אם ההלכה עוסקת במציאות או בהכרה

משום מה נדמה לי שעניתי על השאלה הזאת. אענה שוב בקצרה. ברוב המקרים נראה שפוסקי ההלכה התכוונו לטעון טענות על המציאות עצמה. אלא שכדרכם הם עושים זאת מסברתם, ולא על בסיס ידע מדעי שלא היה להם. ואכן לפי הידע שיש בידינו כיום נראה שלא מעט מקביעותיהם שגויות. לכן הכי קל לומר שהם לא התכוונו לטעון טענות על המציאות אלא לבנות מודל. זה אולי נכון במקרה שעסקתי בו כאן, אבל בד"כ להתרשמותי זה לא נכון. ראשית, צריך לחלק בין מצב שבו מדברי הפוסק עצמו עולה שאין כוונתו להעריך מציאות. אם זה כך, אז אי ההתאמה למציאות לא צריך להפריע. מעבר לזה, לא כל מה שכותב פוסק זה או אחר מחייב. אם אתה מגיע למסקנה שהמציאות היא שונה אתה יכול לנהוג אחרת. הדבר האחרון שמחייב הוא התלמוד (ראה רא"ש סנהדרין פ"ד סי' ו וכס"מ רפ"ב מממרים). בזמן האחרון נעשו ניסויים על בליעה בכלים (חפש בגוגל תחת דרור פיקסלר ויאיר פרנק, וראה במקורות שהם מביאים), והתברר שלפחות בכלים של ימינו הבליעה היא מזערית. זה משנה כמה וכמה מהלכות תערובות, בשר בחלב וכדומה. ואכן הרב ליאור כתב שיש מקום להקל אם יצטרפו איתו עוד פוסקים (לא ידוע לי האם זה קרה). ככלל, מה שמותר מותר גם אם אין פוסקים שאומרים שהוא מותר. העסתם או אי העזתם אינה רלוונטית. הם לא בעלי בית על ההלכה, ואם יש  משהו אסור הוא אסור גם אם יתירו ולהיפך. השאלה מתי אני מגיע למסקנה שאכן דרוש שינוי וראוי לשנות. כשאני מגיע – אין מניעה לשנות ולא  צריך לשאול אף אחד. ודוק, כוונתי אין חובה לשאול והתשובה לא תלויה בדבריו של פוסק זה או אחר. אין לו סמכות מהותית. כדאי מאד לשאול כדי שיסייע לי לראות ולוודא שאין לי טעות.