סיינט היטלר, או: על קדושת השואה (טור 216)

בס"ד

 

נשאלתי בערב יום השואה על יחסי ל"קדושת השואה". השאלה הגיעה בדיוק בזמן שבו התכוונתי לכתוב על כך טור שיאפשר לי לשפוך עליכם את כל המיאוס שאני חש כלפי קרנבל השואה שחוגגים אצלנו בכל שנה. תמציתו נמצאת בהערת אגב כאן (שאולי הייתה הטריגר לשאלה הנ"ל). כפי שכבר הזכרתי, החלטתי לחכות עם פרסום הטור עד יעבור זעם, ועתה הרי הוא לפניכם.

ביקורות משמאל על זיכרון השואה

באגף השמאלי יש תחביב ידוע לבקר את זיכרון השואה. שם זה בדרך כלל מגיע מהמקום האוניברסלי (בתוספת נופך מרקסיסטי שרואה את ההיסטוריה כפרי הקולוניאליזם של הפריווילגים ההגמוניים). הם אומרים לנו: יש עוד שואות עוד סבל ועוד קרבנות, ודי להתקרבנות שלנו היהודים-ישראלים שמאפשרת לנו לעשות מעשי זוועה (שואה, אפרטהייד). טענתם היא שזכר השואה משמש את היהודים בכלל ובפרט אותנו בישראל לקידום האינטרסים שלנו ואנו עושים בה שימוש להצדיק את מעשינו (הנוראיים) כלפי חוץ ועוד יותר כלפי פנים. אני חייב לומר שגם לדעתי יש מדה מסוימת של צדק בביקורת המעצבנת הזאת (שנאמר: גם שעון עומד…).

רק כעת שלחו לי ביקורת אחת כזאת של מרטין וייל, ניצול שואה בעצמו. בין היתר, הוא מחליט שם באופן נחרץ שמוזיאוני שואה מעולם לא מנעו רצח של חף מפשע אחד. מניין לו? לא זכיתי להבין. אבל הנחות המבוקש הן תחביב שמאלני רווח (ולא רק שלהם), ולא הן שמעסיקות אותי כאן. ההצדקה לכנסים, מוזיאונים, מחקרים ומאמרים, עליהם הוא מלין, היא בערך אותה הצדקה שיש למחקרי מגדר, תרבות סינית, לשון אצטקית וכדומה. בין יתר הסיבות, ניתן למנות את העניין הציבורי (?) ו/או האינטלקטואלי (??) בתופעות הללו וכמובן חשוב להוסיף את עניינם של אלו שלא מוכשרים מספיק כדי לעסוק במתמטיקה ופיזיקה. חשוב למצוא גם להם פתרונות אקדמיים. ולא, מרטין וייל, כל זה לא בא על חשבון השקעת כסף בנצרכים ובמניעת שואות עכשוויות. לפחות לא יותר מאשר השקעות בתרבות, בהתנחלויות, בספורט, באוניברסיטאות, בכנסי שלום, בתרועות מלחמה ובבית ברל (שכפי שפורסם לפני שנים היה המוסד שזכה להכי הרבה כספים ייחודיים בתקופה העליזה של כספים ייחודיים לחרדים).

אבל כאמור איני רוצה לעסוק בכל זה כאן. ענייני כאן הוא בהפיכת השואה לקדושה, ויום השואה ליום בעל ממדים רליגיוזיים בלתי נסבלים בעיניי, מה שמביא עלינו כל שנה מחדש את מטר הזבל הרגשני והפתטי (לא עוד, מגש הכסף, מיגור הרשע וכו' וכו') שנמאס לי כבר לשמוע אותו מבעד לדמעה שקופה (כמאמר המשורר, שם, שם).

קדושת יום השואה

בטור 7 כתבתי על חשיבותו ומשמעותו של הזיכרון. הוא מאפשר לנו להנציח דברים שחלפו, ואולי יש לו אפילו משמעות מטפיזית. מעבר לזה, חשוב לזכור כדי למנוע אירועים דומים בעתיד וכדי לחדד את המודעות והאיכפתיות. וכמובן חשוב גם להזדהות עם הסבל של האנשים והניצולים ולגלות להם אמפתיה. מעבר לזה, זיכרון קולקטיבי זוקק טקסים ופתטיות. אין לי פתרון יעיל אחר (אם כי אני לא אשם, ואין שום סיבה בעולם שאדם אינטליגנטי ייטול חלק בכל הרפש הרדוד הזה). אז מה בעצם הבעיה? לכאורה יש סיבות מצוינות לקרנבל הזה.

ואכן, אם תשאלו אנשים לפשר הטקסים והחגיגות, אני בטוח שרובם יאמרו לכם שערכו של זיכרון השואה ושל יום השואה הוא בהזדהות עם הקרבנות (שרובם כבר לא בינינו, ועוד מעט הסיבה הזאת תחלוף מן העולם) ובמניעת שואות עתידיות (כפי ששומעים בכל הנאומים הפתטיים הנ"ל) וכל הסיבות הנ"ל. אבל ברור שכל אלו הסברים שבאים בדיעבד. ניכר בעליל שאנחנו לא באמת מתכוונים לעסוק במניעת שואות עתידיות.

אל תתנו לאף אחד לזרות לכם חול בעיניים. כל המטרות החשובות הללו ממש אינן העיקר. קשה להשתחרר מהרושם שההתייחסות הרווחת לשואה ולזיכרון השואה היא במונחים של קדושה. רק תשמעו את הנימה של שדרי הרדיו וגם של האדם ברחוב. מין טון נוגה ומהורהר, כרוך בעצב מובלט (וקצת מעושה), אחרת לא יוצאים ידי חובת היום. ניתן לחוש את הרטט הרליגיוזי שעובר ברבים מהדוברים כשהם עוסקים בשואה. מכאן גם תבינו שאסור "לחלל את יום השואה וזיכרון השואה", שהרי הם קדושים (לחלל מלשון לחלן כמובן, כלומר להפוך דבר קדוש לחולין). ומכאן שיש גם חובה "קדושה" לזכור אותם ולא לשכוח. מכאן באים הדיבורים המאוסים על קדושת החובה לזכור, הלימוד האובססיבי של כל פרט היסטורי שקשור לשואה, הביקורת המתחסדת על כך שנוער אוסטרי לא יודע שנרצחו בשואה ששה מיליון יהודים, או מה היה צבע שפמו של היטלר ובאיזו שנה נערכה ועידת ואנזה. כל פרט כאן הוא חלק  מקדושת השואה ויש חובה קדושה לעסוק בו. כולנו חייבים להיות היסטוריונים מקצועיים ולדעת כל פרט כדי לצאת ידי חובת זיכרון השואה ולא לחטוא חס ושלום במעילה בקדשים.

מכאן גם באים הדיונים הבלתי נגמרים והמתחסדים על כל תופעה שולית ביחס לשואה, האם זה ראוי או לא. לדוגמה, לפני כמה ימים התקשורת סערה על מיזם שמטרתו לזכור את יומנה של נערה הונגריה בשם אווה באמצעות סרטונים יומיים ברשת האינסטגרם: הסטורי של אווה מהשואה. לא הפסקתי לשמוע דיונים מעמיקים על הנושא, האם ראוי לעשות זאת, או שמא זה מוזיל ומחלל את קדושת השואה. היו שם התלבטויות נפש סוערות, ואנשים שתוהים לכאן או לכאן (למשל ביומן הבוקר של קלמן וליברמן, זוג יהודים אינטליגנטיים שבדרך כלל אני נהנה לשמוע אותם, שלא הפסיקו לטחון את המוח עם השטויות הללו במהלך כמעט חצי מתכניתם). אמנם ככל הזכור לי לא השתמשו שם במונח קדושה, אבל הוא לחלוטין עמד ברקע. הרטט ביטא זאת בעוצמה רבה. לולא הוא גם לא היה מקום לכל הדיונים המטופשים על נושא בנאלי וסביר לגמרי. אם אנשים רוצים לזכור את השואה באמצעים עכשוויים, כמו סרט, עיתון, או מוזיאון. מה לכל הרוחות יכול להיות בעייתי בזה?! ממתי האינסטגרם פסול לזכר השואה? אם תקשיבו לדיונים תיווכחו שגם לא מדובר על פגיעה ברגשות הניצולים. זו פגיעה ברגשות הציבור כולו ובכל היקר והקדוש לו. פתאום יש לנו הלכות שואה שכולם מדקדקים בהן קלה כבחמורה: איך ראוי ולא ראוי לזכור, ומה מחלל, מוזיל, או מקדש אותה. עוד מעט יהיו שו"תים האם ניתן לזכור את השואה על ידי שליח או בשינוי. האם צבע הפרחים חייב להיות אדום או שאפשר גם ורוד. האם יד ושם קדוש ובאיזו מעשר הקדושות של מסכת כלים (האם חובה לטבול לפני שנכנסים לשם, וכל מי שעובד שם נחשב כהן לפי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל), וכן על זו הדרך.[1]

ושוב, אל תתבלבלו. אנשים לא באמת עוסקים בשאלת הפגיעה בניצולים או בצורת ההזדהות עמם, וגם לא במניעת שואה עתידית. כל אלו קיימים, אבל בשוליים. אלו הסברים שמציעים רציונליזציה שבדיעבד לאובססיה שרואה בשואה קודש. מבחינת רבים מאיתנו מדובר בחילול הקודש, חד וחלק. הדיונים הם האם יום קדוש שמנציח אירועים קדושים ראוי לו שייחגג באופן כזה?! האם האינסטגרם לא מוזיל את הוד קדושתו של היום הזה?! ההנמקות ההגיוניות (החובה לזכור כדי ללמוד מהזיכרון וכדי למנוע שואות עתידיות וכדומה) אינן אלא עלה תאנה. אנשים מחפשים נימוק הגיוני לפֶטיש או לאובססיה שלהם, וזה מה שהם מצאו.

פסאדות דומות

התופעה הזאת מזכירה לי מעשים שבכל יום, שבהם קרובים של נפגעי פעולות טרור מוחים נמרצות על חוסר טיפול במפגעים, כשלדבריהם מטרת פעילותם ודרישותיהם היא למנוע פיגועים עתידיים (שאנחנו נהיה הסובלים האחרונים). אבל ברור לכל שלא זה העניין. הם רוצים נקמה וזהו. אחרת למה דווקא הם דואגים כל כך לסובלים העתידיים. עליהם כבר עברה כוס התרעלה. כך גם לגבי מקרים שונים שבהם קרוביו של אדם שנפגע על ידי פעולה של רשות זו או אחרת (כמו הצבא או בית חולים) שכמובן תובעים נמרצות בדק בית מעמיק ועשיית דין עם האשמים, וזאת כדי למנוע, איך לא, נזקים דומים בעתיד. משום מה גם כאן מניעת הנזקים העתידיים מסורה לאותם שנפגעו בעבר ולא לנפגעים הפוטנציאליים, כלומר לכולנו. אבל הרי ברור לכל שלא זה העניין. הם רוצים נקמה. אגב, אולי זה לגיטימי, אבל ראוי לשים זאת על השולחן. אף מראיין לא מעז כמובן לשים על השולחן את מה שכולם מבינים, שמדובר בנקמה. לא נעים לפגוע באנשים פגועים.

כך גם ביחס לזכר השואה. הנימוקים שמוצגים על השולחן הם הזדהות עם הניצולים והנספים, מניעת שואות עתידיות וכדומה. מאד הגיוני. אבל קשה לא להתרשם שמדובר ברציונליזציות שניתנות בדיעבד. השורש האמיתי של העניין הוא רטט קדושה ביחס לאירועים וליום הזה. היום הזה הוא פטיש או טוטם תרבותי שלנו, ומכאן שהקרבנות שעלו על המזבח הקדוש הזה כולם קדושים (זהו "זכר הקדושים" המפורסם). אפילו לא צריך אפיפיור שיקדש את כל המיליונים הללו. אצלנו זה קורה אוטומטית.

ושוב, הקדושה

כאן אנחנו שבים לטור 215 שבו עסקתי בקדושתם של אלו שמתו בגלל היותם יהודים. ההתייחסות שקושרת את השואה ויום השואה לקדושה ואת המוות בשואה לקידוש השם, מעבר להיותה  מופרכת על פניה (כי אין שם ולו בדל קשר לקדושה), בעצם סותרת לגמרי את ההיגיון. שמעתי פעם מהרב שבתי רפפורט בשם רבי משה פיינשטיין (סבה של אשתו), שהשואה הייתה חילול השם האיום ביותר בכל ההיסטוריה. יהודים נטבחים חסרי אונים במיליוניהם, וחבורת פראי אדם טבטונים מרושעים מלאי רעיונות עיוועים מטורפים והזויים שמדברים ונוהגים כמו ילדים מפגרים שולטים בהם ובעולם ביד רמה. מה קדוש במצב כזה? איזה קידוש השם היה כאן? זהו חילול השם איום ונורא (כמובן לא באשמת הנרצחים, אך זוהי התוצאה). גם כאן עליי להבהיר שאיני מדבר על אותם שבאמת מסרו את נפשם או נקטו בצעדים בעלי ערך (קיום מצוות, סיוע לאחרים) שבגללם הומתו. על אלו בהחלט ראוי לומר שקידשו את השם. אבל עצם העובדה שמישהו מת בשואה לא הופכת אותו לקדוש וגם לא לגיבור בשום מובן שאני מצליח להעלות בדעתי. לכל היותר זה הופך אותו למסכן שראוי לחמול עליו ולהזדהות עם סבלו. אבל לא מומלץ לעשות זאת על ידי שקרים ופתוס נבוב על קדושת השם וגבורה ריקה מתוכן.

אבל אנחנו כמובן לא נותנים לכל זה להפריע לנו להפוך את השואה לקדושה ואת הנספים לקדושים וגיבורים, מקדשי השם. היו כמובן חלק מהנספים שנהגו באומץ ובמסירות ראויים להערכה רבה ואסור להתעלם מזה, אבל היו גם המונים שנהגו בצורה פחות מרשימה (עד מזוויעה. בלי האשמות כמובן. איני יודע מה היה יוצא ממני אם הייתי שם). האם גם הם קדשו במותם את השם? בטור הקודם כבר הסברתי מדוע לא נכון שכל מי שמת כיהודי הוא קדוש (זה מופרך מסברא וחסר כל מקור). המיתוס המטופש וחסר השחר הזה הפך להיות סמל הקדושה של השואה.

הסבר

מה יכול להיות ההסבר לטירוף העוועים הזה? כיצד הופך אירוע טראומטי של חילול השם לקודש? בפרט זה מוזר כשזה קורה בתרבות שבה לכאורה אין דברים קדושים. כפי שהסברתי בטור 212, לדעתי ההתייחסות ההזויה הזאת יסודה בוואקום החילוני. בעולם שבו אין קדושה ואי אפשר לדבר באופן עקבי על ערכים (ראו במחברת הרביעית חלק ג), אין פלא שמייצרים תחליפים זולים.

בוואקום החילוני חייב לבוא תחליף למושגי הקדושה, ולכן הם עוברים סקולריזציה. השואה ויום השואה (כמו גם יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות הטרור) הפכו להיות אירועים ומועדים קדושים, ועכשיו גם לחילוניים יש קדושה וימים קדושים. כעת גם הם יכולים לקנא, להיעלב, ואפילו לדבר ברטט רליגיוזי על משהו. פשוט, עכשיו הם כבר לא עגלה ריקה. גם להם יש קדושה ויש ערכים וימים מקודשים. גם להם יש מורשת והיסטוריה (בתקופה שאחרי ניצחון החשמונאים ונטיעות ט"ו בשבט), ממש כמו הדוסים. והדתיים? כדרכם, נגררים אחריהם.

מעבר לזה, מרכזיותו של הרגש בעולם החילוני (ראו טור 31) גם היא גורם מסייע. בעולם המוזר שלנו אין דבר מקודש יותר מרגש של אדם. כל רגש הופך לקדושה ורליגיוזיות, וכל עניין שאינו חומרי טהור (כמו האמנות למשל)[2] נהיה קדוש. הולכים לפולין וזה מאד מרגש, ממש כמו יצירה אמנותית. לכן אמנות היא קדושה, ואם כן למה שהליכה לפולין לא תהיה גם היא כזאת?! מסעות ההתרגשות רוויי הדמעות לפולין אינם אלא אקסטזה חילונית בספירה פיקטיבית של קדושה חילונית. גם הם צריכים מקדש, אז אושוויץ הוא מקדשם. גם הם צריכים פולחן, אז אפשר לנהל שם טקסים ואפילו להתרגש ולבכות. גם הם צריכים ימים ואנשים קדושים, אז הנה יש להם.

השואה כמוקד הזהות היהודית

אבל לא מדובר כאן רק על קדושה. העלייה לרגל לארץ הקודש פולין וחגיגות החיים הפתטיות שנערכות שם כל שנה מבטאות אספקט מעט שונה. שם לא מדובר רק בקדושה אלא יותר בזהות. השואה הפכה להיות אבן הבסיס לזהות היהודית בת זמננו. לא פעם שמעתי אנשים מצהירים בהתלהבות ובעיניים מצועפות עם דוק של עומק משולהב נסוך עליהן: היהדות שלי היא היטלר והשואה. מיהו יהודי? מי שאביו נרצח/נרדף על ידי היטלר. מי אני שאוכל לכפור ביהדותו של זה שסיינט היטלר בכבודו ובעצמו הטביל אותו להיות יהודי והיזה עליו גז צקלון B מקודש?!

אין פלא שבוועדת ביטון שישבה על המדוכה כדי לתקן את "העוול ההיסטורי" שגרמה הציונות ליהודי המזרח, התקבלו כמה החלטות הזויות, ובהן יצירת תודעת שואה לגבי יהדות המזרח, עם מחדשי שפה משלהם, משוררים משלהם ומצעדי חיים משלהם (מסעות לאלג'יריה ומרוקו במקום לפולין. רק נותר להם ליצור שם איזו אושוויץ מקומית, ואז הכל יהיה מושלם). אבל אין כל פלא בכך. אם השואה היא המרכיב שמכונן את היהדות, גם המזרחיים רוצים. לא הייתה להם שואה? אין בעיה. נייצר להם אחת במו ידינו. כך יובהר לכולם שגם הם יהודים. שמא תאמר שהמסורת היהודית שנשמרה שם יותר יכולה להוות תחליף? בשום אופן לא. מה ליהדות ולדת? אבל באמת אין צורך בדתיות. הרי גם אותם רצחו, גם הם מרדו ונטבחו, ולכן גם הם קדושים (כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'?!) וגם הם יהודים (הקרבן האולטימטיבי). כדי לראות עד כמה זה פתטי והזוי, אני ממליץ בחום על שלוש הדקות הראשונות בסרטון הזה מגב האומה.

עמדה אישית

אסיים בנימה אישית. אני מסרב להצטרף לקרנבל הזה. אין בדל קדושה בשואה ובזיכרונה. נספי השואה אינם קדושים ולא בני קדושים. הם ברובם גם לא קדשו את השם ואולי אפילו חיללו אותו (רובם הגדול כמובן שלא באשמתם). הם גם לא גיבורים, אלא מסכנים. היו כאלה שכן קידשו את השם והיו גם גיבורים כמובן. אבל זה לא בגלל שהם עברו את השואה או סבלו בה, אלא בגלל החלטות והתנהלות ראויה לציון שהם החליטו עליה ופעלו על פיה ונשאו במחיר.

ברור שאסור לפגוע באנשים, בוודאי לא באנשים שסבלו, וברור שראוי לסייע להם ככל האפשר, אבל זו סתם חובה אנושית פשוטה. יש עניין לזכור אנשים שנספו ובוודאי להפיק לקחים ולמנוע שואות. חשוב להתחשב ברגישויות ולא לפגוע בניצולים כמו בכל אדם. אבל אין לזה ולא כלום עם קדושה ועם מנטרות נבובות ושקריות אודותיה. כל אלו צריכים להיעשות לגופם ולא כעלי תאנה שנותנים רציונליזציות בדיעבד למאוויי הקדושה החילוניים.

לכן גם לא ממש חשוב לי להוכיח את הייחודיות של השואה שעמנו עבר, כפי שניתן להתרשם מאובססיות רווחות במחוזותינו. לא בגלל ששואת הארמנים או הרצח בדרפור הם כמו השואה שלנו, או כל רעיון שמאלני אחר. איני יודע להשוות וזה גם לא  מעניין אותי. כל זה ממש לא נראה לי חשוב, למעט עניין היסטורי שיש למישהו בנושאים אלו. יהיו כאלה שיאמרו שיש לזה גם משמעויות תיאולוגיות (למה הקב"ה עשה זאת דווקא לנו. כידוע, אני לא נמנה עמהם). אבל מה חשיבות רואים בזה אנשים חילוניים, פרט לגירוד של פצע וחיטוט בו? עוד פחות חשוב בעיניי ללמד את בני הנוער איך התקבלה ההחלטה בוועידת ואנזה, כיצד זה פעל, מה היו העובדות ההיסטוריות וההתרחשויות שקרו שם. באיזה גז וקרונות רכבת השתמשו, וכמה בדיוק נספו. ממש איני מזועזע מזה שבאוסטריה רוב האנשים לא ידעו שנרצחו שישה מיליון יהודים. למה זה חשוב?! ואם לדעתם נרצחו רק עשרת אלפים, אז הם בורים ונאצים בפוטנציה? זו סתם בורות סבירה, כמו שיש רבות (וגרועות ממנה) במחוזותינו.

בה במידה איני רואה חשיבות רבה בסיורים סוחטי הדמעות בפולין, ועוד פחות מזה באלג'יר ומרוקו, כדי לשמוע נאומים פתטיים שנישאים על ידי אישי ציבור פתטיים במצעדי חיים פתטיים, ולעבור חוויות אמוציונליות מטלטלות (וגם קצת לשתות בפאב בוורשה. אני אפילו לא ממש נהנה להזדעזע מכך. אגב, גם שם מדברים על פגיעה בזכר השואה וחוסר רגישות כלפי הניצולים, אבל לדעתי שוב זו רציונליזציה שבדיעבד. בעצם מדובר על עוד חילול קודש חילוני). מי שמתעניין בזה – לבריאות. זה לא שונה מכל תחביב אחר, אבל מה רוצים ממני?! לי נמאס מהפתטיות הזאת.

אודה ואבוש,  היהדות שלי לא קשורה להוד קדושתו סיינט היטלר. הוא והשפם שלו וכל חבורתו לא ממש מעניינים אותי. אל תגלו לאף אחד, אבל אפילו לא מאד חשוב לי אם בעוד זמן מה לא יזכרו את היקפה של השואה ואת  הפרטים ההיסטוריים. כולנו בני חלוף והכל נשכח בסוף. איני רואה בזה ערך מיוחד מעבר לעניין ההיסטורי שיש באירועים המטורפים והייחודיים הללו. בוודאי שאין בזה שום ערך מקודש בעיניי. לכן אני גם לא מחפש צומות וטקסים שיוודאו שזה לא יקרה. יש לי מספיק צומות בלוח השנה שלי כבר עכשיו, הבו דלא לוסיף עלייהו.

רק להשלמת התמונה אחזור ואזכיר שגם בעיניי יש משמעות לזיכרון. הוא לא קדוש אבל יש לו ערך (ראו למעלה ובטור 7). לכן למשל פרוייקט "לכל איש יש שם" דווקא לא מופרך בעיניי, אם כי אני מבין גם את מי שלא יזדהה עמו, בבחינת "אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד וְרָאָה אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ" (ירמיה כב, י). זו ממש לא כפירה בעיקר, ואין שום צורך להזדעזע מטקסים אלטרנטיביים או מאלו שלא עומדים בצפירה. לכן ודאי לא תתפלאו לשמוע שאת כספי המעשר שלי (כל המיליונים) אני לא מתכנן לתרום בזמן הקרוב ליד ושם ולמאות עובדיו, או לזיכרון השואה ולחקר ההיסטוריה בכלל.

כמו כן, אני בהחלט מסכים שחשוב לטפל בכל אדם שסבל או סובל, בין אם הוא ניצול שואה ובין אם לא. אבל נמאס לי מהמנטרות הקבועות שהפכו לחלק מהטקס ומעיצומו של יום על הניצולים שהולכים ונעלמים בלי שהם זוכים לטיפול. זה כמובן מקומם, אבל לא פחות ולא יותר מכל נצרך ואומלל אחר.[3] אני לא חושב שאני אמור לפצות מישהו על סבל שהוא עבר ושאני לא גרמתי לו. החובה שמוטלת עליי היא לעזור לו ולא לפצות אותו, ויש הבדל בין השניים. החובה לעזור קיימת ביחס לכל נצרך, גם אם אינו ניצול שואה. השואה משמשת כאן רק כמסחטה אמוציונלית (שלא כל כך עובדת) ותו לא, ביטוי נוסף להידרדרות של העולם שלנו מהשכל למחוזות האמוציה והמניפולציה (ראה טור 31, ובפרט את ההלצה של דב סדן).

זהו. שפכתי. כאמור, חשבתי לפרסם את זה בעיצומו של יום, אבל החלטתי מפאת רגישות הדברים לחכות איתם עד מוצאי היום הקדוש כשהרוחות יירגעו והדמעות יתאדו וגם ניצולי השואה ישובו לסבלותיהם. לבי לבי להם, אבל אני שונא את השימוש הפתטי בסבל שלהם כעלה תאנה שמשמש למילוי ואקום חילוני או כמנוף לקידום מטרות שונות, במודע (כטענת השמאלנים) או לא במודע (כטענתי). ובעיקר בעיקר נמאס לי מהשיבוש המושגי והערכי שהתופעות הללו משקפות.

[1] אגב, כל זה לא מפריע, ואולי אפילו עוזר, לעמוד האינסטגרם "הסטורי של אווה" להיחשב הפופולרי בעולם.

[2] ראה על כך אצל דורון כאן ובתגובתי.

[3] כמובן שתופעת כספי השילומים הגרמניים שנאספים בידי ארגונים מושחתים ששמו להם למטרה לשדוד את כספי הניצולים לטובת משכורות שמנות וכנסים חגיגיים בכל רחבי העולם היא שערורייה מוסרית, אבל זה בעיקר בגלל שהכספים שייכים להם ולא לשודדים הנ"ל. בשפה למדנית, זה מדין גזל ולא מדין צדקה.

72 תגובות

  1. רק לגבי הסטורי של אווה הבעיה איתו היא שהוא לא אמיתי ומכחישי השואה מנצלים כל פייק היסטוריה כמו הצ"ג בנות וכמו הסבון מיהודים עדי לטעון שלא היתה שואה

    1. אני עסקתי בביקורת על כך שזה עלה באינסטגרם. אם זה לא אמיתי זה דיון אחר (אם כי איני פוסל המצאת סיפורים כדי להמחיש).
      אגב, הסיפור של ה-93 יש לגבי חילוקי דעות. ראיתי מאמר שטוען שכן היה.

  2. לרב מיכי
    למיטב הערכתי ההתייחסות הלאומית ליום השואה איננו "יום קדוש" אלא פשוט "יום אבל לאומי". גם ימי אבל ניתן "לחלל" ובהחלט ניתן להזדעזע מאנשים שאינם עומדים בצפירה ומכריזים לכל שהם לא אבלים ביום העצוב הזה (עצובים בגלל חילול ה' הגדול שהיה או בגלל המוות הרב שנגרם ליהודים).
    בתשעה באב אנו צמים בגלל החורבן
    בשבעה עשר בתמוז אנו צמים בגלל שהובקעו החומות
    בעשרה בטבת אנו צמים בגלל שהתחיל המצור
    ובצום גדליה אנו צמים על רצח גדליה בן אחיקם
    איך נוצרו כל הצומות האלו? מישהו בא ואמר "בני ישראל.. קרה לנו משהו נורא בתאריך הזה. הבה נזכור את היום הזה כיום אבל ונצום בו" (או שפשוט זה מנהג שהתפתח בעם מעצמו בלי שמישהו ספציפי קבע)
    אינני רואה הבדל מהותי בין הדברים.. אדרבה, אם בצום גדליה על רצח מנהיג יהודי לפני אלפיים שנה אנו צמים – ביום השואה שנרצחה כל יהדות אירופה לפני פחות ממאה שנה לא נצום?!
    אמנם גם אני לא מתלהב ממנהגים מיותרים כמו להטיס בני נוער לפולין כדי לגרום להם לבכות בכוח.. אבל לא צריך להתנגד לאווירת אבל שצריכה לשרות ביום הזה.
    נ.ב הקישור לסרטון "גב האומה" מפנה אותי לGmail.. בעיה מהצד שלי או מהצד שלך?

    1. לגבי הסרטון, ראה מה שכתבתי למעלה. מכיון שאתה השני, אדבר עם אורן עורך האתר שיבדוק.
      לגבי האבל, אני לגמרי בעד אבל. אבל אין לראות באבל מוקד הזהות שלנו, ואובססיה של עיסוק בפרטים וקדושה ואיסור על דיונים והעלאת דעות. זה לא אבל אלא התייחסות של קדושה.

  3. אם כבודו ממשיך לומר אב הרחמים, וקינות וסליחות על קודשי תתנו שמנו במקרה הטוב כמה אלפים אינני מבין מה גרעו מתי השואה שמנו כמה מיליונים.

  4. הרב מיכי, אל תפריע לאדם החילוני למלא את צרכיו הדתיים. אין לו משהו אחר, אז שיתמוגג על קדושתו של יום השואה, ואולי גם על קדושת האורוויזיון (שכידוע ליודעי סוד הורתו ההררי קודש, לאחוות המדינות).

  5. לדעתי, יש בזיכרון השואה פן נוסף- דרך להתחבר להיסטוריה המשפחתית, תמיד ביום השואה דף הפייסבוק שלי מתמלא בהמון פוסטים של אנשים שמדברים על החלק של המשפחה שלהם בשואה.
    אני חושב שהיה ראוי להיות כך גם לגבי תופעות היסטוריות אחרות.

  6. הסגנון קצת מזלזל ומתנשא מידי לטעמי, גם אם הדברים הם דברי טעם.
    גם שחיטת פרות קדושות אפשר לעשות ביותר טאקט.
    ומלבד זאת אני נוטה לראות ברכה גדולה ב"רטט הרליגיוזי החילוני", וכי היית מעדיף שהם ילכו עד הסוף עם ההנחות שלהם ויחיו חיים חסרי ערכים או מוסר? חשוב להצביע על הבעיתיות הפילוסופית, אבל לדעתי כדאי לקבל בברכה את התוצאות שלה.

    1. גם אם אקבל בברכה את התוצאות אין בכך הצדקה לתהליכים. יש שאומרים שאחת התוצאות של השואה הייתה הקמת המדינה, לכן אין לבקר את השואה?
      מעבר לזה, אני בהחלט לחורר את בלוני הקדושה החילוניים ולהעמיד אותם מול מראה בלי לתת אפשרויות מילוט והסתרה. לכן בעיניי גם התוצאה לא ברוכה. כל עוד יש תחליפי קדושה זה מאפשר להם להתעלם מהקדושה האמיתית.

  7. שאלות שהתגלעו אצלי תוך כדי קריאת הטקסט: מה ההבדל בין לזכור את יום השואה לבין לזכור 24,000 תלמידי רבי עקיבא? הרי בשואה כנראה מתו יותר ת"ח אז למה עלינו להתאבל עליהן דיני אבלות ועל השואה לא?.

    1. נדמה לי שמתוך כמה תגובות בודדות שקראתי אתה כבר השלישי ששואל את השאלה המוזרה הזאת. היכן כתבתי לא להתאבל על השואה או לזכור אותה?

  8. יכול להיות שה"קדושה" היא תרגום לנטיה שיש להרבה אנשים לכבד רגשות? ילדים שלועגים לזקן נכה ולסבל שלו – גם אם הם לא גורמים לו סבל, כי הוא לא יודע על זה – עושים מעשה לא ראוי. כשיש אירוע שכולל המון סבל, אנחנו נוטים לכבד את ההתרחשות, מעין יראת כבוד לאירוע שהוא מעבר ליכולת ההכלה הרגשית שלנו, כחלופה (אם לא כתוספת) לחמלה מעשית. כמובן יש בתחום הגזמות פראיות (כמו סיוע כלכלי לניצולי שואה, הזעזוע מהבורות של אנשים, או ההגדרה של יהדות לפי חוקי נירנברג), אבל עצם יראת הכבוד שאנשים חשים כלפי מקום או אירוע שנהרגו בו אנשים זה תופעה שהיא לא נדירה בכלל והיא כנראה טבעית ומובנת.
    בכיוון קצת שונה – ניתן, לדוגמה, לומר, כי מי שלא עומד בצפירה מתעלם מחילול ה', ואילו העומד בצפירה מביע את הכבוד הנדרש בפעולת הזדהות עם הצד החיובי (כמו שיש חובה למחות במגדף)

    1. אני מסכים, ואפילו כתבתי זאת (על הקדושה שברגשות שמובילה גם לייחוס קדושה לאמנות). אגב, גם עמידה בצפירה היא הגיונית ואין לי ביקורת עליה. אני מדבר רק על ממדי הקדושה.

  9. לגבי חובת הטיפול בניצולי שואה ופיצויים, נראה לי שלמרות שלא אנחנו גרמנו את סבלם, יש לעם היהודי חובה להגן על כל מי שמותקף בגלל עצם היותו יהודי, והפיצוי הוא חלק מההגנה הזאת. זאת כנראה גם הסיבה שיש חוק לפיצוי נפגעי פעולות טרור על רקע לאומני ואין חוק לפיצוי נפגעי אונס/שוד/רצח או סתם אסונות טבע.

  10. ר' מיכאל
    ברור שכל בר דעת יסכים פחות או יותר לטענותך,
    אבל יש תחושה לא נעימה של התנשאות לאורך כל קריאת התור,
    בתור זה, זה בולט מאוד אבל זה משהוא מאוד אופייני בתורים שלך,
    אני לא מבין מה ההגיון בכתיבה שמעוררת התנגדות,
    אתה משקיע בכתיבת תורים כדי שדעותך לא יתקבלו?
    (אני חושד שסגנון הכתיבה הזה נובע מיאוש משינוי בדעת הקהל,
    אז אם העדר לא ישנה דעתו אז לפחות נהנה מזה שנרגיש שאנחנו יותר חכמים מכל העדר האידיוטי, ועל הדרך גם נעצבן גם כמה מהם.)

  11. הערת שוליים: למיטב ידיעתי, מי שדווקא התחיל עם המסעות לפולין זהו אדם מהציונות הדתית, וכך זה המשיך הלאה.
    הרגש הוא בעיה של הימין בדיוק כמו של השמאל

  12. א. כבר אמר לייבוביץ שהזהות החילונית היחידה היא העובדה ששונאים אותנו (אולי שכח את הפלאפל).
    ב. היות והתקציב לענייני השואה הוא מוגבל והוא, כפי הנראה, מערכת די סגורה, התיאטרון והזכירה באים על חשבון הניצולים. משכך יש אינטרס למערכת הזכרון לפעצים את קדושת היום והזכרון.
    ג. ולא רק התיאטרון – גם מערכת התמיכה בניצולים.מפרנסת מנגנון שלם [דוגמה מצחיקה – אמי ניצולת שואה ובושרה במכתב מרגש כי היא יכולה לקבל הטבות. מה שהיה רלונטי לה היה תנור חימום. בשביל זה היא היתה צריכה למלא ערימה של טפסים,נסוע לוועד הנמצאת במרכז הארץ (אישה בגיל 90…) וכו'. הכל בשביל תנור בשווי 500 ₪ לכל היותר. מעניין מה עלות מנסחי הטפסים, הקוראים והוועדה].
    ד. סבלם הוא לא רק כשל כל אדם היות והמדינה השתלטה בצורה מסויימת ובאחוזים מסויימים על כספי הפיצויים חובה עליה לדאוג להם.

    1. לזה אני לגמרי מסכים. בגלל שהמדינה שדדה בצורה מחפירה את כספי הפיצויים שלהם יש עליה חובה מיוחדת לסייע להם.

    1. מיכי לא ענה לך, ובצדק. הגיע הזמן שתפסיקו להטיפל לבנאדם. תתחילו להתמודד עם התוכן

  13. רק מציין שיש במקורות ייחוס של קדושה לתופעות של יהודים שנרצחו על רקע שיוכם לעם ישראל.
    "הרוגי מלכות – אין בריה יכולה לעמוד במחיצתן".

    אפשר לדון מה מייצר את אותה קדושה אבל לדעתי זה דבר מאוד דומה למה שמייצר את תחושת הקדושה מסביב לשואה

  14. "אחרת למה דווקא הם דואגים כל כך לסובלים העתידיים. עליהם כבר עברה כוס "
    מה!? אולי כי הם עברו את הגיהינום הזו ורוצה למנוע מאחרים את אותה חוויה…

  15. כמה שאני שמח שסוף סוף מישהוא שם את הדברים הללו על השולחן (כבר חשבתי שאולי אני משוגע:)).איזה מגיב פה טען שהרב נהיה מריר עם השנים אולם התחושה שלי שבני האדם פה במדינה נהיים פתטיים וילדותיים עם השנים יותר ויותר (ואולי אף אני נהיה מריר בעצמי אבל זה מוצדק בכל מקרה כי אם הזמן עובר ובמקום שהאנשים יהפכו לחכמים ובוגרים יותר הם הופכים לאמוציונליים וחסרי דעת יותר ללא יכולת להשפיע עליהם אז גם אני נהיה מתוסכל יותר) וראה ערך אוסף הנואמים בימי הזיכרון שלנו שהם המנהיגים פה במדינה ואינני יודע באיזה חטא חטאתי שהקב"ה תקע אותי בעולם תחת הנהגת רפי השכל הללו.

    בכל מקרה רק הערה קטנה : אני לא בטוח בהיבט של מחאות נפגעי פעולות טרור או רשויות שונות שמדובר בנקמה.לפעמים פשוט האדם הוא אדיש לתופעות רעות עד שהם פוגעות בבשר שלו ואז הוא מבין שיש פה תופעה כללית שצריך לטפל בה ולו רק בגלל שיש לו עדיין מה להפסיד (עוד קרובי משפחה שחיים עוד כסף בבנק) וגם במקרה שכבר הפסיד ואין לו יותר מה להפסיד גם אז זה לא בהכרח נקמה אלא רצון למצוא משמעות באסון או הנזק שנגרם לאדם וזאת ע"י מניעתו מאחרים ( מכלל האנושות או עמ"י) כמו כל העמותות הרפואיות שעוזרות לנזקקים או חולים במחלות מיוחדות שהוקמו ע"י הורים ששכלו ילד ע"י אותה מחלה (כמו דור ישרים)

    מה שכן אני מסכים שניתן לדעת ע"פ נימת קולו של האדם הדובר אם באמת אכפת לו מהכלל או שהוא רוצה רק נקמה (שכמו שהרב אמר אף היא רעה.ראוי שאחרים ידעו שהאדם הזה שניזוק הוא לא הפקר.אך כמובן שישים זאת על השולחן בגלוי).אני חושב שניתן גם להבחין לאורך זמן מה הייתה מטרתו של האדם.אלו שמחפשים נקמה מונעים ע"י דחף ובדר"כ זה לא מספיק למאבק בירוקרטי ברשויות.לזה צריך אמונה.והנוקמים פשוט מתיישים אחרי זמן קצר ושוכחים מהעניין .בערך כמו המוטיבציה הדתית של נשות הכותל שללא המלחמה בהן היו מפסיקות כבר להתקיים לפני זמן רב.

  16. רק הערה לגבי "מצעד החיים" – אני אמנם לא השתתפתי בו אף פעם וגם לא נסעתי לפולין (וגם חושב שיש בעייתיות בכך שהמסע הזה הפך להיות "חובה" חברתית ומעין בסיס לזהות יהודית ו/או ישראלית, כמו שכתבת, שלא לדבר על התחושה הלא נוחה של פורנוגרפיית מוות שמתלווה לעיתים לכל עיסוק אובססיבי בשואה), ועדיין, לא הבנתי למה מצעד החיים זכה אצלך לתואר "פתטי". אני קורא דברים שניצולים כותבים לגבי המצעד, ובעיני הם האנשים שדעתם בשאלה האם מדובר על משהו פתטי או לא היא הכי רלוונטית כי המצעד נעשה בהרבה מובנים עבורם ובשמם – אלו תמיד אמירות של גאווה והתרגשות עצומה, והן נשמעות לי מוצדקות ומובנות לחלוטין (כן, תמיד יתכן שיש ניצולי שואה שחושבים שהמצעד אידיוטי, אישית לא שמעתי עליהם מעולם). הניצולים חוזרים למקום שבו הם היו אבק אדם, אבל הפעם חוזרים כנציגים של מדינה ריבונית עם צבא ועוצמה כשכל האירופאים שהסבים שלהם טבחו אותם עומדים להם דום ומצדיעים. זו ממש התגשמות הנבואה "והלכו אליך שחוח בני מעניך והשתחוו על כפות רגליך כל מנאציך". האם גם הנבואה הזו נחשבת פתטית? אני לא מצליח לראות את הפתטיות שבמפגן הזה. אני יכול אולי להסכים שמדובר במפגן נעדר תחכום, או קיטשי (מה שנכון לכל טקסי הזיכרון), אבל זו נשמעת לי תלונה אנינה מדי. גם בנקמה סתם יש משהו נעדר תחכום אבל הרגש מובן לחלוטין ובכלל לא פתטי בעיני. זה אמנם לא הופך את המצעד ל"קדוש" – זה מפגן ניצחון, אבל קשה לי לדמיין ניצחון מרהיב יותר, ניצחון שראוי יותר למפגן שכזה.

  17. העומק האינטלקטואלי של המאמר הוא כזה:
    "אבא שלי יותר חזק משלך"
    או כזה: "אתם לא שווים כי אתם איכס"
    או כזה: בא יצור מופרך בעל תודעה משתנה שמיוחס לו השם מיכאל אברהם באופן מוזר כלשהו שנותן מקום של כבוד לכל מיני דברים חסרי הגיון, כמו תחושת המשמעות (מה זה?) שהוא חש ומייחס לפורקן המיאוס שבו, או בצורך לבטא את דעתו החד ממדית ברבים (שהוא חושב ששיכת ל'אני' מופרך כלשהו שקשור בשם שמיוחס לתודעה המתחלפת שלו), אך באופן מוזר אחר לא נותן מקום לתחושות מקבילות זולת מוקד המופרכות שאליהן הן מכוונת (האלהת השואה לעומת האלהת הדעת, תחושת קדושה לעומת תחושת מאיסות)
    תודה על הגיוון של המוזרות של המציאות שלנו. עכשיו אתה יכול לנוח בשלום

  18. ואם בכל זאת ננסה למצוא בדל הגיון.
    במופרכות של תחושת המאיסות של התודעה הקוריה מיכאל קשה לי למצוא הגיון.
    אבל בקידוש זכר השואה דוקא אני יכול למצוא.
    שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם
    קללת אלהים תלוי
    מצינו שצלם האלהים נמצא באדם, פגיעה באדם ובצלמו (תליה לאורך זמן, למשל) היא פגיעה בצלם אלהים. בשואה האדם קיבל מספר סידורי, הומת כשלא היה די יעיל, והיה כלי לניסויים מדעיים. זאת זולת שאר פגיעות משונות ורבות בצלם שלא היו קודם לכן בעולם.
    לפיכך, עמל זכירת שמות הקרבנות, הנצחת המלחמה ברוח הנאצית והטבעה בלב את אימי השואה כדבר שלא ייעשה, אפשר בהחלט שיש בהם ממד חיזוק הקדושה

  19. וכמובן שהזלזול לכאורה בדבריי נועד רק לכוון למסקנה של אחרית דבריי: אם אינך מבין מה 'מיוחד' בזכירת השואה- אינך מבין מה מיוחד בך עצמך.
    לאו דוקא 'אתה' -התודעה בצלם כותבת המאמר, אלא כל אתה

  20. הערה לגבי הטענה: "אחרת למה דווקא הם דואגים כל כך לסובלים העתידיים". בעיני היא לא עומדת במבחן המציאות. מהתרשמות שלי, הקול הדורש טיפול במפגעים נשמע גם מבין אלה שלא "זכו" לביקור הנגף למשחית, והרושם שנוצר שרק (או בעיקר) משפחות נפגעי טרור טוענות כך, הוא בגלל שרק להן ניתנת במה על ידי התקשורת (מאותה תפיסה שאני מסכים לביקורת עליה, של קדושתם וכו', או חשש לפגוע. בכל מקרה, מאותה סיבה שומעים גם לא מעט פוליטיקאים ואנשי תקשורת בנושא), או שהן מודעות לסיבה הקודמת ולכן מנצלות את הבמה הניתנת להן על ידי הציבור, ומשמיעות את טענתן (שהייתה גם קודם, אבל מי יקשיב לסתם איזו אחת יעל שבח מחוות גלעד?). אולי גם הנקמה או הכאב נותנים להם יותר כח או רצון לעסוק בכך, אך בזה אין פגם.

    1. לא כתבתי שרק הם דורשים. כתבתי שיש קורלציה מובהקת בין היותך נפגע טרור לבין דרישה כזאת. אם אצל האחרים הדרישה עולה ממיעוט אצל הנפגעים היא עולה ברוב מוחלט וביתר תוקף. אגב, אין לי בעיה עם זה. נקמה בעיניי זה לגיטימי, רק עדיף לשים זאת על השולחן.
      רק אתמול שמעתי את משפחות נפגעי נחל צפית דורשים הקמת ועדת חקירה ומיצוי הדין עם האשמים. להערכתי שלי הדבר אינו חשוב כל כך, כי מדובר באנשים טובים שטעו ואני מניח שהם כבר הפיקו לקחים. זו דוגמה מובהקת לשיח שלכאורה מנומקת תועלתנית ובעצם בא ממקום של נקמה (ושוב, אני מבין את נקודת המבט שלהם. רק מדגים).

  21. הערה אגבית
    עניין נחל צפית אינו נקמה אלא נושא פוליטי. אחת ממובילות זעקת המשפחות התראיינה אצל ליבסקינד והסבירה שהיא כועסת שהמדרשות הן גופים לאומניים ושביתה נלקחה לחברון ופגשה לא עלינו את תושביה היהודיים הקיצונים והיא הרחיבה להסביר איך מאותה אוירה נבע האסון.

  22. כפי שאתה תמיד אומר, כל מעשה של אדם ניתן לדון הן במישור הפסיכולוגי והן במישור הפילוסופי. אני חושב שזה נכון גם למקרה שלנו, המשפחות רוצות נקמה וגם רוצות (בכנות) למנוע מאחרים את הסבל שהם חוו

    1. אין הכי נמי. לא באתי להשמיץ את המשפחות (מה עוד שגם נקמה היא לגיטימית), אלא להדגים את העיקרון של טיעוני פסאדה.

    1. הרצון לנקום הוא לגיטימי וטבעי. המעשה הוא לגיטימי אם יש לו הצדקה מצד עצמו והמוטיבציה היא נקמה. אם עושים משהו לא ראוי ממוטיבציה של נקמה אז לא.

  23. בס"ד טו"ב באייר ע"ט

    אפשר שרגש הקדושה המלווה את העיסוק בזיכרון השואה, נובע מההתעוררות להטבה וחשבון נפש מוסרי שאליו אנחנו מתעוררים. כשאנחנו פוגשים את מלחמת הרוע והאכזריות נגד מיליוני אנשים, שאחרי כל ביקורת אפשרית עליהם, היו רובם ככולם אנשים טובים והגונים בכל מבחן מוסרי אנושי – אנחנו מתקוממים כנגד העוול שנעשה להם, מזדהים איתם, ומשתאים על תעצומות הנפש שהיו להם במאבק על החיים ועל שמירת צלם האלקים שבאדם.

    כשאנחנו עומדים מול זיכרם, – אנחנו מתעוררים להיות אנשים אחרים, אנשים טובים ורגישים יותר. אם בתנאים בלתי אנושיים, נאבקו והצליחו במידה מפליאה לא לרדת לרמה של מעניהם – גם אנחנו הנמצאים בתנאים טובים בהרבה, נתבעים לשאוף להיות טובים יותר!

    בברכה, ש"צ

    1. בס"ד י"ט באייר ע"ט

      דבריי לעיל נכונים לא רק לגבי יהודים, אלא לגבי כל קרבן חף-מפשע, ולכן באמת רגש הקדושה כלפי זכרון השואה אינו נחלת יהודים מאמינים בלבד.

      נראה שיש היבט ייחודי אמוני, בראיית קרבנות השואה כמקדשי השם.

      ראשית כל משום מסירות הנפש שלה נדרש כל מי שעבר את השואה, אם בשמירה על ערכי מוסר אנושיים בסיסיים ואם באלה שניסו לשמור על אמונתם ועל מצוות התורה באותם תנאים נוראים. כל מעשה טוב שעשה יהודי באותם תנאים – היה מסירות נפש על קידוש השם.

      על חנניה מישאל ועזריה נאמר שלו היו מענים אותם, אפשר שלא היו עומדים בניסיון, וכאן עברו יהודים עינויי תופת במשך שנים (והניצולים – גם שנים רבות אחר כך…). כל עמידה בניסיון והחזקה בדרך הטוב בתנאים אלה – היא מסירות נפש על קידוש השם במלוא מובן המילה.

      זאת ועוד, כל אותם יהודים עונו ונהרגו מסיבה אחת ויחידה: הם נחשבו בעיני הצוררים כמייצגי 'מוסר העבדים היהודי', המפריע ל'חיית הטרף' שבאדם להשתולל כחפצה. במרכז השלטון הנאצי היתה תלויה שבה צויין אפילו כפר שבו גרו… חמישה יהודים…

      נראה שגם יהודי יחיד, וגם אם אינו מודע לכך – מייצג בעולם את ערכיה של היהדות,ככל שנהיה מודעים לכך ונהיה מחוייבים להמשיך במאבק לניצחון הטוב – ניתן לנופלים 'יש ושם' בעולם.

      בברכה, ש"צ

      ..

    2. פיסקה 5, שורה 3
      היתה תלויה מפה שבה צויין…

      פיסקה 6,שורה 2
      … ניתן לנופלים 'יד ושם' בעולם.

      1. גבורת ההישרדות וגבורת המאבק - בין כ"ז בניסן לכ"א באייר הגיב:

        בס"ד כ"ז בניסן תשפ"ב

        מדינת ישראל בחרה בכ"ז בניסן ל'יום הזיכרון לשואה ולגבורה' בשל מרד גטו ורשה שפרץ בניסן תש"ג, ברם פרוץ המרד היה בי"ד בניסן ולא בכ"ז. נראה שיש כאן מעין 'נדחה' לאחרי פסח.

        אולי מתאים יותר לציין את גבורת יהודי הגטו המדוכאים שהעזו להיאבק במרצחים ביום כ"א באייר שבו פרץ (בשנת תש"ב) מרד הגטאות הראשון בגטו ראדין שבליטא. כש נלקחו חלק מיהודי העיירה לחפור קברים לקראת הטבח שתוכנן ביהודי העיירה – עורר הנפח מאיר סטוליאר את היהודים להתנפל על נוגשיהם הגרמנים לחסלם ולהימלט. זה היה מרד הגטאות הראשון.

        כ"ז בניסן קשור לסוג אחר של גבורה, גבורת ההצלה וההישרדות. יהודים ואף גויים הגונים – פעלו במסירות נפש להציל כמה שאפשר יהודים מהשמדה. בכ"ז בניסן תרס"ח נולד אוסקר שינדלר שהציל כ;1200 יהודים מהשמדה ע"י העסקתם במפעל שנמשב בעיני הגרמנים.

        שתי פנים לגבורה כנגד הרשע: כ"ז בניסן, יום הולדתו של שינדלר – יסמל את גבורת ההישרדות וההצלה. וכ"א באייר, יום פרוץ מרד הגטאות הראשון – יסמל את גבורת ההתקוממות והמאבק.

        בברכה, עמיעוז ירון שניצל"ר

  24. מה לך אצל ענייני מוסר ושאר נושאי הרוח? אין זה למוכשרים כמותך, כלך לך אצל פיסיקה ומתמתיקה…המרצע שלא היה בשק שוב צץ…
    לדברים כאלו צריך חוש ריח, שהקדושה אינה המה אלא האיך כדברי הזוה"ק, וזה לא שייך אלא לשומר נפשו בטהרתה, וזר לא יבין שהרי הוא חילוני כדברי התרגום, עומד מבחוץ.
    הקדושה המיוחסת לשואה אינה אלא מתוך חוש הריח האסוציאטיבי היהודי, והכלל אנושי, שיש כאן בידול מוחלט בין העם היהודי לשאר העולם. מכאן חשיבות הייחודיות של הסבל היהודי, שזה בעצם כל עניין השואה בתודעה הכלל אנושית, על אף שנהרגו מליונים מעמים אחרים.
    האתה בחרתנו כאן, בועט. אך מי שלא נותן מקום אלא לשכלו המתמטי, לא יוכל לחוש גם את הברור מאיליו, מאחר וכל העלאה לתודעה שלו של ריח כזה או אחר הוא מבטל בכבירות שכלו.
    חבל.

  25. אשמח לקבל תוספת הסבר.
    אני אישית מאוד מאמין שאלוהים ציווה על המוסריות הפשוטה המכוננת בי בלא צורך לשום ספר הלכתי.
    אני רואה גם בפן הלאומי שלי מצווה דתית מבלי שיהיה לי ספר חוקים המורה לי על כך.
    משמי אלה יוצא ליחד יום שבו אני מדגיש את חשיבות המצוות הדתיות האלו ( מוסריות ולאומיות) ולאן נגיע בלעדי קיום מצוות אלו.
    האם מנהג הלאומי הידוע בשם יום השואה לא קשור לחיזוק התודעה המוסרית והלאומית? ואם כך הרי שהם מצוות דתיות.
    או שמא אתה מתנגד לכל דת אינטואטיבית שאין מקורה בספר הלכתי?
    בקיצור מה כל כך מוזר בעינך בדת החילונית? ולמה אתה קורא לזה ואקום? כי זה לא הדת שלך? כי אין נביא? דומני שבדת הישראלית החילונית עם ישראל הוא הנביא הטוב ביותר המביא את מצוות האל.
    נ.ב. אם לפני יום השואה הייתי אומר לשם ייחוד ומברך אז זה היה בסדר?

    1. תתפלא, אבל גם אני חושב שאלוקים מצפה ממני למוסר בלי שיש ציווי על כך (יש ציפייה – ועשית הישר והטוב, אבל נראה לי שגם בלעדיה הייתי אומר זאת). אמנם איני רואה בזה מצווה דתית, אלא ערך שיסודו באלוהים. זה לא אותו דבר כמו מצווה. מצווה יסודה בציווי.
      אם אתה רואה בפן הלאומי מצווה, אני חולק עליך. מבחינתי זה אינטרס ותו לא. יש לי אינטרס לשמור על העם שלי ולחיות עמו. זו זכות ולא ערך. אבל זה לא נוגע לדיון שלנו בשום צורה שאני מצליח להבחין בה.
      לשיטתך אם אתה רוצה להקדיש יום לבסס את שני אלו – זה בסדר גמור. לא אמרתי מאומה נגד זה.
      הדת החילונית היא אבסורד לא כי אין ציווי אלא כי אין מצווה. מי שמאמין במצווה (=אלוהים) לפעמים לא צריך ציווי כדי להבין שזה רצון שלו ולהיות מחויב לזה. אבל בהיעדר מישהו שיכול לתת תוקף לציוויים אין משמעות לציווי ולא לציפיות ולא לנורמות כלשהן. ראה במחברת הרביעית בחלק השלישי.
      אם היית אומר לשם ייחוד היית עובר על בל תוסיף.

  26. "הדת החילונית היא אבסורד לא כי אין ציווי אלא כי אין מצווה".
    יש מצווה קוראים לו אלוהים. הוא פשוט מצווה באמצעות ערכים טבעיים. לא חושב שלאבחנה שלך בין מצווה לבין ערך שיסודו בה' יש חשיבות גדולה מדי. הזיהוי שלך עם חילוניות ואתיאזם הוא לא מדוייק. יש המון חילונים מאמינים. ובעיניהם מצעד החיים =מעשה טוב=מצווה אלוקית. גם אם הם לא עושים לשם יחוד (כנראה חוששים משיטת הרמבם בבל תוסיף)

    1. אני לא מזהה חילוניות עם אתאיזם. אם ערך כלשהו נובע מאלוהים אין בו בעיה עקרונית. ההבדל בין מצווה לערך שיסודו באלוהים הוא כל מהותה של ההלכה, ולכן הוא מאד חשוב (ראה מחברת רביעית). אבל לא לדיון שלנו.

  27. אשמח לעיין. אפשר עמוד או פרק כי זה לא ברור לי למה בדיוק התכוונת

    1. סליחה אבל לא מצאתי. האם הרב מתכוון לספר הרביעי בסדרה בשם רוח המשפט. לא הצלחתי למצוא. אשמח אם הרב יגיד באיזה עמודחם מדובר. סליחה על ההטרחה….

  28. מאמר מעורר מחשבה.
    למעשה חשבתי על הבעייתיות בקדושת השואה מהבחינה שהיא מתעלמת מכך שהיהודים נרדפו ונרצחו לאורך כל הגלות, רק שבשואה מתו "יותר".
    הקדושה של השואה הופכת אותה לאירוע כאילו חריג בהיסטוריה ומונעת כל התייחסות עניינית אליה.

  29. לאחר גזרות ת״ח ת״ט שבהם נרצחו עשרות אלפי יהודים באוקראינה של היום על ידי מורדים לאומנים אוקראינים (בראשות חמילניצקי ) שרובם הגדול נרצח סתם , בגלל שהם היו יהודים והם לא קיבלו את האופציה להמיר את דתם , הוכנסו לסידור מספר תפילות( אני מצרף קטע שהעתקתי מויקיפדיה. האם הרב ממליץ להוציא אותם מסידור התפילה?
    ״בפברואר 1650 התאסף ועד ארבע הארצות בלובלין. שם נקבע יום כ' בסיוון, יום גזירת בלואיש ב-1177 והיום בו נפלה נמירוב, כתענית ציבור לזכר כלל המתים בת"ח-ת"ט. התחברו קינות ותפילות מיוחדות לאומרן ביום זה. הרב יום-טוב ליפמן הלר תיקן אז את קינת "אלה אזכרה בדמעות שליש" עבור הנספים. כן חוברו גם נוסחים שונים של תפלות אל מלא רחמים, לאמרן בכ' סיוון, ביום הכיפורים, בשבת שלפני חג השבועות ובשבת חזון.״

    1. בס"ד א' בסיון ע"ט

      כ' בסיון נקבע ע"י ר"ת כיום תענית לזכר עלילת הדם בבלויי"ש במאה ה-12. בעקבות מאורעות ת"ח-ות"ט קיבל היום משמעות חדשה עקב הטבח הגדול שאירע באותו יום בנמירוב, ויום זה היה ליום זיכרון לפרעות ת"ח ות"ט. כ' בסיון נקבע גם כיום הזיכרון לשואת יהודי הונגריה (מפני שהוא נמצאה באמצעה של תקופת השילוחים מהונגריה).

      בשנה שעברה התקיימה בכ' בסיון חתונת בני אביחי עב"ל יקרת (לבית שוורץ) וחיפשתי גם משהו טוב שאירע בו ביום, מצאתי שבו ביום נוסד היישוב אלון שבות, בו שוכנות בין השאר ישיבת הר-עציון ומכללת הרצוג). בהקמת היישובו בריבוי התורה שבו – יש תיקון ונחמה.

      סמליות זו מצויינת גם בשם היישוב: 'אלון הבכות' שבו הביטו בגעגועים אל גוש עציון שחרב – היה ל'אלון שבות', וכבכל תולדות ישראל: זכר החורבן הוא המנוף לתקומה בכוחות מחודשים.

      בברכה, ש"צ

    2. בכ' בסיון גם קמה הועדה לאנרגיה אטומית. היכולת הגרעינית שלנו אף היא משמשת כתריס בפני העומדים עלינו לכלותנו…

  30. ערב טוב הרב מה שלומך? כמי שלומד ומלמד את הנושא [מלמד לבגרות בהיסטוריה בתיכון] אני מצד אחד מסכים עם חלק מהנאמר אך מסתייג מחלק

    עם מה אני מסכים?

    אני מסכים שבניית הזהות היהודית על השואה היא אבסורדית וכפי שהזכרת את שיא האבסורד מוועדת ביטון שניסו להכניס לחומר הלימוד גם על יהדות צפון אפריקה בשואה בכדי שגם יוצאי קהילות אלו ירגישו שהם חלק מ"המועדון" -זה אכן אבסורדי כמגדיר זהות ועוד לא הבאת את דבריו של אלעזר שטרן "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא מאוושוויץ" אני גם מסכים ש"רטט הקדושה" עליו אתה מדבר גם גורם לכך שאי אפשר לקיים שום שיח נורמלי על הנושא מבלי שההתפרצות הרגשית תכה בכל הכח ויש בכך מן ההגזמה שהציבור הישראלי נכנס אליה אל הנושא והכעס שמשווים מעשי ג'נוסייד אחרים לשואה הוא גם לדעתי פתאטתי כאילו אנחנו בתחרות "את מי רצחו יותר?"

    איפה אני בכל זאת מסתייג?

    כתבת די בזלזול על הצורך ללמוד על הנושא בדקדוק מבחינת הפרטים ההיסטוריים ושאלת מה זה נותן לדעת מה נאמר בדיוק בוועידת ואנזה וכו' וכו' אז כאן אומר שענ"ד אתה מאוד מפספס את הנקודה שהמידע המפורט הזה חשוב ביותר ולמה? השואה לא הייתה עוד אירוע טראומתי ועוד פוגרום שעם ישראל "התרגל" אליו בשנות הגלות , מדובר היה כפי שאתה כתבת בעצמך מפי ר' משה פיינשטיין באירוע קסטרופלי ,בטבח המוני ומאורגן שתכנן לחסל את היהודים באירופה עד האחרון שבהם ["לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד"] ובשם אידיאולוגיה גזענית מטורפת ,זה לא היה עוד אחד ממעשי הזוועה הרבים שבוצעו בהיסטוריה [היהודית והכללית כאחד] אלא מעשה ממש חסר תקדים כמעט , מעבר לעובדה שזה אירוע כה נורא ומדמם הגיוני שהוא יונצח ותהיה חשיבות להנציח אותו [כמובן בפרופורציות הנכונות וכפי שכתבתי למעלה] אכן חשוב ללמוד ממנו לאן בני האדם יכולים להידרדר ולאן השאיפה לא להגיע ולהתרחק כמו מאש

    האירוע הזה מוכחש כבר שנים על ידי מטורפים ומנוולים שעושים כל מאמץ להכחיש את השואה והם משקיעים בכך זמן ומרץ והבאת ראיות לשיטתם וכו' ועוד מעט כבר לא יהיו ניצולים שיהיו יכולים להעיד ,לכן הלימוד ההיסטורי המודגש והמדוקדק בעניין חשוב מעבר לסקרנות ותיעוד גרידא ותמהני למה כתבת על כך בזלזול לא מוסתר

    אני שוב חוזר, הגדרת השואה כמרכיב הזהות הלאומי שלנו היא אבסורדית לחלוטין והיחס לשואה באופן כה טקסי הופך את העיסוק בה למאוד פלקאטי וכזה שאי אפשר לדון בו באופן נורמלי מבלי שאנשים "יתחממו" ויגיבו מהבטן , אך מהצד השני של המטבע לא כדאי לזלזל בחשיבות של העיסוק בנושא כשהוא בפרופורציות המתאימות

    מצטער על האריכות

    1. שלום א'.
      אני מסכים שחשוב לזכור ושיש להפיק לקחים. אני לא מסכים לקדושה ולאובססיה. בעיניי אין שום חובה שכל אדם ישלוט בפרטים כאלה או אחרים של האירועים. היסטוריונים יכולים וצריכים כמובן להיאבק במכחישי שואה. אבל הזעזוע מזה שקבוצה זו או אחרת לא יודעת פרט כזה או אחר הוא בדיחה תפלה בעיניי. בפרט כשיש אצלנו בורות מחפירה בפרטים עיקריים בנושאים יסודיים פי אלף. בקיצור, שאלה של מינון ושכל ישר.

    2. דיברתי בדיוק על הפרופורציות. הפרטים הם עניינם של מומחים כמו בכל תחום. התשובה למכחישי שואה לא ניתנת בבי"ס תיכון אלא במחקר היסטורי.

  31. רק עכשיו ראיתי את הטור הזה שלדעתי אינו אלא שיר הלל לשטחיות, לבורות ולשכחה. הדברים כתובים כהתרסה גסה וחסרת רגישות, ולא מנתחים את המצב באופן ממש אינטלגנטי, חבלמאוד. לגופו של עניין מציע לקרוא את התייחסותו של משה פייגלין. יש בה הרבה תשובות לחלק מהשאלות שהועלו פה. https://israeltomorrow.co.il/%D7%99%D7%9E%D7%99-%D7%94…/

    1. אם אוסף בלבולי המוח הנדושים הללו שלא מתחברים בשום צורה זה לזה הוא התשובה לטענותיי אז באמת מצבי טוב. מי שימצא שם טענה שמציעה מענה (אחד, לא הרבה כמו שכתב אהוד) לאחת הטענות שלי אוליך אחריו את מאניה לבי מסותא. אהוד, אתה מוזמן להתחיל ולפרט את התשובות המופלאות שמצאת כאן במקום לזרוק סיסמאות ריקות ללא כיסוי. בהצלחה.

השאר תגובה

Back to top button