאליסטי (מה שיש המכנים פנאנתיאיזם). מעולם לא הבנתי את השיח על פנתיאיזם, פנאנתיאיזם ושאר ירקות. כל זה נראה לי משחקי מילים חסרי פשר, ולכן איני חושב שיש טעם לנהל ויכוח על כך. הדבר דומה בעיניי כמו ויכוח בשאלה האם הלבנונית שאנחנו רואים בענן היא הענן, או שמא יש בענן (או בכל מכלול העננים) ממדים נוספים שהלבנונית היא רק הממד החומרי שלהם, אבל הענן הוא המכלול כולו, ולכן אין ענן ואין לבנונית. מחילה, אבל הדברים יגעים…

  2. עמיר חוזה:
    לאחר הפשר שנתת לתפיסה בהערה 8 הוספת להגיד שבעקבותו אין הבדל מיוחד בין התפיסה הפנתאיסטית לבין התפיסה הרגילה של אלוהים שהוא בעצם כן ניפרד מהעולם (אבל עדיין כן יכול להשפיע עליו). בהרצאה שנתת על צמצום כפשוטו או לא כפשוטו ציינת שהשקפתם של האסכולה הליטאית יותר היא לראות את האלוהים כמשהו שנפרד מן העולם, טרנסצנדנטי אבל עדיין יכול להשפיע עליו כמובן ושהעולם הזה הוא אינו אלא ניסיון שצריך להתרחק ממנו.
    לאור זאת אני דווקא רואה הרבה פוטנציאל להבדל, לא רק במישור ההשקפתי אלא גם הפרקטי בעקבות הפשר החדש שנתת בו המשלת את אלוהים והעולם לנשמת האדם ולגופו.
    אני חושב שידוע גם לי וגם לך שאני זה לא גופי ואני קיים מעבר לגופי וגם יכול כמובן לשלוט בגופי (עד כאן התפיסה הליטאית) אבל בכל זאת כשאתה רוצה ליצור איתי (האמיתי טרנסצנדנטי) קשר,להתחבר אליי או פשוט להיות איתי אתה עושה זאת דווקא דרך גופי! אתה לוחץ את ידיי ומדבר אל אוזניי ונמצא בקרבת גופי (שלא לדבר על הקשר העמוק ביותר של איש ואישה) וכל זה נחשב שאתה יוצר קשר עם עצמותי האמיתית ממש.
    אז אם נבין את התפיסה הפנתאיסטית או הפנאנתאיסטית ככה, יש הרבה מקום לעבודת השם דרך עשייה ושימוש בעולם עצמו ולא רק דרך לימוד התורה או לימודים על עצם מושג האלוקות וכו’.. כמו שהרבה אנשים חושבים שאם הם רוצים לתפוס משהו באלוקות או להתקרב אל הבורא אז עושים זאת רק דרך השכל (ושמעתי כאלו שמתרצים את המצוות המעשיות כדרך ללמד ולקבוע רשמים בשכל), אדרבא הדרך להתקרב אליו ולהתדבק בו תהיה באמצעות העולם החומרי הזה וכל מה שנמצא בו, דרך בית המקדש ודרך הקרבת קורבנות ודרך תפילה במקומות מסוימים כמו בתי כנסת או ארץ ישראל וירושלים ועצם הפעולה המעשית שאתה עושה משמע שיצרת איתו קשר או בלשון אחרת התדבקת בו.
    מה אתה חושב?
    ——————————————————————————————
    הרב:
    ברור שההשלכות מעשיות של התפיסות המטפיזיות אינן הכרחיות. מדובר על קורלציות ולא על קשר לוגי הכרחי.
    ——————————————————————————————
    עמיר חוזה:
    אז לא הבנתי את דברייך כראוי בפעם הראשונה… אם באמת אין השלכות הכרחיות מהמציאות המטאפיזית לאיך שאנחנו פועלים בעולם אז לא רק הדיון על התפיסה הפנתאיסטית או הפנאנתאיסטית או הפנפנפנתאיסטית אינו חשוב אלא כל דיון העוסק במטפיזיקה הוא חסר משמעות לגבי מה שנעשה בסופו של יום.
    מקסימום זה עיסוק לשעות הפנאי בהן אי אפשר ללמוד הלכה או גמרא מאיזושהי סיבה. או לחלופין זו תרפיה לאותם אנשים שקשה להם מפאת הצורך להבין מה ולמה הם עושים מה הם עושים, אל מול מי הם עומדים כשהם מתפללים וכו…
    ——————————————————————————————
    הרב:
    כאן קפצת רחוק מדיי. יש טעם לדון גם בקשרים לא הכרחיים. למעשה אין בכלל קשרים הכרחים בעולם הרעיונות. לדוגמה, סין היא מדינה קומוניסטית ובכל זאת היא מנהלת כלכלה קפיטליסטית למדיי (לא לגמרי כמובן). וארגנטינה של פרון היתה ימנית קיצונית וניהלה כלכלה די סוציאליסטית. האם בגלל זה לדעתך אין טעם לדון בקשר בין ימין לקפיטליזם לקומוניזם? אפילו המסקנה שהקשר לא הכרחי היא מסקנה מהדיון הזה, והרי לך שהיה טעם לנהל אותו.
    ——————————————————————————————
    עמיר חוזה:
    קיוויתי שתגיד משהו בסגנון, כי לעניות דעתי כן יש תועלת בדיבור על המציאות המטפיזית ואני שמח שגם אתה חושב ככה.אבל בכל זאת לא סתם ציינת שהקשר אינו הכרחי אתא קורלטיבי, אני מאמין לעניות דעתי (תקן אותי אם אני טועה) שאמרת את זה כי אתה נוקט בגישה שמשתדלת להפריד כמה שיותר בין תאולוגיה להלכה. אני אמנם, בשונה ממך חושב שלא רק שיש תועלת לדיבור הנ”ל אלא גם מאמין שאחרי אותו דיבור צריכות גם להיות השלכות מעשיות. לדוגמה אם הבנתי שאין רק אל אחד אלא כמה אלים ששולטים בעולם והם בראו אותו ואותי, אז עליי להכיר טובה לכולם ולא רק לאחד מהם, ובנוסף עליי להילחם כנגד כל הכופרים באותם אלים ומחליטים ללכת אחר רק אל אחד ולזנוח את עבודת האחרים.
    הדבר נשמע לי פשוט, ומתיישב עם השכל הישר הרבה יותר מהתעלמות במודע מהמציאות המטאפיזית. כמו שכשאני פועל למען ערך מסוים אני מתחשב (מלשון חשבון) במציאות הפיזית (לא מכניס את היד אל האש מונשמרתם אל נפשותיכם) ככה אני גם אתחשב במציאות המטאפיזית כשאנח פועל למען ערכים או צרכים או רצונות ובאמת שאפשר לתת אלפי דוגמאות לנושא
    ——————————————————————————————
    הרב:
    אם הגעתי למסקנה מטפיזית אין לי שום עניין להתעלם ממנה. אלא שיש לבחון שני דברים: 1. האם אכן זו מסקנתי (ועד כמה אני בטוח בה). 2. האם המסקנה הזאת נוגעת להלכה או לא. במקרים רבים היא לא נוגעת להלכה ולכן אין צורך לשרבב אותה לשם.

  3. כתבת בזה הלשון:
    “המוכנות לראות בדברים מופשטים יישים הולכת ופוחתת עם הדורות. בעבר הדברים הללו נתפסו באופן מובן מאליו כיישים, וכיום אנחנו נוטים לתפוס אותם כפיקציות סובייקטיביות.
    למרבה האירוניה, על אף שהמדע המודרני הולך ונעשה יותר ויותר מופשט, בכל זאת הגישה המודרנית תופסת שרציונליות מחייבת לא לקבל את קיומם של יישים לא מוחשיים (או לא משישים).”

    אני לא מבין איזו אירוניה יש כאן. הרי ההפשטה היא בדיוק זה: להפשיט מ”רעיון” או “מושג” את החלק ה”משישי” שלו,
    ובכך להשאירו כדבר שאינו נתפס מחוץ לסובייקט ?
    הרי הגדרת ה”מושג” היא “מה שקיים רק בהשגה” ?

    1. לא הבנתי את השאלה. העולם מודרני הולך להפשטות ומכיר בקיומם של יישים מופשטים (כוונתי למדענים, לא לפילוסופים שרבים מהם מפקפקים בקיומם של יישים תיאורטיים), ובכל זאת האדם המודרני נוטה לא לקבל את קיומם של יישים מופשטים ולא משישים. מקבלים את קיומו של שדה גרביטציה או שדה חשמלי רק מפני שרואים את תוצאות פולותיהם, אבל לא מכירים בקיומם של שדים למרות שרואים את תוצאות פעולותיהם.

  4. אוקי. לא ידעתי שיש הבדל בין מדענים לפילוסופים. אני נוטה לחשוב כאחרונים.

    אני מסתכל על “שדה גרביטציה” כעל מושג (“פיקציה מועילה” כמו שאתה אומר).
    כלומר ה”יש” כאן הוא רק העצמים הממשיים ומיעוט הרוחק שבינהם, וכל הסיפור של “מסה” היוצרת “כח” או ה”מעקמת את המרחב\זמן”, הוא רק “מייון וסידור אינטלקטואלי” (‘סידור’ במובן של קודם ומאוחר שקוראים לו “סיבה ומסובב”) בין חלקי האירוע הממשי (עצם, מקום, זמן), והמושגים (כח, מסה, עיקום) הם ה’שמות’ של חלקי הסידור הזה.

    1. אז כאן נקודת הוויכוח שלנו. לשיטתך כל החיפוש אחרי גרביטונים הוא שפיכת ים כסף (מיליארדים) ללא תוחלת. הגרביטון הוא חלקיק שנושא את כוח הגרביטציה, אבל לשיטתך אין כוח כזה. זו רק פיקציה שלנו שמתארת את התופעות הנצפות. הסיכוי שיימצא הוא אפסי. אגב, כך היה גם לגבי שאר השדות, וראה זה פלא, בד”כ מצאו את החלקיקים שניבאו שיימצאו…

  5. לא שהתמחתי בענין (איני יודע בו רק מקריאות פה ושם), אבל באמת קראתי על גרביטונים לא מזמן, ומאוד תמהתי:
    מה המובן של “נושא גרביטציה” ? האם זה אומר שהחלקיק “תופס” את העצם ו”מושך” אותו לכיוון הרצפה ?
    שאלה שניה: מה הרווחנו, עדיין לא הסברנו מהו הכח עצמו, רק “הנחנו” אותו על נושא. ומה רע בכך אם לא יהיה לו נושא ?

    אודה לך מאוד אם תוכל להבהיר לי את הפרשה הזאת (עד כמה שניתן להסביר לעם הארץ בתחום).

  6. בפיסיקה מחלקים בין חלקיקים נושאי כוח/שדה לבין חלקיקים שעליהם פועל הכוח/השדה. הדוגמה הטובה ביותר היא פוטונים. הפוטון הוא חלקיק שנושא את השדה/הכוח האלקטרומגנטי. כשהוא פוגע בחלקיקים הוא פועל עליהם, וכך נוצרת השפעת השדה הא”מ. אם השדה הא”מ היה רק פיקציה שלנו לתאר את השדה הא”מ, אז לא היו פוטונים בעולם. המקבילה לגבי כוח הגרביטציה היא הגרביטונים. החלקיקים בעלי המסה הם החלקיקים שעליהם פועל הכוח. הגרביטונים הם החלקיקים נושאי הכוח (שמפעילים אותו).
    ההנחה המקובלת בפיסיקה שאין השפעה ממרחק, ולכן אם שתי מסות מרוחקות מפעילות זו על זו כוח, כנראה יש משהו שמתווך ביניהן, כלומר מעביר את הכוח. ובזה שונים רוב הפיסיקאים מהרבה פילוסופים של המדע. הפילוסופים משתעשעים ברעיון שהיישים התיאורטיים לא קיימים אלא הם פיקציות מועילות עבורנו. הפיסיקאים מניחים כמובן מאליו שמדובר ביישים קיימים (בצורה כזו או אחרת). לי ברור שהפיסיקאים צודקים, והפילוסופים פשוט לא יודעים על מה הם מדברים. יש טיעונים טובים מאד לטובת העניין. טיעון אחד לטובת האמינות של ההכללות שלנו (שהיישים התיאורטיים הם דוגמה לתוצרים שלה) מצויה כאן (בסוף):
    https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%A2%D7%95%D7%93-%D7%91%D7%A2%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9F-%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%94%D7%90%D7%9D/

  7. מיכי:
    בפיסיקה מחלקים בין חלקיקים נושאי כוח/שדה, לבין חלקיקים שעליהם פועל הכוח/השדה.

    ישראל:
    נמצאו שלשה דברים: 1- הכח, 2- החלקיק הנושא שלו, 3- החלקיק הנפעל מהם.
    1. אני מבין ש”כוח” הוא ה”דחיפה” הפיזית המוכרת לכולנו, ושאין עוד “כוח” מלבד זה. האם זה נכון ?
    2. אני מבין שגם “נשיאה” של כח, פירושו שהנושא “מואץ” או “מונע” ע”י הכח, וזה גורם לו לעבור למקום אחר, שם הוא פוגע בחלקיק נושא אחר ו”מעביר” לו את הכח, ואז השני מתחיל להתנועע, עד שגם הוא פוגש חלקיק שלישי, וכן הלאה, עד חלקיק המטרה “שעליו פועל הכוח\שדה” (כלשונך). האם זה נכון ?
    3.האם יש הבדל סוגי בין חלקיק נושא לחלקיק מטרה, או שההבדל בינהם הוא רק ביחס ל”תפקיד” שלהם באירוע נתון ?

    מיכי:
    הפוטון הוא חלקיק שנושא את השדה/הכוח האלקטרומגנטי.
    כשהוא פוגע בחלקיקים הוא פועל עליהם, וכך נוצרת השפעת השדה הא”מ.

    ישראל:
    4. אני מבין שה”פעולה” הזאת היא, כמו שכתבתי לעיל, “העברת” הכוח מחלקיק אחד לחבירו. זאת אומרת שאין אלא “פעולה” אחת: “העברת הכוח” מחלקיק אחד לחלקיק אחר. האם זה נכון?

    מיכי:
    המקבילה לגבי כוח הגרביטציה היא הגרביטונים.

    ישראל:
    5. אני מבין שלכל כוח יש “כיוון”, זאת אומרת שהוא “דוחף” לכיוון מסויים (הכיוון הזה הוא גורם לכיוון התנועה של החלקיק הנושא). האם זה נכון?

    אם כל זה נכון, אז פה אני לא מבין:
    א. איך מסה יוצרת כוח?
    ב. גם אם נניח זאת, הרי לכוח הזה יש כיוון, אז ממנ”פ: אם הוא כיוון מעצם (בעל מסה) אחד אל עבר העצם שני (שבינהם יש משיכה), אז כשהוא מגיע אליו הוא היה צריך לדחוף אותו (ובכך להרחיק אותו) במקום למשוך ?
    ואם הוא כיוון אל תוכו של העצם המושך, איך הכוח הזה מועבר לחלקיק אחר שמחוץ לו? ואיך זה שהגרביטון מתחיל “ליסוע” ולהתרחק מהמסה המושכת, לכאורה הוא היה צריך להימשך ולהיטמע בה ?

    מיכי:
    הפילוסופים משתעשעים ברעיון שהיישים התיאורטיים לא קיימים אלא הם פיקציות מועילות עבורנו. לי ברור שהפיסיקאים צודקים, והפילוסופים פשוט לא יודעים על מה הם מדברים.

    ישראל:
    אם הבנתי נכון עד עכשיו, נמצא שכל הסבר המדען מבוסס על מונחים שאין הוא מתיימר להסביר.
    והם: ה”חלקיק” (ה”יש”), ה”כוח”, ה”מקום”, ה”תנועה”, ו”העברת הכוח”.
    אני מבין שהפילוסופים מנסים להעמיק את ההבנה במושגים אלה, ולהגדירם באופן שונה, כך שלפי הבנתן אותם יינתן לתאר את התופעה ב”קלות” יותר (אם כי בצורה יותר מופשטת), דהיינו בלי להצטרך להוסיף (להמציא) אובייקטים חדשים (חלקיק נושא), אלא ב”הרכבה” אחרת של מושגיהם היותר עמוקים. לא כך ?

    אני משער (ושואל את דעתך) שהפוטונים (או חלקיקים אחרים) ש”מצאו” המדענים (כעדותך), לא באמת “נראו” לעיניהם. כשהם אומרים שהם “מצאו” אותם, פירושו שנתקיימו תוצאות פיזיקליות (תופעות) שנחזו ע”פ הסבר הפוטונים, ושמהוות “הוכחות” על קיומם. אם כן, גם על זה יוכלו הפילוסופים להתווכח, ולהציע הסבר אחר ע”פ הבנתם המעמיקה יותר של המונחים הבסיסיים.

    דרך אגב, נדמה לי (אם כי, שוב, איני מבין גדול בנושא), שההסבר של “עיקום” המרחב\זמן הוא הסבר יותר פילוסופי מהסבר הגרביטונים, והוא לא נצרך להם. האם זה נכון ?

    הערה אחרונה: אני השתכנעתי מדבריך על אמינות הכללות המדע. ובכל זאת, להבנתי, אי”ש אומר כלום על טבעם.
    גם אם אני מחשיב את ההכללה רק כסידור אינטלקטואלי של מושגים, עדיין אני יכול לתת אימון רב בה ובניבוייה.
    אני מאמין (בכח האינדוקציה) שהתיאור הזה מתאר נכון גם תופעות עתידות.

    1. אתה מסתכל בצורה פשטנית קצת על החלקיקים נושאי הכוח. אין תיאור פיסיקלי שמסביר כיצד החלקיק נושא הכוח מפעיל את הכוח על החלקיק האמיתי. זו עובדה יסודית שהוא מפעיל אותו. גם אם יהיה הסבר כזה הוא ייערך במונחי יישים או אירועים נוספים ותוכל שוב לשאול כיצד הם עובדים. בסוף עוצרים עם עובדות יסוד.

      פילוסופים לא מצאו שום הסבר אלטרנטיבי. הם רק תוהים האם ההסבר שמצאו המדענים הוא טענה על העולם או רק על עצמנו. אין כאן ויכוח בין שתי אופציות. גם ההבחנה בין מדענים לפילוסופים היא שלי, ולכן אל תצטט אותה כעובדה ידועה. אבל זה תיאור נכון של המצב אצל רוב המדענים/הפילוסופים להבנתי.

      אתה יכול כמובן לתת אמון במה שאתה רוצה, אבל האמון בהכללה לא מבוסס יותר מהאמון בקיומם של יישים תיאורטיים. אם אתה דוחה את השני לא ברור מדוע אתה מאמץ את הראשון. ובכלל, הכללה ללא היישים סותרת את עקרון הסיבתיות, שהרי לפיו לכל אירוע יש סיבה. לעומת זאת, לתפיסתך לשון אירוע פיסיקלי אין סיבה. הוא פשוט קורה וזהו, אבל אין מה שמחולל אותו. כך למשל גופים נעים בלי שיש משהו שמניע אותם (=כוח הגרביטציה).

  8. מיכי:
    אתה יכול כמובן לתת אמון במה שאתה רוצה, אבל האמון בהכללה לא מבוסס יותר מהאמון בקיומם של יישים תיאורטיים.
    אם אתה דוחה את השני לא ברור מדוע אתה מאמץ את הראשון.
    ישראל:
    פשוט כי (כמו שהסברת היטב היטב במאמר) המציאות האמפירית מורה לנו שההכללות שלנו נכונות (גם זו הכללה).
    אבל אין לי שום אינדיקציה לכך שיישים תאורטיים קיימים מחוץ לנו.

    מיכי:
    ובכלל, הכללה ללא היישים סותרת את עקרון הסיבתיות.
    שהרי לפיו, לכל אירוע יש סיבה, ולעומת זאת, לתפיסתך, לשום אירוע פיסיקלי אין סיבה.
    הוא פשוט קורה וזהו, אבל אין מה שמחולל אותו. כך למשל גופים נעים בלי שיש משהו שמניע אותם (=כוח הגרביטציה).
    ישראל:
    אני מנסה לטעון שאם הפילוסוף מצליח לתאר במושגים מופשטים את האירוע ה”פיסיקלי”,
    עיקרון הסיבתיות יתקיים גם הוא באופן מופשט. הסיבה לא תהיה חייבת להיות קיימת במובן הפיזי.
    למשל, אם הפילוסוף מצליח להראות שהמקום והזמן אינם קיימים אלא באינטואיציה שלנו (כמו שקאנט טוען),
    הוא יוכל לומר שגם התנועה (שהיא בסך הכל שינוי במרחב\זמן) לא מתקיימת מחוץ להכרתנו.
    וא”כ הוא לא יצטרך למצא סיבה לתנועה ש”קיימת” פיזית.
    כ”ש אם הוא יוסיף לזה שגם המסה אינה אלא “ריכוז נקודתי” של המרחב\זמן (כך קראתי שיש אומרים, עם שלא הבנתי),
    כי אז גם הגוף עצמו אינו קיים אלא בהכרתנו.

    נכון, כעת אין לי על מה לבסס כזה הסבר, ואינו אלא ספקולציה,
    בכל זאת, באופן אישי, אני מעדיף לתהות בסגנון: “מה היא תנועה, ואיך היא מן האפשר?”, במקום לשאול: “איפה הגרביטון?”.
    וכן, אם היה הדבר תלוי בי הייתי מכוון את חקירת המדע בכיוון הזה.
    גם מה שכבר “הוכח” (פוטונים) אינו מניח את דעתי.
    לטעמי זה רק דוחה את בקשת ההבנה למקום אחר (איך הפוטון נוצר, ומהן תכונותיו).

    זה מזכיר לי את השאלה אם הוכחה של תוצאה מתמטית ע”י מחשב נחשבת הוכחה או לא.
    להבנתי, זו לא. כי הוכחה אינה רק אמצעי לוודא ולהבטיח שאפשר לסמוך על התאוריה,
    היא משמשת גם להבין את התופעה, והבנה, לדעתי, שייכת רק כשיש הסבר המראה איך הדבר נובע מאקסימות המוסכמות עלינו (דהיינו שאיננו חשים צורך להסביר אותם).

    אני מודה לך על האפשרות שאתה נותן לי לברר לעצמי את מה שאני חושב.

  9. רציתי לשאול לגבי החובה לזכור, שהיא למעשה החובה לשמר משהו מהמת בחיים. ברור שיש חובה כזאת כלפי הנופלים בהגנה על העם משום הכרת הטוב כלפיהם. אבל לגבי קורבנות השואה ובכלל כל מי שנפל מחמת יהדותו, איזה חובת הכרת טובה יש לנו כלפיהם? חשבתי להציע הסבר שלקולקטיב היהודי יש חובה להגן על הפרטים שלו שמותקפים בגלל עצם השתייכותם לקולקטיב, ומכיוון שהקולקטיב נכשל בהגנה על הפרט, המעט שיוכל לעשות כפיצוי על הכשלון, הוא הנצחת זכרו של הפרט שנפל בגלל עצם השתייכותו לקולקטיב.

    1. אבל אז קשה למה מכניסים את קורבנות הטרור לטקסי הזכרון. הם קבוצה קטנה יותר מספרית מהרוגי תאונות הדרכים, ועדיין אינטואיטיבית מובן לאנשים שחשוב יותר לזכור אותם מאשר את הרוגי תאונות הדרכים.

    2. כלומר, אם הייתה מגפה כלשהי באירופה שמחמתה היו נהרגים 6 מיליון יהודים, הייתה לנו את אותה חובת זכירה כלפיהם כמו כלפי קורבנות השואה?

השאר תגובה