אידיאליזם לעומת דואליזם
שמעתי שהרב טוען שהוא מאמין בדואליזם (חומריות ותודעה)
אשמח לדעת לפי עקרון התער של אוקאם צריך להניח שקיימת מציאות חומרית מחוץ לתודעה
מספיק להניח שיש רק תודעה והיא אחת (והחומר הוא סוג אחד של חוויה בין כל הסוגים: מחשבות רגשות ועצמים פיזים)
חשוב להדגיש שאני לא נוקט בשיטה של ברקלי, שחושב שאלוקים מהווה את העצמים כשאף אחד לא מסתכל עליהם, אלא המציאות עצמה היא תודעה כפשוטו.
אשמח לדעת מה הרב חושב על הרעיון שאם קיימת רק תודעה כמו שציינתי, אז בעצם ההכרה של יחיד רבים זה רק חלק מהתודעה ולכן קיימת רק תודעה אחת באמת וזה משהו כמו אלוקים
ישנן טעויות רווחות בשימוש בעקרון התער. העיקרון הזה לא קובע מהי האמת אלא בורר בין אפשרויות שקולות. יותר פשוט שיש רק שדה חשמלי ולא מגנטי, אבל מה לעשות שהעובדות אומרות אחרת. יותר פשוט שאין אלוהים מאשר שיש, אבל מה לעשות שההיגיון אומר אחרת. הרבה יותר פשוט שמה שאני רואה לא קיים, אבל מה לעשות אני רואה שהוא קיים.
כך גם כשאתה שוקל אידאליזם מול דואליזם, עליך להחליט קודם כל מה נראה לך סביר יותר או הגיוני יותר. אם יוצא לך ששתי האפשרויות שקולות, אז ורק אז אתה יכול להשתמש בעקרון התער. מבחינתי זה ממש לא שקול.
אני מקווה שברור לך שאתה מדבר עם עצמך כאן. התשובות שקיבלת כאן באו ממך עצמך.
״אני מקווה שברור לך שאתה מדבר עם עצמך כאן. התשובות שקיבלת כאן באו ממך עצמך.״ – לא הבנתי מה זה אומר.
לא מקבל את האינטרפרטציה של לעקרון התער,
העקרון אומר ״אֵין צֹרֶךְ לְהָנִיחַ דָּבָר מִבְּלִי שֶׁנִּתְּנָה לְכָךְ סִבָּה, אֶלָּא אִם הוּא בָּרוּר מֵאֵלָיו, אוֹ יָדוּעַ מֵהַנִּסָּיוֹן..״
בגלל שאין שום סיבה להניח קיום של חומר מחוץ לתודעה, כלומר לשיטתי זה לא תורם שום יכולת הסברית, ומבחינתי זה ממש לא ברור מאליו וגם בהגדרה לא ידוע מהניסיון.
זאת אומרת לפי העקרון אין שום צורך להניח קיום של חומר
תודה,
אין לך סיבה להניח שאני קיים. אז כנראה התכתובת כאן היא עם עצמך.
מה שהבאת לגבי עקרון התער אינו סותר את דבריי לגביו. אני (סליחה: אתה עצמך) מזכיר לך את הדוגמאות שהבאת(י).
האם הרב רומז שאני טוען לסולפסיזם?
אני לגמרי מאמין שיש לאנשים אחרים תודעה פנימית משלהם ואני לא היש היחיד חס ושלום.
אני כן טוען שכמו שכחול וירוק זה שני סוגים שונים של תודעה אפשרית גם אני ואתה הם שני סוגים של תודעה אפשרית. (וזה לדעתי כל עניין שבירת האגו הבודהיסטים שמפרדים בין חווית האני בתור סוג של מחשבה/חוויה לעצם ההוויה עצמה, גם ביהדות מדברים על רמות שונות של האני וגם על אני קולקטיבי נוסח קרל יונג)
אני טוען שאין שום צורך להניח שקיימת ישות שקיימת באיזושהי צורה שנקראת חומר. אלא להתייחס לחומר בתור אבסטרקטיה שימושית בקונטקסטים שונים (לדוגמא שעושים מדע מניחים כאילו יש קיום לאטומים לשדות קוונטים לכוחות וכד וזה לא רק מודל, או כשאומרים לאדם שהוא חומרי אז מתכוונים שהוא נמשך לגילויים "נמוכים" של התודעה)
אבל מבחינתי לטעון שיש באמת קיום לחומר נשמע אבסורדי, היש היחיד שאנחנו מכירים זה יש שניתן לתפוס ולזהות כקיים בתוך שדה החוויה שלנו. החומר הוא אבסטרקציה שימושית שהמצאנו בשביל לתאר חלק מעולם התופעות.
לדוגמא כשאנחנו חולמים חלום על שולחן, אף אחד לא יגיד שהשולחן הזה עשוי מחומר/אטומים. מבחינתי אותו דבר לגבי השולחן במציאות כשאנחנו ערים.
תודה,
אני לא רומז אלא אומר. כמו שאין סיבה להניח את קיומו של השולחן שאתה רואה אין סיבה להניח את קיומו של מי שאתה מדבר אתו. הכל אינו אלא אוסף של תופעות בתודעה שלך, כלומר אתה מדבר עם עצמך.
טוב, אני מיציתי את העניין.
חבל שאתה נאבק באיש קש, ציפיתי לתשובה רצינית יותר.
לא אמרתי שהשולחן לא קיים מחוץ לתודעה הפרטית שלי, ברור שהוא קיים כי שנינו רואים אותו.
יש לו קיום כחלק ממציאות תודעתית אחרת שבאה לידי ביטוי בתודעה שלי בתור שולחן. כנל אצלך.
בינתיים לא מצאת שום פגם בטיעונים שלי, לעומת הטענה שיש קיום לאבסטרקיות מחשבתיות מחוץ לתודעה בלי שום הוכחה.
איני מצליח אפילו להבין את המילים שלך. אני מקווה שאתה מצליח. הסברתי היטב את עמדתי, ובכך מיציתי.
נראה שאתה גם לא רוצה להבין.
תודה על הזמן
נראה לי שמה שnoama ניסה לומר הוא שקיום של דבר מחוץ לתודעה הפרטית שלי לא מעיד על קיומו מחוץ לתודעה בכלל, באופן עצמאי לגמרי.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer