על טיעוני תודעה כוזבת: דוגמאות (טור 204)

בס”ד

בטור הקודם עסקתי בטיעונים של תודעה כוזבת. ראינו שם שזוהי צורת חשיבה מרקסיסטית, שלפיה ההמון המדוכא מאמץ מבלי משים תפיסות שהוא עצמו בתוכו לא מאמין בהן. כוחות חזקים ממנו (בעלי ההון, הטייקונים, האליטות) מטמיעים בתוכו צורות חשיבה מכוח אינטרסים שונים, וגורמים לו להזדהות עמן על אף שבתוכו פנימה הוא מתנגד להן או אמור להתנגד להן (כעין שטוקהולם סינדרום). ראינו שבשיח הפוסטמודרני והליברלי מאמצים בהתלהבות את המכשיר הזה ככלי לכפיית עמדותיהם על ההמון הנבער וה”מוחלש”. אם אני יודע טוב ממך מה אתה עצמך חושב, ולמרבה הפלא ולגמרי במקרה זה כמובן בדיוק מה שאני מאמין בו, אין מניעה שאכפה עליך את עמדותיי שהרי אתה עצמך מאמין בהן בתוכך. ההצהרות שלך הן תוצאה של תודעה כוזבת שנוצקה לתוכך על ידי הרשעים (=אלו שלא חושבים כמוני).

בתוך דבריי אמרתי שאני לא מתנגד עקרונית לטיעונים כאלה, ולדעתי אפשר להשתמש בהם בשני תנאים: 1. שהם יתבססו על נימוקים הגיוניים ואמפיריים סבירים שמראים כיצד נוצרה התודעה הזאת ומצביעים על כך שהיא אכן כוזבת. 2. שלא משתמשים בטיעונים הללו כבסיס לכפיית העמדות הללו על האחר (=בעל התודעה הכוזבת). בטור הזה אביא שתי דוגמאות לטיעוני תודעה כוזבת שאני לגמרי מסכים להם: אמונה באלוהים (שמבוססת על מחויבות מוסרית) ורציונליזם (מול אמפיריציזם). הטור הזה מחולק לשני פרקים, הראשון עוסק במוסר ואמונה והשני באמפיריציזם.

א. הראיה מן המוסר

בחלק השלישי של המחברת הרביעית אני מציג את הראיה מן המוסר לקיומו של אלוהים. לא אפרט כאן את כל המהלך שכן הוא מתואר שם. לצרכינו כאן די אם אומר שעיקר טענתי שם היא שבלי אלוהים אין אפשרות לקיומו של מוסר תקף ומחייב. תוקפם של עקרונות המוסר דורש מקור חיצוני סמכותי כלשהו, מעבר לאדם עצמו או לחברה האנושית. ובוודאי שבעולם מטריאליסטי אין מקום לעקרונות מוסר (אוספי אטומים לא אמורים להיות מחויבים למשהו. המושג “מחויבות” עצמו לא יכול להתקיים בתמונת עולם כזאת). הראיה מבוססת על כך שכל אדם ניצב בפני צומת, ועליו להכריע לטובת אחד משני הכיוונים: א. אתאיזם שלא מקבל את קיומו של מוסר. ב. קבלת התזה שעקרונות המוסר תקפים עם אמונה באלוהים. דבר אחד ברור: אי אפשר להיות אתאיסט מוסרי, שכן זו עמדה לא עקבית. הסברתי שם שמדובר בראיה “תיאולוגית” ולא “פילוסופית”, כלומר אדם לא חייב להסיק שיש אלוהים. הוא יכול להיוותר אתאיסט אבל יהיה עליו לוותר על מחויבותו המוסרית (כלומר על התפיסה שעקרונות המוסר הם תקפים ומחייבים), או להיפך.

הקושי האמפירי

לכאורה זוהי טענה רווחת מאד גם בעולם הנוצרי (ואולי עוד יותר בו). יש שתולים זאת במכתם הידוע של בעלי המוסר שמשתמשים בפסוק מספר בראשית “כי אמרתי רק אין יראת אלוהים במקום הזה והרגוני”, כלומר שאצל אנשים בלי אלוהים יש חשש שירצחו אותי (חיפוש קל ברשת יעלה המון מקורות בעברית ובאנגלית שמעלים את הטענה הזאת).

כנגד העמדה הזאת טוענים רבים, ובמידה רבה של צדק, שקשה להתכחש לעובדה שיש אנשים וקבוצות אתאיסטיות שנוהגות באופן מוסרי. המהדרין יאמרו שאין הבדל מובהק בין מאמינים/דתיים ושאינם כאלו מבחינת המוסריות שלהם. כיצד הדבר מתיישב עם ההנחה שביסוד הראיה מן המוסר? עינינו הרואות שניתן להיות מוסרי גם בלי אמונה באלוהים.

למעשה בחוגים אתאיסטיים נוהגים להפוך את הטיעון הזה על פניו. הם מסבירים שאנשים מאמינים נוהגים באופן מוסרי בגלל הפחד מאלוהים ועונשיו, וזו דווקא לא התנהגות מוסרית. רק אתאיסט שעושה את הדברים באופן אוטונומי מתוך מחויבות מוסרית טהורה שלו ולא מתוך פחד מזעם אלוהי ומעונש יכול להיחשב אדם מוסרי. לשיטתם אלוהים רק מפריע למוסר והאמונה בו דווקא מפריעה להתנהגות מוסרית.

בין התנהגות מוסרית לטענה אודות תוקפם של עקרונות המוסר

אני חושב שאותם אתאיסטים (וגם חלק מהמאמינים שנסמכים על הפסוק “רק אין אלוהים…”) לא מפרשים נכון את הטענה הזאת (בלי להיכנס למשמעות הפסוק דווקא). הכוונה אינה לכך שבלא פחד מאלוהים אי אפשר לסמוך על כך שאדם ינהג מוסרית. עינינו הרואות שאכן אפשר לנהוג באופן מוסרי גם בלי פחד, ואולי אפילו נכונה הטענה שהתנהגות מוסרית מתוך פחד אינה לגמרי מוסרית. הטענה שביסוד הראיה מן המוסר שונה בתכלית: בלי אמונה באלוהים אין תוקף לעקרונות המוסר. אדם אתאיסט שנוהג באופן מוסרי אינו באמת אדם מוסרי במובן המלא של המילה.

למעלה הקפדתי בדבריי לא לטעון שאי אפשר לנהוג באופן מוסרי בלי אמונה באלוהים. עובדה היא שאפשר. מה שטענתי הוא שאי אפשר לאחוז בתפיסה שלפיה יש עקרונות מוסר תקפים בלי אמונה באלוהים. הטענה שלי אינה עובדתית-אמפירית (על מה שיש או אין בעולם) אלא טענה פילוסופית או אתית. אני טוען שגם אם יש אתאיסט שנוהג באופן מוסרי (ובהחלט יש רבים כאלה), הוא אינו עקבי. אתאיזם לא מאפשר החזקה בעמדה שהמוסר הוא תקף ומחייב, ולכן התנהגותו המוסרית של האתאיסט אינה עקבית. לחלופין, בעצם מדובר בהתנהגות שנראית מוסרית (הטבה לזולת והימנעות מהרעה לו) אבל לא בהתנהגות מוסרית ממש (הכבוד לצו, נוסח קאנט). אותו אדם אולי נוהג כך מפני שנעים לו לנהוג בצורה כזאת או בגלל התנייה כלשהי, אבל לא מכוח הכרעה בגלל שחייבים לעשות זאת. אלו שתי אפשרויות שונות, ונשוב אליהן מיד.

ועדיין קשה

אבל כשנשאל רבים מאותם אנשים נשמע שהם בהחלט מדברים על מוסר תקף. הם יתארו את עצמם כמי שנוהג באופן כזה בגלל מחויבות עקרונית לחוקי המוסר, והם יגנו את מי שלא נוהג כך ואף יקראו להטיל עליו סנקציות ולענוש אותו. הם לגמרי אוחזים במוסר קאנטיאני. להיפך, בעולם מקובל לחשוב (בטעות. ראה במחברת הרביעית שם) שעל פי קאנט המוסר חייב להיות הומניסטי-חילוני ולא דתי. כלומר יש כאן טענה פילוסופית ולא רק עובדתית.

אם אני מקבל את הטענה שביסוד הראיה מן המוסר, שלפיה לא תיתכן עמדה אתאיסטית שמחויבת לעקרונות המוסר ורואה בהם עקרונות תקפים ומחייבים, התופעה הזאת זוקקת הסבר. אותם אנשים טוענים שלמרות האתאיזם שלהם הם כן רואים את המוסר כתקף ומחייב. כאן אנחנו מגיעים לעניין התודעה הכוזבת.

שני טיעוני תודעה כוזבת

אם הטענה שביסוד הראיה  מן המוסר נכונה (שאין אפשרות לאתאיזם-מוסרי), אזי המצב של אתאיסט שנוהג באופן מוסרי מחייב אותנו להסיק אחת משתי מסקנות (אלו שתי האפשרויות שתיארתי למעלה בקצרה), ושתיהן משקפות סוג טיעון של תודעה כוזבת:

  • אותו אדם אינו אתאיסט אמיתי. מחויבותו למוסר מעידה שהוא מאמין סמוי, גם אם הוא עצמו אינו מודע לכך. האתאיזם שלו הוא תודעה כוזבת, שכן בתוך תוכו הוא מאמין באלוהים. הוא מפרש את חוסר המודעות שלו כחוסר אמונה, אולי בהשפעת תעמולה חילונית, הסביבה שלו או סתם בגלל טעות. כפי שהסברתי במחברת הרביעית, הראיה מן המוסר פונה אך ורק לאדם כזה (מאמין סמוי), ולכן היא ראיה מהסוג שכיניתי שם “טיעון תאולוגי”.
  • אותו אדם אינו מוסרי באמת. האתאיזם שלו מעיד שהוא בעצם לא מחויב לעקרונות המוסר אלא רק פועל על פיהם כי נוח או נעים לו לעשות זאת. המוסריות שלו (והמוכנות שלו לשפוט אחרים שלא נוהגים באופן מוסרי) היא תודעה כוזבת, שכן בתוך תוכו הוא לא באמת מאמין בתוקפם של עקרונות המוסר. הוא מפרש תחושות ואינסטינקטים שמוטמעים בו כחיובים נורמטיביים, אולי בהשפעת חינוך ותעמולה מוסרית או שסתם בגלל טעות הוא מזהה אינסטינקטים כנורמות מחייבות. אדם כזה באמת לא ישתכנע מהראיה מן המוסר. הטיעון רק יאלץ אותו לוותר על המוסר אבל לא להפוך למאמין.[1]

הרי לנו שני טיעונים של תודעה כוזבת, ואני בהחלט מקבל את אפשרותו של כל אחד מהם. במבט נוסף ניתן לומר שכל אדם שחי בסתירה, כלומר דוגל בשני עקרונות שסותרים זה את זה, חי בתודעה כוזבת. אחד מהעקרונות הללו לא באמת מקובל עליו, והחוויה בתודעתו כאילו הוא מאמין בעיקרון הזה אינה אלא תודעה כוזבת. דוגמה נאה לעניין ניתן לראות באחת התגובות לטור 203, שם העלה פיל טיעון משעשע בכיוון הזה. הוא קבע שהליברלים שכופים את האחרים לנהוג על פי אמונותיהם הליברליות חיים בתודעה כוזבת. הם חושבים את עצמם לליברלים למרות שהתנהגותם סותרת באופן בוטה את הליברליות (ראו שם את הדוגמה שהבאתי לגבי הפרדה מגדרית באקדמיה). רק אעיר שהוא בחר באחד משני הכיוונים דלעיל. ניתן כמובן גם לומר את ההיפך: הכפייה שלהם יסודה בתודעה כוזבת, ובתוכם הם ליברלים אמיתיים (אלא אם ליברליות אינה אמונה אלא התנהגות).

תופעות דומות

בטורים על אמונות מובלעות (191, 194 ו-199) עסקנו באנשים שנוהגים באופן שלא מתאים לאמונות המוצהרות שלהם, והסקנו שאולי בתוכם פנימה מקננות אמונות אחרות, ואז ההצהרות האמוניות שלהם הן ביטוי לתודעה כוזבת. כך למשל לגבי החלוצים האתאיסטים שמסרו את נפשם על יישוב וכיבוש הארץ, הרב קוק והנמשכים אחריו מתארים זאת דרך נקודה יהודית חבויה שהניעה אותם למסור נפש על מצוות כיבוש ויישוב הארץ. הם בעצם מתארים כאן תודעה אתאיסטית-חילונית כוזבת.

ישנה כמובן גם האפשרות שהם היו אתאיסטים אמיתיים, חלק מאביב העמים והתעוררות הלאומיות, והשיח הפסאודו-דתי סביבם (שבדרך כלל לא היה שלהם אלא תיאור שלהם על ידי אנשים דתיים) משקף תודעה כוזבת של המתאר. אני אגב מעדיף את הפירוש הזה, ולו רק מפני שהוא לא מזקיק אותנו לדבר על תודעה כוזבת של החלוצים. לפי התיאור הזה, אותם חלוצים היו אתאיסטים אמיתיים, גם בפנים וגם בחוץ. מסירות הנפש שלהם על כיבוש ויישוב הארץ לא סותרת את זה, כל עוד לא כופים על התיאור שלהם מניעים דתיים. הם פעלו ממניעים מודרניסטיים חילוניים ולאומיים גרידא. בדיוק כמו שבלגי מוסר את נפשו על יישוב וכיבוש בלגיה בלי שום קשר למניעים דתיים.

כשיש אפשרות לאמץ תיאור סביר בלי מרכיבים של תודעה כוזבת, אין סיבה לבחור דווקא בתיאור של תודעה כוזבת. בדרך כלל זה אמור להיות מוצא אחרון. לדעתי התיאור של הרב קוק והנמשכים אחריו כאילו החלוצים היו מאמינים סמויים (הנקודה היהודית שיש בכל אחד מאיתנו) הוא תיאור שלהערכתי נובע בעיקר ממאוויי הלב ומהאמונות של המתאר עצמו.

ב. אמפיריציזם ורציונליזם

הרב הנזיר, בספרו קול הנבואה, מאמר “השם העליון הנשמע” מאות לד (עמ’ קט) והלאה, עוסק בהשתלשלות האמפיריציזם הבריטי, מלוק דרך יום לברקלי.[2] הוא מתאר שם את תהליך הריקון שעובר האמפיריציזם עד לספקנות גמורה. כפי שאטען בהמשך, האמפיריציזם הוא דוגמה נוספת לתודעה כוזבת.

רציונליזם ואמפיריציזם

הרקע לדברים הוא התפיסה האריסטוטלית העתיקה ששלטה בכיפה עד סוף ימי הביניים, שלפיה ניתן ללמוד דברים על המציאות באמצעות חשיבה. אריסטו אמנם לא התעלם מעובדות ומתצפיות, אבל גם לא ראה בהן תנאי הכרחי. מבחינתו גם חשיבה יכולה להיות כלי להכרת המציאות.

דוגמה טובה שמובאת בהקשר זה היא הנחתו שמהירות הנפילה של עצם לקרקע תלויה במסה שלו, עובדה שהופרכה על ידי חוק הגרביטציה של ניוטון (שקובע כי המהירות היא אותה, בלי קשר למסה). מדובר בניסוי פשוט מאד שלא צריך מאיצי חלקיקים כדי לבצע אותו. פשוט קח שתי אבנים במשקל שונה וזרוק אותן ממקום גבוה למטה. תוכל לראות שהן מגיעות בערך ביחד. למה אריסטו לא עשה את הניסוי הזה? מפני שנראה לו מאד הגיוני שהמהירות תלויה במשקל, והוא הניח שאם זה הגיוני בשכלו זה כנראה מה שקורה גם במציאות. למה לעשות ניסוי שתוצאתו מובנת מאליה?!

במהלך המאה החמש-עשרה החלה להתפתח ביקורת כנגד ההנחה הרציונליסטית. עלו טענות שלפיהן העובדה שאנחנו חושבים בדרך כלשהי לא בהכרח מעידה שזהו אופן התנהלותה של המציאות עצמה. כפי שאמר מרק טווין זכור לטוב: “העולם לא חייב  לך כלום, הוא היה כאן לפניך”. הביקורת הזאת התעצמה במהלך המאה השש-עשרה, והיא שגרמה לדקרט לנסח את טיעון ה’קוגיטו’ (אני חושב משמע אני קיים), שמטרתו הייתה להראות שניתן להוכיח טענה אודות המציאות (=אני קיים) מתוך שיקול הגיוני-חשיבתי בלבד. בהמשך התפתחה הגישה האמפיריציסטית שהעמידה אלטרנטיבה לרציונליזם. האמפיריציסטים מניחים שהחשיבה לא אומרת מאומה על המציאות. עובדות ניתן ללמוד רק מתצפית. האמפיריציזם הוכיח את עצמו בצורה מרשימה ביותר, והוא האחראי העיקרי להתפתחותו של המדע המודרני ולהישגיו עד ימינו. אין פלא אפוא שרבים עד היום, הדיוטות ואנשי מדע כאחד, סבורים שהרציונליזם הוא טעות שהופרכה, והניסוי הוא הבסיס הבלעדי למדע ולידע אודות המציאות. כל אלו אינם מודעים לבעייתיות של האמפיריציזם, שהתגלתה זמן לא רב אחרי התגבשותו. הרב הנזיר עוקב אחרי התיאור המקובל של התפתחות האמפיריציזם הבריטי והתרוקנותו מתוכן בשלוש מערכות: לוק, יום וברקלי.

לוק

ג’והן לוק (1632-1704) היה רופא, הוגה דעות ופילוסוף בריטי, שעסק בתחומים רבים מאד. בין היתר, הוא עסק בתורת ההכרה ונחשב כאחד המייסדים של האמפיריציזם הפילוסופי. משנתו האמפיריציסטית מתוארת בעיקר בספרו מסה על שכל האדם (An Essay Concerning Human Understanding), שהמהדורה השלישית והאחרונה שלו פורסמה בשנת 1700. לוק כבר הכיר את תגליותיו המדעיות של ניוטון ואף התייחס אליהן בספריו. כלומר בזמנו המדע המודרני כבר החל להופיע. מטרתו של לוק, כפי שהוא כותב בספרו, הייתה “לנקות את יסודות הידע מתפיסות מוטעות והבלים” שרובם ככולם הם פרי חשיבתנו, ולכן ההיצמדות לניסיון ולתצפית היא האמצעי העיקרי שהוא מציע לשם כך.

לוק הניח שהאדם נולד טבולה ראסה, כלומר דף לבן וחלק נטול מידע. כל המידע שלנו נוצר בכלי הניסיון, ורק באמצעותם. כל מה שמעבר לזה הוא ספקולציה שלא ראוי לראות בו מידע. לוק מודע היטב לכך שלא כל המידע שבידינו הוא תוצר של תצפית חושית ישירה. בפרט חוקי הטבע הם עקרונות כלליים, בעוד שהתצפיות הישירות נותנות לנו עובדות פרטיקולריות. לפי לוק החוקים נוצרים כתוצאה מניסיון מצטבר. הביוגרפיה שלנו נותנת לנו כלים שמוטמעים בנו והם שמסייעים לנו לעבד את המידע ולחלץ ממנו תובנות שלא עולות ממנו באופן ישיר.

לטענתו באובייקטים עצמם יש איכויות שמשודרות אלינו וכך נוצרות אצלנו האידיאות, כמו התמדה, זמן וחלל, סיבה, נשמה ואינסוף (כולל אלוהים). טענתו האמפיריציסטית היא שגם אם לא נראה כך, בסופו של דבר הכל בא מהניסיון, בהתבוננות פנימה והחוצה, על ידי החזרה (רפלקסיה) והרכבה של אידיאות פשוטות שיוצרת אידיאות מורכבות. לוק פיתח טקסונומיה שלימה של מערכת האידיאות, שמחולקת לסוגים ומינים שונים, והכל פרי הניסיון שלנו שחודר אלינו דרך מערכת ההכרה והעיבוד שלנו.

יום

הבא (מבחינה תוכנית) בשרשרת ההגותית האמפיריציסטית אחרי לוק הוא דיוויד יום (1711-1776). הגותו של יום מבלבלת מאד, מפני שהוא אמפיריציסט מושבע וביחד עם זאת ספקן גדול. אנשים בדרך כלל רואים סתירה בין שני אלו, אבל אצל יום הם מופיעים יחד. ובאמת כשעוקבים אחרי משנתו מבינים שאין זה מקרה: אמפיריציזם הוא ספקני מעצם מהותו. כל מה שאינו תוצר של התצפית האמפירית מוטל בספק ונחשב בעיני האמפיריציסט כחסר בסיס (אין לנו סיבה להניח שהוא נכון). לכן ביחד עם האמון המלא בתצפית ובכלי החישה שלנו, באה ספקנות גדולה ביחס לכל מה שמעבר לזה.

גם אצל יום המחשבות שלנו הן הרכבות של רשמים ודמיונות מוחשיים. אלא שיום הבין שלוק טעה בהנחתו שמדובר בשאיבת אידיאות מהמציאות, כלומר בתהליך ניסיוני מורכב. לטענתו אלו דמיונות בלבד, פרי דמיוננו ושכלנו, אבל אין להם בהכרח מקור במציאות עצמה. כך למשל הזכרנו שלוק ראה את הסיבתיות כתוצר של הרכבה והפשטה של ניסיונות מוחשיים והתבוננויות, ולעומתו יום טוען שאין לנו דרך להרכיב את אידיאת הסיבה מתוך התצפיות שלנו. כל מה שניתן לראות בחושים הוא יחס זמני בין הסיבה למסובב. לדוגמה, ניתן לראות שמיד אחרי שאני בועט בכדור הוא עף, לפחות במקרה המסוים הזה שבו צפיתי. אבל אין לנו דרך לראות שהבעיטה היא שגרמה למעופו של הכדור (כלומר את היחס הסיבתי ביניהם), וגם לא את ההכללה שתמיד בעיטה תגרום לכדור לעוף (בעיית האינדוקציה). כל אלו הן פרשנויות שאנחנו עושים במחשבתנו, ואין להן בסיס אמפירי ממשי. לכן יום כפר במשמעותו האונטית של היחס הסיבתי בכלל ושל פרשנות סיבתית לקשר בין שני אירועים ספציפיים (כמו בעיטה ומעופו של כדור).

יום מסיק מכאן שהיחס הסיבתי כפי שאנחנו מבינים אותו הוא אשלייה סובייקטיבית, פרי החשיבה והדמיון שלנו (בלשונו, היחס הסיבתי הוא “ממזר של הדמיון והניסיון שלנו”). בעצם מדובר בעקיבה זמנית ולא בגרימה. הבעיטה מגיעה לפני מעופו של הכדור, וזה תוצר של תצפית. אבל המסקנה שמדובר בגרימה היא דמיון בעלמא, או צורת דיבור. וכמובן המסקנה שכך גם אמור להתרחש בהמשך (עקרון האינדוקציה) אין לה שום בסיס. לטענתו של יום זו רק תוצאה של צורת חשיבה שמוטמעת בנו, הא ותו לא. מבחינתו, מה שבא “אחרי זה” כאילו בא “מפני זה” (post hok ergo propter hok), אבל רק “כאילו”.

יום הצביע על כך שבמשנתו של לוק מתגנב לו יסוד רציונליסטי (חשיבתי) לתוך התמונה ה”אמפירית”. לוק מקבל כמעט את כל התוצרים של המחשבה בדיוק כמו הרציונליסטים (למעט אלו שנראים לו הטעיות), אלא שהוא “מכבס” זאת באומרו שהם פרי הניסיון המצטבר והרכבות של נתוני החושים. אבל מה טיבן של אותן “הרכבות” ואותו עיבוד שנעשה אצלנו? הרי אם נהיה ישרים יהיה עלינו להודות כי מדובר בפעולות של חשיבה ולא של חישה ותצפית, ולכן אמפיריציסט עקבי אמור לזנוח גם אותן. יום מנקה את הסיגים הללו ממשנתו האמפיריציסטית של לוק, ומותיר אותנו עם אמפיריציזם שמקבל את נתוני החושים בלבד. כל מה שמעבר לזה הוא שיח סובייקטיבי והוא לא בהכרח משקף את המציאות העובדתית עצמה. אין צורך לומר שיום כופר גם בקיומם של ניסים, נבואה והשגחה, דברים שסותרים את הניסיון שלנו.[3] זו משמעותה של הספקנות של יום, שאינה סותרת את האמפיריציזם שלו אלא נובעת ממנו.

ברקלי

השלישי בשרשרת האמפיריציסטית הבריטית הוא הבישופ ג’ורג’ ברקלי (1685-1753). בספרו עקרוני הדעת של האדם, ובעיקר במאמרו החשוב ביותר, “esse est percipi”, הוא צועד צעד אחד הלאה בתהליך הריקון האמפיריציסטי, וטוען שאין בסיס אמיתי לאמון שלנו בנתוני החושים. מבחינתו מה שקיים הוא מה שנתפס, ובעצם אין לנו שום אינדיקציה להנחה שבכלל קיים משהו מחוץ לתפיסה שלנו (לאור שיטתו מתבקש לדון בשאלה מה הבסיס להנחה שתפיסות אחרות קיימות, מעבר לזו שלנו. זוהי הבעייה של other selves, או other minds). תפיסה זו מכונה כיום אידיאליזם (כלומר אין אובייקטים אלא רק אידיאות שנחשבות ו”נתפסות”).

כאן הספקנות האמפיריציסטית מגיעה למיצויה המלא ולריקון המוחלט (אם כי כפי שהערתי עדיין ניתן להמשיך בתהליך ולהשאיר בעולם רק אותי בלי אנשים ותודעות אחרות). שימו לב שאצל ברקלי גם נתוני החושים, שנותרו קבילים אחרי יום, איבדו את תקפותם. מתמונת העולם הרציונליסטית העשירה והמגוונת נותרנו עם עולם שבו כל מה שיש הוא ההכרה האישית שלנו. הא ותו לא. מעניין שהרב הנזיר בסוף דבריו (עמ’ קיא) קושר זאת לתפיסה החבד”ית שהעולם כולו אינו אלא אחיזת עיניים (הצמצום לא כפשוטו).

סיכום

ראינו, אם כן, שהתגבשותו של האמפיריציזם כרוכה במהותה בספקנות. תחילה מטילים ספק בכל תוצר של מחשבה ומתמקדים בתצפית, אך לבסוף מתגלה שהתצפית עצמה חשופה לאותה ספקנות עצמה. האמפיריציזם כורת את הענף שעליו הוא התיישב. לוק הפשיט מעלינו את המטפיזיקה (למעט אלוהים, אמונה ונשמה) ואת ההזיות וההטעיות. אחרי בא יום שהמשיך להפשיט מעלינו את כל מה שאינו חושי ישיר כולל חוקי הטבע, יחסים סיבתיים וההכללות שלנו (וגם את אלוהים והנסים). ולבסוף ברקלי מפשיט גם את נתוני החושים עצמם, ומותיר אותנו עם סובייקט בודד ותו לא.

בתהליך שתואר כאן, האמפיריציזם עצמו גילה אט אט שאין לו אלטרנטיבה של ממש לרציונליזם. כל הטענות הלא מבוססות במשנה הרציונליסטית, נותרות לא מבוססות גם בתמונת העולם האמפיריציסטית. מי שלא מוכן לקבל תוצרים של חשיבה ככלי להכרת העולם יצטרך לוותר כמעט על כל טענה שעוסקת במציאות, ויגיע למיסטיקה הזויה כמו זו של ברקלי, ולריקון של טענות וחוקים מדעיים מתוכן עובדתי. והנה אנחנו שוב בעניין התודעה הכוזבת.

תודעה כוזבת

אמפיריציסטים מעטים מאד מוכנים להגיע עד לאידיאליזם נוסח ברקלי. רובם תקועים באיזור שבין לוק ליום. את נתוני החושים הם מקבלים, והאידיאליזם בעיניהם הוא הזיה. וכיצד הם מתייחסים לחוקי הטבע? את זה ניתן לראות כבר אצל יום עצמו. אחרי שהוא דוחה את הסיבתיות והאינדוקציה, הייתה מתבקשת המסקנה שחוקי הטבע הם טענות עלינו ולא אודות העולם. אבל יום עצמו תוקף את מה שכונה לימים “טיעון העד”, כלומר מסורות על התרחשות ניסים או התגלות אלוהית, מכוח העובדה שזה סותר את חוקי הטבע.

אמפיריציסטים מעטים מאד יהיו מוכנים לומר שחוקי הטבע, שהם בבירור תוצר של חשיבה ולא רק של תצפית, לא מתארים את המציאות עצמה. כך הרי היה אצל לוק, אבל הוא עוד לא הכיר את טענותיו של יום. מה אומרים אלו שמודעים לטיעוניו של יום שלפיהם תפיסה זו אינה מתיישבת באמת עם אמפיריציזם? הרי יום לימד אותנו שבניגוד למקובל אמפיריציזם צרוף לא מתיישב עם התפיסה המדעית. מי שמקבל את המדע כתיאור של המציאות חייב לוותר על האמפיריציזם ולאמץ רציונליזם במינון כלשהו. ובכל זאת, האמפיריציסט המצוי גם בימינו לא מטיל ספק בחושיו ובקיומו של עולם אובייקטיבי.

עד יום וברקלי, האמפיריציסטים חיו בתחושה שהם גילו את האור, ומצאו אלטרנטיבה הולמת לרציונליזם (הבלתי רציונלי). הם האמינו בכל ממצאי המדע וחשבו שהם מבוססים על תצפיות בלבד, ללא חשש תערובת סיגים של חשיבה חס ושלום. האם באותו שלב הם היו אמפיריציסטים אמיתיים או לא? אבל כאמור כך הדבר גם לגבי הוגים בתר יומיאניים ואפילו רוב ככל האמפיריציסטים בימינו. רבים מאלו שמכנים את עצמם ‘סקפטיקנים’ דוגלים בתמונת עולם מדעית וביחד עם זה באמפיריציזם.

גם כאן יש דוגמה למשנה שכוללת שני עקרונות סותרים, בדיוק כמו שראינו לגבי האמונה והמוסר, ואנשים אוחזים בשניהם יחד. אבל בגלל הסתירה ברור שאם הם באמת מאמינים במדע הם אינם אמפיריציסטים אמיתיים. לחלופין, אם הם אמפיריציסטים כי אז בהכרח לא יכול להיות להם אמון של ממש במדע. כאשר דוחקים אמפיריציסט כזה לפינה, וכאשר הוא מבין שעליו להכריע בין האמון במדע לבין האמפיריציזם, ניתן לפגוש את אותן שתי צורות התייחסות שראינו למעלה לגבי האמונה והמוסר:

  • ספקנית-אמפיריציסטית. אכן כל השיח שמעבר לעובדות הפרטיקולריות שבהן צפיתי (ואולי גם הן, לפי ברקלי) עוסק בנו עצמנו ולא בעולם. אני מוותר על התפיסה שהטענות הללו מתארות את העולם, ומרוקן אותן מתוכנן העובדתי. אדם כזה הוא אמפיריציסט שחי בתודעה כוזבת של אמון בתמונת העולם המדעית.
  • רציונליסטית. אני מאמין במדע ומודה שהדבר כרוך בוויתור על האמפיריציזם (כלומר בהודאה בכך שיש דברים שהם תוצרי מחשבה ובכל זאת אנחנו מקבלים אותם ככלים להכרת העולם עצמו). אדם כזה הוא רציונליסט לא מודע שחי בתודעה כוזבת של אמפיריציזם.

כמו בדוגמה הקודמת, גם כאן ניתן לראות שהחזקה בו זמנית בשני עקרונות סותרים מחביאה מאחוריה תודעה כוזבת לפחות ביחס לאחד מהם.

[1] כפי שהסברתי שם, טיעון תיאולוגי בכלל לא הופך השקפה של אדם. הוא לכל היותר חושף בפניו השקפה שהייתה מובלעת בו קודם לכן.

[2] זה לא הסדר הכרונולוגי ביניהם. אבל מבחינה תוכנית (כפי שנראה מיד) מקובל לתאר את האמפיריציזם הבריטי בסדר הזה.

[3] טיעוניו בנושאים אלו כוללים סתירה פנימית עמוקה, ועמדתי על כך בהרחבה בספרי אמת ולא יציב, פרק 15.

16 מחשבות על “על טיעוני תודעה כוזבת: דוגמאות (טור 204)”

  1. נקודה קטנה שלא הבנתי גם ביחס למאמר הזה וגם ביחס לקודם – למה לא להודות שכל אחד, ליברל ככל שיהיה, מחזיק באמונה נסתרת – שיש מקרים בהם כפייה היא בסדר?
    אני חושב שהליברלים שדנת איתם לא בהכרח חושבים שהם יודעים יותר טוב מהחרדים מה הם רוצים, אלא שהם אומרים שההפרדה הזו פסולה בעיניהם, ולכן כל עוד יש להם כוח, הם מתכוונים שבמרחב הציבורי תהיה לעמדה זו כמה שפחות ביטוי, ולא משנה עד כמה הנייטיבס עצמם מאמינים או רוצים בזה.
    אפשר לעטוף זאת במלל על כפייה מחשבתית ומבני כוח, אבל בעיני האמירה הזו דווקא חזקה יותר – אני, בעיקרון, חושב שהפרדה על בסיס מגדר היא פסולה, וכל מתן מקום ציבורי לכך הוא נותן לכך לגיטימציה, ולכן אלחם בזה. אם במקרה לא הייתי בעמדות הכוח והחרדים כן היו – בסדר, אז הייתי נלחם בזה בדיוק כמו שנלחמו בעבדות בארצות הברית עד שהיא הפכה מפרקטיקה לגיטימית למוצקה מחמת מיאוס.
    כל הדיון על מה החרדים באמת רוצים ועל האם השינויים החברתים הם תוצר של רצון או כפייה הוא בעיני לא כן ולא אמיתי.
    הדיון האמיתי צריך להיות על הזכות לכפיה, היקף הכפיה ועל דמוקרטיה והכרעות הרוב. יש מקום לדיון על כוחות נסתרים ועל פרדיגמות של כפייה, אבל הם צריכים להיות על המבנה של המדינה, בג”ץ, המועצה להשכלה גבוהה ועל זכותם לאכוף מדיניות ולכפות את דעתם, ולא על הפסאודו פסיכולוגיה של חרדים.

    1. אני לגמרי מקבל את דבריך. אם היו שמים על השולחן את שאלת הכפייה היינו דנים עליה (וגם עליה יש לי מה לומר. השאלה מה מייחד ליברל אם גם הוא דוגל בכפייה. האם זו רק דת שונה?בפרט שכאן הכפייה היא על מישהו אחר בלי שהוא מזיק לך. מה שסותר בעליל ליברליזם. בזה אפילו רוב הדתיים לא תומכים). אבל במקרים רבים הטיעונים שעולים בנושא הזה נזקקים לתודעה כוזבת ולכן התמקדתי בזה. שאלת הכפייה היא שאלה אחרת, ובהחלט חשובה גם היא, אבל לא בה עסקתי כאן. שים לב שטיעוני תודעה כוזבת מניחים במובלע שאין הצדקה לכפייה לולא הייתה מעורבת כאן תודעה כוזבת, וזו מסגרת הדיון שלי.

  2. אני חושב שבטור מורחבת המשמעות של המושג “תודעה כוזבת” שלא לצורך. ההרחבה מתומצת בטור במילים הבאות:

    “במבט נוסף ניתן לומר שכל אדם שחי בסתירה, כלומר דוגל בשני עקרונות שסותרים זה את זה, חי בתודעה כוזבת”

    לדעתי, ייתכן בהחלט להסביר סתירות גם בלי להידרש לתודעה כוזבת. אפשר לטעון שאנשים רבים אוחזים בשתי עמדות שהם מבינים היטב אבל לא גוזרים מהן את כל הטענות שצריך לגזור כדי להבחין בכך שהן סותרות זו את זו.
    דברים מסוג זה נפוצים מאוד במתמטיקה. הרבה פעמים קל מאוד להבין שני משפטים, אבל קשה הרבה יותר להוכיח שהם למעשה סותרים זה את זה. האם כל מי שמאמין בשניהם וטרם הבין כי הם סותרים חי בתודעה כוזבת? (אפשר כמובן לטעון שרק מי שגזר כל מה שניתן לגזור מעמדה מסוימת, מבין אותה באמת. אבל אם כך, אף אחד מאיתנו לא מבין שום דבר.)

    גם לגבי הדוגמאות שהובאו בטור, אני חושב שההסבר שאני מציע פשוט יותר. גם אם נקבל, למשל, שאתאיזם סותר אמונה בתקפות המוסר, לא ברור שכל מי שמאמין בשניהם יודע גם להראות כיצד הם סותרים זה את זה. ובדומה לכך, גם הסתירה בין אמפריציזם למדע איננה כה גלויה עד שניאלץ להמציא תודעה כוזבת עבור מי שמאמין בשניהם.

    1. זוהי טענה מעניינת.
      נדמה לי שנסכים שהוא חי בתודעה כוזבת במובן הלוגי, שהרי אם הוא מאמין ב-X ונגזר ממנו Y ובמודעות שלו הוא מאמין ש-Y לא נכון אזי בתוכו יש אמונה אחרת מזו המודעת.
      אתה צודק שזו לא בהכרח תוצאה של שטיפת מוח חברתית או שלטונית (אלא אולי טעות תמימה), ובמובן הזה יש הבדל מהמונח המקורי של תודעה כוזבת. אבל לדעתי בשתי הדוגמאות שבהן עסקתי יש רכיב של שטיפת מוח חברתית, הן נגד הרציונליזם ובעד האמפיריציזם והן נגד האמונה באלוהים. זה לא גיבוש עמדות עם טעות לוגית נייטרלית בעלמא.

    2. זה לא המצב פה.פה הסתירה כ”כ ברורה שאם באמת הליברלים לא שמים לב אליה אז הם ל חיים בתודעה כוזבת (שזו מין מילה למכובסת) אלא רפי שכל.זה דורש ממש ממש מעט התבוננות ומודעות עצמית בשביל לא להיכנס לסתירות מסוג כזה ואם את זה אין להם אז אין בכלל עם מי לדבר.המציאות עצמם תכה בהם (ושבט לגו כסילים)

  3. 1. ההבדל בין מוסר האתאיסט למוסר הדתי הוא רק ביציבות של המוסר. לאדם הדתי יש את האמונה שמישהו תמיד משגיח ומביט עליו ולכן יפחד תמיד לעשות מעשים לא מוסריים. אין הבדל עקרוני במוסר עצמו, זה נובע מאותם מבנים פסיכולוגיים שבנפש. להרגשת החובה תמיד קודם הפחד. פחד מלהרוס משהו. או גם פחד מעונש.
    2. הרב מתיחס לאמונות ומתעלם מהסיבות שהביאו את המאמין להאמין באותן אמונות.
    3. המלחמה היא על החופש של יצר המין. החרדים מאמינים שיש להגביל אותו מאוד. האמונה החרדית מבוססת על פחד שהוטמע בשיטות חינוכיות. והליברלי מאמינים ובצדק שלו שיטות החינוך ישתנו הפחד יעלם וכך גם האמונה הזו. מי שמאמין שהחופש המיני הוא דבר טוב יצדיק את הכפיה.
    4. נראה שהרב מנסה למצוא פתרונות שכליים בהתעלם מהאיבה הבלתי ניתנת לגישור שיש בין הצדדים.

    1. 1-2 אני רק מסביר מה הסיבות לאמונה הזו. על זה כתבתי שהרב מתעלם מהסיבות. זה לא שאדם הוא מוסרי כי הוא מאמין במוסר. הסדר הוא הפוך, אדם מאמין במוסר כי הוא מוסרי. ואדם לא מוסרי ימצא הסברים בעלי אותו תוקף לאי מוסריותו.
      3-4 אני מתיחס לנושא התודעה הכוזבת בהקשר הליברלי המיני. אחרי שמבינים את הסיבות לקופנליקט אז מבינים שלא ניתן למצוא לזה פיתרון. יש פה מלחמה. וזה כלל לא דומה לנושא של רציונליזם מול אמפריציזם שם מדובר בסתם מלחמה על מילים כשכל אחד משתמש באותה מילה בשימוש אחר ולכן נוצר קופנליקט מדומה. זה סתם עניין של מילון והבהרות.

    2. 1-2. ולמה הוא מוסרי? כי כך הוא בנוי? שוב חזרנו לפסיכולוגיה או הכרעה. לא לזה ולא לזה יש הסברים.
      3-4. זה ממש לא מילון וסמנטיקה בלבד. יש כאן ויכוח בין שתי עמדות.

    3. זה לא במישור ההגדרתי, אלא במישור התפעולי. במצב שהאדם הוא מקור המוסר, אז הוא יכול למצוא פתאום טיעוני נגד. ואז אברהם לפתע ימצא מרגל או מורד במלכות, ויומת בשביל שהמלך יזכה באשתו… זה מזכיר לי איזה סיפור מקראי אחר. ושם היה מישהו שבהחלט היה בקטע של מוסר ממקור אלוקי, וזה לא עזר. מה יהיה?

  4. 1-2 האדם המוסרי מוסרי כי יש לו את הפחד מעונש או הפחד מלהרוס משהו(להפר כלל). מי שאין לו את הפחד הזה לא יכול להיות אדם מוסרי. וזה היראת אלוהים שמופיע בפסוק. המוסר מושתת על הפסיכולוגיה, ההכרעות הן שוליות ונדירות ואדם יכול להכריע הפוך בזמנים שונים.
    3-4 מה זה עמדה? יש הנחות יסוד שעליהן המחלוקת ומהן הכל נובע. צריך לברר למה לאחד יש הנחות יסוד כאלו ולשני אחרות ותמיד יתגלה שמדובר בשימוש שונה לאותה מילה. עולם המושגים שונה ולכן העמדות שונות. ברגע שעולם המושגים יהיה מתואם לא תהיה מחלוקת.

  5. איך שזה נראה הפוליטיקה חדרה עמוק גם לתחום שאמור להיות הכי נקי ממנה..
    הרי כל בר דעת מבין שאין אפשרות לקבל רק את נתוני החושים או לוותר עליהם לגמרי, אלא ודאי שחלק מהכרת המציאות מבוססת על רעיונות שמוטבעים בנו, וחלק על נתוני החושים.
    אני לא רואה שום אפשרות אחרת. יש פה באמת כמה שיטות??

השאר תגובה