דרכי הכרעה בהלכה

שו”תקטגוריה: הלכהדרכי הכרעה בהלכה
שואל שאל לפני 4 שנים

אם יקום פוסק פלוני ויחליט שהלכה אלמונית כלשהי כבר אינה רלבנטית היום בגלל שהמציאות השתנה (נניח יחליט שהנשים של היום הן לא ה”נשים” שחז”ל אמרו שאינן יורשות נחלה, ומכיוון שנשים בימינו יותר דומות ל”אנשים” של חז”ל, לכן הן כן יורשות בשווה). האם ניתן יהיה לנהוג לפי פסיקתו? או שנצטרך שיהיה קונצנזוס רחב לכזה שינוי? ואם לא, למה צריך בכלל קונצנזוס? ומי נספר בתוך הקונצנזוס הזה? (אולי גם קונסרבטיבים?).

השאר תגובה

1 Answers
מיכי צוות ענה לפני 4 שנים

הפוסק עצמו אולי ירצה שיהיה קונצנזוס כדי שיפסוק כך, והדבר תלוי בדעתו והערכתו. לכן הוא גם אמור להחליט מי מבחינתו נספר בקונצנזוס הזה. אבל לגבי ההדיוט אין לזה שום משמעות. מרגע שיש פוסק שהחליט כך, אם אותו פוסק הוא רבך תוכל לנהוג כשיטתו. אם לא – אז זה בבחינת מקולי זה ומקולי זה (רשע).
ולגבי אפשרויותיו של הפוסק עצמו, במאמרי החדש: על סברות, משמעותן ומעמדן ההלכתי, הראיתי שהסברא מחייבת מעצם היותה סברא, ולא צריך מוסד מוסמך שיתקן או יקבע אותה. ובסופו הבאתי שגם להדיוט כך (אם כי הוא נוטל סיכון שסברתו שטותית ואז הוא ייתבע על כך בדיני שמים כי זו פזיזות לנהוג כסברתך כשאינך בר הכי).
——————————————————————————————
שואל:
לגבי “מקולי זה ומקולי זה”, למיטב זכרוני רש”י מפרש שזה רק בקולות שסותרות אחת את השניה (נניח מכניס את השבת לפי זמני ר”ת ומוציא לפי הזמן הרגיל).
האם לדעתך מי שאינו בר הכי (הדיוט) צריך לנהוג רק לפי רב אחד?
והאם מותר למי שאינו בר הכי לנהוג לפי סברתו?
——————————————————————————————
הרב:
1 איני זוכר רש”י כזה. בגמרא עירובין ו ע”ב ממש לא משמע כך, ובדף ז ע”א שם מבואר שכשעושים מחומרי שניהם זה רק כשסתרי אהדדי. לא דובר שם על קולי שניהם. גם מסברא די ברור שזה לא קושר לקולות סותרות. בקולות סותרות הבעיה היא שנוהגים באופן סותר. זו בעיה לוגית ולא בעיה של רשע. אבל כשלוקחים קולות מכל חכם גם בלי סתירה אז יש כאן חיפוש קולות במקום חיפוש האמת.
2. מי שאינו בר הכי רצוי שינהג כרב אחד. אבל גם אם הוא נוהג ככמה רבנים לפי הנגישות שלהם, עדיין נראה שאם הוא עושה זאת מפני שהוא מחפש מקולי כולם (ולא בגלל שיקולי נגישות) עליו הגמרא הנ”ל מדברת.
3. ככלל השאלה לא מוגדרת. מי שפועל על פי סברתו לא נפשט על זה גופא אלא על העבירה שעשה (אם עשה). אם הוא פעל נכון וכי תעלה על דעתך שהוא ייתבע כי עשה זאת על פי סברתו? רק אם הוא פעל לא נכון יכולה לעלות שאלה האם יש לו טענת הגנה שזו היתה סברתו ולכן הוא אנוס.
על כך אומר שמותר ורצוי שכל אחד ינהג על פי סברתו. אלא שחלק מסברתו אמור להיות שאם הוא לא מבין בתחום ההלכה אל לו ללכת אחרי מה שנראה לו בעלמא אלא להיצמד למי שכן מבין. זו לא הוראה הלכתית אלא שכל ישר ואחריות. זו צריכה להיות הסברא האמיתית שלו עצמו. ואם הוא לא עשה זאת, אז הוא פעל על פי סברא עקומה. אמנם אם הוא האמין בזה באמת ובתמים ולא סתם התרשל או התעצל, אז נראה שהוא עדיין אנוס. אבל אדם סביר אמור להבין (מסברתו) שזו לא דרך נכונה.
——————————————————————————————
שואל (אחר):
הרש”י הזה מופיע במסכת ראש השנה, דף י”ד ע”ב:
מקולי בית שמאי כו’ – בעירובין מפרש לה במחלוקת אחת, שיש מקום שנוטין בה דברי בית שמאי להקל, ויש מקום שנוטין בה דברי בית הלל להקל, כגון: כמה חסרון בשדרה שלא תטמא באהל, בית שמאי אומרים: שתי חוליות, ובית הלל אומרים: חוליה אחת, וכן לטרפה, נמצאו דברי בית שמאי מקילין בטריפה ואומר עד שתחסר שתי חוליות, ובית הלל מחמירין בה ומקילין לענין טומאה, לומר שכיון שחסרה חוליא אחת אינה מטמאה, והאוחז בזו קולי בית שמאי וקולי בית הלל – רשע, שהרי דבריו סותרין זה את זה כדי להקל, והאוחז בחומרי שניהם – כסיל בחשך הולך הוא, שאינו יודע להבחין על מי לסמוך, אבל בשתי מחלוקות שהקילו אלו בזו ואלו בזו – אין כאן לא משום רשע ולא משום סכלות, דסבירא ליה בהא כבית שמאי ובהא כבית הלל.
שגיא
——————————————————————————————
הרב:
שים לב לנימוק של רש”י: כי הוא סובר בזה כב”ה ובזה כב”ש. כשהאדם סובר בזה כך ובזה כך פשיטא שאינו רשע. השאלה מה קורה כשאדם בוחר דעות רק כי הן קולות. כאן אמרתי שנראה לי מסברא שזהו הרשע שמדובר עליו. כשיש סתירה לוגית זו לא רשעות אלא שגיאה או חוסר קוהרנטיות ומעבר על ההלכה. אדם שעושה את זה עבר על ההלכה הנדונה (כמו חוליות בטומאה) ולא על ההוראה לא לעשות מקולי זה וזה.
——————————————————————————————
שואל:
לגבי 1, מצאתי דעה במפרשי התלמוד בפרויקט השו”ת: תורת חיים מסכת עירובין דף ז עמוד א מאן דעביד בהנך תרי דוכתי לחומרא הולך בחשך שאינו רואה טעמו של דבר ומאן דעביד בתרי דוכתי לקולא רשע הוא שהרי דבריו סותרין זה את זה כדי להקל אבל היכא דלא סתרי אהדדי לא הוי לא רשע ולא כסיל מיהו נהי דלא הוי לא רשע ולא כסיל מ”מ לאו שפיר למיעבד הכי אלא בשל תורה ילך אחר המחמיר ובד”ס ילך אחר המיקל. גם בלי הדעה הזאת, הרי כשתופסים קולא של שני חכמים שונים זה לא תמיד בגלל רשעות או רצון להקל. לפעמים פשוט בשתי סוגיות שונות, דברי החכם המקל יותר מתקבלות על הדעת. לגבי 2: מבחינה פרקטית מאוד קשה לפנות לרב בכל עניין הלכתי, ויותר נוח להשתמש בכללים כמו ספק דרבנן לקולא (הכוונה לספיקא דרבוותא), ספק דאורייתא לחומרא, הלכה כרוב פוסקים, פוק חזי מאי עמא דבר, הלוך אחר המנהג, כוח דהיתרא עדיף, וכו (תוך ניסיון לשמור על הוגנות ויושר אינטלקטואלי, מבלי לנטות לצד קולא או חומרא). האם כללים אלו מיועדים רק לאנשים שהם “בר הכי”, או שמא גם להדיוטות? לגבי 3: אני מסכים שמסברא, ללכת אחרי מה שנראה לי זה חסר אחריות, אבל אם יש דעה הלכתית של פוסק מקובל ומפורסם, שנראית לי גם הגיונית (“נימוקה עמה”), איפה חוסר האחריות באימוץ אותה פסיקה (גם אם אינו הרב שלי)?
——————————————————————————————
הרב:
1. ענית כאן לעצמך. כשהוא סובר כמו זה כאן וכמו ההוא שם ואין בבזה שום רשע כמובן (ראה תשובתי שנכתבה כעת למטה כאן). מאידך, כשאין סתירה בין הקולות עדיין זה לא בסדר כפי שכתבתי.
2. כשאפשר לברר מקובל להלכה שלא הולכים לפי דיני ספיקות. אבל יש לדון האם שאלת חכם יש לה דין בירור (שהרי בעלי שתי הדעות גם הם היו ת”ח). לכן אני מסכים שאפשר כאן ללכת לפי דיני ספיקות, אבל לא כקולי זה וזה. הכללים הללו לא מיועדים לפוסקים אלא להיפך, רק למי שאינו פוסק. הפוסקים אמורים להכריע בעצמם (לצערי חלק גדול מהם לא מודעים לזה).
3. זה מהלך סביר, למרות שכשדעתך לא מבוססת (אתה לא “בר הכי”) אז כל התחשבות בה נראית לי בעייתית. אמנם כשאין לך רב, אתה יכול לסמוך עליה כי אתה צריך איכשהו לקבל החלטה. אז סברתך היא כלי סביר לעשות זאת. אבל כשיש דעה של רבך עליך לקבל את דעתו. במקום כזה לסברתך (כמי שאינו “בר הכי”) אין משקל (אני לא בטוח שזו קביעה הלכתית, אבל כך ראוי לענ”ד).
——————————————————————————————
שואל:
כתבת לגבי 2 ש”אפשר כאן ללכת לפי דיני ספיקות” ואילו לגבי 3 כתבת שאפשר לבחור דעה הלכתית מקובלת בהתאם לסברתי, אבל נראה שיש פה קצת סתירה. כלומר, האם מותר להכריע בין דעות הלכתיות של כמה פוסקים בהתאם לסברתי, או שחייבים ללכת לפי דיני ספקות (למי שאינו בר הכי כמובן)?
——————————————————————————————
הרב:
אסכם את דעתי.
מדובר בשאלה הלכתית שיש לפניך כמה דעות הלכתיות של פוסקים מקובלים לגביה.
1. אם אתה בר הכי הכי טוב להכריע ביניהן ולנהוג כהבנתך.
2. אם אינך בר הכי, לך אחרי רבך.
3. אם אין לך רב עשה לך אחד כזה.
4. אם בכל זאת אין או שהוא לא נגיש, לך אחרי סברתך כל עוד היא מקבילה לאחת הדעות של פוסק מקובל.
5. אם אין לך דעה/סברא משלך – לך אחרי דיני ספיקות (אם אתה יודע מה אומרים דיני ספיקות במצב כזה).
——————————————————————————————
שוע:
מעולם לא הבנתי, ואני עדיין לא מבין, למה אסור לקחת קולי זה וקולי זה במקום שאין סתירה (וכשלא חוששים לסתירה עלומה שמתחבאת מתחת לפני השטח). בין אם מותר לסמוך על רב כי הוא קרוב לאמת ובין אם ככה התירה לנו התורה, איזו סיבה מהותית יכולה להיות למניעה לזלול קולות לתיאבון. הטענה שזה לא מעיד על חיפוש האמת היא לכאורה רק בהנחת המבוקש שזה אסור. וכי מי שבוחר רב צריך להזדהות עם ‘האמת שלו’ בעומק נשמתו ההומיה?
אם ההלכות הן בלתי תלויות אז אי אפשר גם להיתלות בהשערה שרב מומחה מכוון לאמת למשל ב65% אחוזים מכובדים מהמקרים, וכשמזגזגים בין רבנים אז עלולים להגיע לאחוז נמוך יותר של קליעות למטרה. (אם אקח את עצמי כדוגמה חלשה, בתקופה הרלוונטית נהגתי כדעה המקילה בפרשנות של ‘מקולי זה וקולי זה’ שהייתה קב חומטין לאוצר גדול של קולות)
חוץ מזה שלא ממש ברור לי המעמד הכללי של הצהרות ספרותיות מהסוג של ‘רשע’ ‘דומה לכלב’ ‘ראוי לו שלא בא לעולם’ ואחרות.
——————————————————————————————
הרב:
שוע שלום.
בפשטות לבחור קולות בלי שזו עמדתך שלך זה חיפוש חיים קלים ולא חיפוש של האמת ההלכתית. לעומת זאת, חומרי זה וזה זוהי החמרה כדי לצאת ידי חובת כל השיטות. לכן זה טוב יותר. והכי טוב כמובן לנהוג כפי שאתה עצמך מבין (ובלבד שאתה בר הכי). ואם לא – אז לבחור לך רב ולעקוב אחריו.
זו לא הנחת המבוקש מפני שחיפוש אמת והתנהלות לגיטימית אינם אותו דבר. גם אם זו היתה התנהלות לגיטימית כי סו”ס אתה פועל לפי הנחיות רב, עדיין ברור שאין כאן חתירה לאמת ההלכתית.
אם אתה משחק קליעה למטרה זה עצמו לא חיפוש אמת. קליעה מקרית לאמת גם היא אינה חיפוש אמת (מדובר על החיפוש ולא על המציאה).
המעמד הכללי של הצהרות כאלה הוא מעמד של הצהרות כלליות. מה לא ברור כאן? לא מדובר באמירה הלכתית אלא מטא הלכתית.
——————————————————————————————
שוע:
(מקווה ששאלה חוזרת על התשובה תופיע מתחת לתשובה)
חוששני שלא הבנתי עדיין מה הבעיה. מציאת האמת שקולה בין בבחירת רב אחד ובין באסיפת קולות (כשאין תלות), ותהליך של חיפוש האמת לא קיים גם בבחירת רב אחד. גם אם הבר-הכי המחפש הוא עדיף*, עדיין במה עדיף הבוחר רב אחד על פני הבוחר שבעים, חוץ מהגילוי מכללא שהוא מחפש חיים קלים כשאין התנגשות בציווי הבורא (או בערכים אחרים) – שזה מן הסתם מה שכולם עושים ואני לא רואה בזה שום בעיה. מדוע אפשר לבחור רב ולא צריך לאחד חומרות כדי לצאת ידי חובת כל השיטות, והאם יש בעייתיות בבחירת רב מקל?
לכאורה חיפוש האמת לחוד וציות לכל כללי ההלכה לחוד.
* [אשאל בנפרד על הרעיון המוכר-אך-מוזר של לנהוג אוטונומית כפי שהאדם עצמו מבין ובלבד שהוא בר-הכי, ועל הקשר שלו לתפיסת האמת ההלכתית ומנגנון הגמול. זה מפריע לי עוד מאז שקראתי את המאמרים על ‘אלו ואלו’ ועל ההבדל בין ההלכה למשפט עברי].
——————————————————————————————
הרב:
עוזר דלים סייע, ואכן התשובה מופיעה מתחת לשרשור. יודו לה’ חסדו ונפלאותיו לבני אדם.
כי לחפש חיים קלים אינו לחפש את האמת. זהו שיקול זר. לבחור רב אחד פירושו למסור לאדם שיודע את ההכרעה. זה כמו ליצור את פרוייקט השו”ת ההפוך: תן לי תשובה רצויה ואמצא לך את הפוסק שאומר אותה.
כשאתה בר הכי אתה מחפש את האמת למיטב הבנתך. זה הכי טוב, כי האוטונומיה היא ערך (ולא רק האמת). כשאינם בר הכי אתה בוחר רב שיכריע עבורך או שידריך אותך בהכרעה. אבל כשאתה בוחר תשובה רצויה אתה סתם עושה מה שנוח.
אתה מניח שבחירת רב היא אלגוריתם למזעור טעויות, ולכן אתה טוען שאפשר גם להגריל רב. על כך אומר שני דברים:
א. להגריל רב אפשר, אבל לבחור רב לפי הקולות זה לא אותו דבר אפילו ברמה הסטטיסטית (כלומר בניגוד להנחתך את תקלע כך פחות לאמת). דומני שאתה תטעה יותר, כי הבחירה מוטה משיקול צדדי (הרצון להקל).
ב. בחירת רב אינה בהכרח אלגוריתם למזעור נזקים. זו שיטה של מסירת ההכרעה במקומך למישהו אחר (הוא כעין שליח שממלא עבורך את החובה האוטונומית). לא בגלל ההנחה שזו הדרך הטובה ביותר למזעור נזקים.
ואחרי הכל אוסיף עוד מה שכתבתי לך בהודעה הקודמת. כתוב שמקולי זה וזה רשע, ולא כתוב שהוא עבריין הלכתי, כלומר שהוא טועה יותר ביחס לאמת ההלכתית. החתירה להקל במקום החתירה לעשות מה שנדרש ממך היא מצב נפשי שלא מצביע על מחוייבות לרצון ה’, ולכן יש בה רשע. אבל אין זה אומר שעברת איסור הלכתי בהלכות שבת או נידה אם נהגת כך. זה דין בגברא ולא בחפצא.
באשר לביטוי לגבי איחוד החומרות, יש בו טעות. לא כתבתי שצריך לאחד חומרות. מה שכתבתי הוא שאפשר לאחד חומרות (בניגוד לחיתוך של קולות, שזה רשע). איחוד החומרות הוא מוצא לגיטימי של מי שאינו יודע את האמת. אפשר לבחור לפעמים קולא ולפעמים חומרא ולא לאחד חומרות, וגם זה מוצא לגיטימי. אבל לבחור תמיד את הקולא – אינו לגיטימי, וכנ”ל.

לגבי המ שכתבת בסוף, זו היתה שאלה אלא הבטחה לשאלה שתבוא?
[אשאל בנפרד על הרעיון המוכר-אך-מוזר של לנהוג אוטונומית כפי שהאדם עצמו מבין ובלבד שהוא בר-הכי, ועל הקשר שלו לתפיסת האמת ההלכתית ומנגנון הגמול. זה מפריע לי עוד מאז שקראתי את המאמרים על ‘אלו ואלו’ ועל ההבדל בין ההלכה למשפט עברי].
——————————————————————————————
שוע:
תודה. לא הייתה תשועה זו לישראל אלא בעבור ח”י רוטל שמזגתי על קברו של רשב”י ביראה ובסילודין
אם תוכל להסביר מה ההבדל ברמה הסטטיסטית. הרי השיקול הצדדי הוא רק בין ההלכות שניתן לבחור בהן ועל פי ההנחה אין תלות ביניהן. (ואכן הנחתי שהנימוקים לבחירת רב מתוך המתחם לא צריכים להיות חזקים יותר מהגרלה, ושמסירת הדין לרב היא אלגוריתם למזעור טעויות).
הניסוח המחודד ‘כעין שליח למילוי חובה אוטונומית’ מציף את הבעייתיות שמובנית בו, אבל משעה שצפה היא מסרבת לשקוע. איזה ‘מצווה שבגופו’ יש יותר מאשר החובה האוטונומית, ומה נשאר כאן מהאוטונומיה (בבחירות דמוקרטיות להבדיל, לבחירה יש יותר מימדים של אוטונומיות כי שם זה באמת בשאיפה פרויקט השות הפוך). האם ניתן להסביר את ההיתר לבחור לפעמים קולא (ע”י בחירת רב שיש לו גם קולות) ללא הרעיון של שליחות? באופן שבחירת רב היא סה”כ קיצור מושגי נוח לבחירת סט ההלכות שלו (ואם יתווספו איברים לסט אז תמיד אפשר לעבור לרב אחר, כלומר הבחירה היא תמיד על ההווה).
לגבי בר-הכי זה היה (או היה צריך להיות) איחול לעצמי שאזכה לשאול בהמשך, אחרי שאבדוק שוב את מה שכבר קיים.
חיתוך קולות הוא כמובן מותר, מן הסתם הכוונה לאיחוד.
——————————————————————————————
הרב:
ברגע שהמדגם מוטה יש הבדל בתוצאה הסטטיסטית. אתה לא בוחר אקראית אלא מתוך מגמה מסויימת.
אתה ממנה אותו כשליח שיפעל עבורך. הבחירה שלך היא בחירת הרב. וממילא הבחירות שלו נחשבות כבחירות שלך. כשיש מצווה שבגופו שלא ניתן לקיימה בגופו מועילה שליחות גם לגביה (שלא לדבר שעצם החילוק לגבי מצוות שבגופו לא מוסכם).
בכל אופן, המסקנה היא שהויכוח הוא בשאלה האם המטרה היחידה היא מזעור טעויות.
אני מזכיר את ההסבר הנוסף שהצעתי (רשע ולא עבריין) שנוגע לגברא ולא לחפצא.
——————————————————————————————
שוע:
אכן זו המסקנה, אך דומני שאני נשאר עם ההנחה שהמטרה היחידה היא מיזעור טעויות (כי אני מייחס כרגע משקל חד-ספרתי עגלגל לערך האוטונומיה כשלעצמו).
רק נשאר פרט אחד שלא הבנתי לגבי ההבדל הסטטיסטי תחת ההנחה שממזערים טעויות (ומבחינתי אם הוא אכן קיים אז נחרץ גורלה של האפשרות לבחור ברוב קולות) ואשמח להבהרה. אולי הנחות המודל שלנו לא מתאימות, והבהרה תעזור לי להימנע מניחושים. ההנחות שאני מניח (לפחות אלו הגלויות לי) הן שההלכות בלתי תלויות ושציר האמת/שקר מאונך לציר הקולא/חומרא. מההנחות הללו אני מסיק גם שהסיבה שלא קיים רב שפוסק את אוסף הקולות הגדול היא רק כי מתו תלמידי רבי עקיבא ואין מספיק רבנים שהגיעו להוראה. ובכל אופן אני לא מצליח לראות את השפעת ההטיה. במקום שאגריל את הדלת שמאחוריה נמצאת המכונית אני בוחר תמיד את הימנית; נראה לי לגמרי שקול.
כרגע אני דן על האמת של העמדה ההלכתית, ולא על ביצוע המעשה. כך שאין בהיבט הזה יתרון להחמרה. מבחינת ביצוע ברור שיש עדיפות למחמיר (שיוצא י”ח כל השיטות כפי שכתבת בתשובה הראשונה) ואם זה הנושא היחיד שרלוונטי לדיון אז הבנתי. אבל אני מניח שמכריעים את העמדה וממנה משתלשל הפסק למעשה, כלומר שהותר לבחור בין עמדות שקולות בלי להתייחס לתוצאות שלהן (קצת כמו חזקת כשרות לעדים שמאפשרת להם להעיד על נפשות).
——————————————————————————————
הרב:
שלום שוע.
ראשית, אעיר שברגע שאתה נשאר עם המסקנה הזו והיא מביאה אותך לקושי, עליך להסיק מסקנות, לא? אתה יכול כמובן לחלוק על הגמרא, אבל קביעתה שמקולי זה וזה רשע הוליכה אותנו לכך שהמטרה אינה מזעור טעויות ולק”מ. הדבר דומה בעיניי למי שאומר מסקנתי היא שיש ערך עגלגל לשמירת שבת וכעת צל”ע מדוע התורה מצווה לשמור שבת.
אתה מניח שאין תלות בין הפרמטרים (קולא-חומרא ונכון-שגוי). אפשר להתווכח על זה גופא, אבל בוא אזרום איתך לשם החידוד.
יש לזכור שהמסקנה ההלכתית יכולה להשתנות מאדם לאדם וממצב למצב, ואם אתה תבחר לעולם את הצד המיקל אתה עלול להטות את הכף. אתה עצמך מוטה לבחור את מה שנוח במקום את מה שנראה לך נכון. כוונתי לומר שהבחירה שלך באופציה ההלכתית, גם אם אינך ת”ח, אינה הגרלה אקראית לגמרי.
טול כדוגמה את המצב הבא. במצב הנתון שלך עולות שתי אפשרויות הלכתיות X ו-Y. אם היית מחליט באופן שהוא בלתי תלוי בנוחיות שלך היית בוחר X (או ברב שאומר לעשות X), כי זה מה שנראה לך הקטן נכון, אבל Y נוח לך יותר ולכן אתה בוחר בו.
כעת שים לב שהבחירה המקורית אינה הגרלה בעלמא אלא ניסיון שלך הקטן לכוין לאמת ההלכתית. מכיון שאתה לא  ת”ח (להנחתנו כאן), הבחירה שלך תקלע לאמת ב-60% (ולא ב-90% כמו ת”ח מובהק). ועדיין תתקרב קצת לאמת לעומת הגרלה אקראית שמביאה אותך לאמת ב-50%. לעומת זאת, הבחירות לפי הנוחיות יביאו אותך לאמת רק ב-50% (בהנחה דנן שאין תלות בין הפרמטרים).
שים לב שנכנס בתמונה שתיארתי ערך האוטונומיה, שהרי כשאתה בוחר אופציה לא לפי הנוחיות אתה מפעיל שיקול דעת (ולא עושה הגרלה בעלמא, כהנחתך שלך). לעומת זאת מקולי זה וזה היא הכרעה בלי שיקול דעת שלך אלא סוג של הגרלה. כמובן שמי שסבור שיש ערך עגלגל לשיקול הדעת האוטונומי לא יקבל זאת – וכאן אין לי אלא להחזיר אותך לרישא של דבריי.
את ההערה בסוף שבה אתה מבחין בין דיון תיאורטי לבין הכרעה מעשית לא הבנתי. אני מכריע X וזה מה שאני עושה. אם X יוצא ידי חובת כל הדעות אז ברור שכיסיתי את האמת ההלכתית. מה איכפת לי האם מדובר בשלב של ההחלטה או של הביצוע?

——————————————————————————————
שוע:

שוב תודה.
אם אוכרח להסיק מסקנות (מה דעת ההלכה) כמובן שאסיק אותן על אפי וחמתי. אבל אחליף פרדיגמה שנראית לי משמעותית סבירה יותר (אפריורי, וגם אפוסטריורי מזיכרון של המסקנות שעלו לי בעבר לפי דעתי, ללא זיכרון הנימוקים) רק כשהראיות תטפחנה בעוז על פניי המשתאות. עם הגמרא אני חושב שאפשר להסתדר (גם אם בדוחק) כאותו שפירש (והובא למעלה בגוף הדיון העיקרי) שמדובר בקולות סותרות, והרשע טריוויאלי. הדיון מבחינתי כרגע הוא על סבירות הטענה כשלעצמה שאפשר לאסוף קולות, או: על סבירות הפרשנות שמדובר גם בקולות שאינן סותרות.

לגבי זרימת החדקל שמימיו חדים וקלים.
על אחרון ראשון – אם לעמדתי שליט”א היה באמת משקל של 60% אז הסמיכה עליה אינה נובעת כלל מהערך האוטונומי אלא ממיזעור טעויות. הכא (באוטונומיה) במאי עסקינן שעומד לנגדי ידידי וגם הוא חמוש (ככלל) ב60% ואני מבכר את ה60 שלי על פני ה60 שלו כשרוממות האוטונומיה בגרוני. ובכל אופן אני מעדיף (בתקווה שההעדפה אפשרית ותתקבל, בלי שידמה האי גברא למעיין תמהוני כלשהו) להימנע מהנחת ערך האוטונומיה כשבוחנים את הסיכוי הסטטיסטי למזעור נזקים שהוצב כאופציה חלופית בתשובתך השנייה ד”ה כי לחפש.
ועל ראשון – האפשרויות הן (כפי שהוצבו בתשובתך השנייה הנ”ל) להגריל רב אחד באופן גורף או לבחור קולות. עדיין אני רואה שלא גרעה הגרלה גורפת זו מהגרלה למקוטעין (כי ההלכות בלתי תלויות), ולא גרעה הגרלה למקוטעין מבחירת מה שנוח. אני חוזר למה שכתבתי למעלה, שמההנחות נובע שהעובדה שלא קיים רב שפוסק בדיוק את אוסף הקולות היא לגמרי מקרית (לא נולדו מספיק רבנים), ולכן אעמיד הולוגרמה של רב כזה ואבחר בו כאילו עלה בגורל וקידש ידיו ורגליו. האפשרות להישען על בינתי כדי להתקרב לאמת איננה כלל על השולחן כשמגרילים רב (דבר שאפשרי כאמור). חוששני שפספסתי כאן משהו על אף הכתובים המפורטים, ולא אמשיך לדוש עוד אם תניף ידך שנית.

אני מושך את ההבחנה בין דיון תיאורטי להכרעה מעשית. נראה שלא על זה יפול דבר ולכן לא אכביד לנסות להגן עליה.

אגב כעת נזכרתי בתשובה ביביע-אומר (ויימצא כתוב בחלק ז חלק חו”מ סימן א) שדן אם מותר לממנה למנות דיין משום שהוא קרובו גם כשהאחר גדול ממנו. ומביא שם ב”ח (חו”מ סימן ח) שכתב “ומשמע לי מלשון הרמבם, שכל שהוא תלמיד חכם הבקי בדינים, אף על פי שיש גדול ממנו בעיר, ומינהו לזה מפני שהוא קרובו, אינו עובר בלא תעשה, וכן נוהגים בכל המקומות, אף על פי שאינו משנת חסידים’. [וייתכן שאכן זה רשע בגברא כפי שהסברת]. וכן הביא שם תורת חיים בסנהדרין (שנראה קצת שהולך לשיטתו בעירובין שהובאה כאן למעלה בגוף הדיון העיקרי, ויש לדחות בקל) שכתב ‘אלוה הבא בשביל כסף או זהב, נראה דהיינו דווקא בדלא גמיר, ואין מעמידין אותו אלא בשביל עושרו בלבד, אבל אם הוא גמיר אלא דאיכא מאן דגמיר טפי מניה ומעמידין את זה מפני עושרו גם כן, אף דלאו שפיר הוא למיעבד הכי כדקיי”ל הלך אחר ב”ד יפה, מ”מ אינו עובר בלא תעשון איתי אלהי כסף זה דיין שמינוהו מפני עושרו בלבד, אלמא דהיכא דגמיר אינו עובר”.

——————————————————————————————
הרב:

יש לפלפל עוד הרבה גם במישור הסטטיסטי (כשאתה בוחר רב וירטואלי שאוסף את כל הקולות לא בחרת רב לפי קריטריון אובייקטיבי אלא אד הוק, ושוב יש סיכוי שלא  תקלע ב-60%. גם אם בממוצע כל רב קולע ב-60%. מעבר לזה אתה מניח שהדעה שאוספת את כל הקולות אכן תופיע בין כלל תלמידי ר”ע, ואני תוהה מי גילה לך רז זה שמניח את המבוקש. אולי זו לא אופציה?!). אבל דומני שמיצינו, וכל אחד יסיק את מסקנותיו.
לטענה על המינוי אני לגמרי מסכים (אפילו בלי ההערה על הגברא). אלא שזה רק אם לא הממנה עצמו הוא שקובע שהממונה הוא ראוי, אלא זה ידוע אובייקטיבית.

——————————————————————————————
אורן:

בהמשך לדיון שלכם, רציתי לשאול לגבי העניין של בחירת רב. זכור לי שבאחד משיעוריך אמרת שיש מקרים שבהם יש אדם שהוא בגדר “בר הכי”, ובמצבים מסוימים אותו בר הכי לפעמים יכריע בניגוד לגדולי הדור בסוגיה הלכתית מסוימת. זכור לי שאמרת שאותו בר הכי מודע לכך שכנראה גדולי הדור יותר קרובים לאמת ההלכתית ממנו, ועדיין הוא צריך ללכת עם האמת שלו (בגלל ערך האוטונומיה). עכשיו נשאלת השאלה לגבי הוראה לאחרים, אם אותו בר הכי מבין שגדולי הדור יותר קרובים לאמת ההלכתית ממנו, האם אותו בר הכי לא צריך להורות לאחרים בהתאם לפסיקת גדולי הדור ולא לפי פסיקתו? שהרי כאשר הוא מורה לאחרים, ממילא אין פה שיקולי ערך אוטונומיה, והערך היחידי שעומד פה הוא ערך האמת ההלכתית.

אפשר לשאול שאלה דומה מכיוון אחר. כאשר אדם שאינו בר הכי מתלבט לגבי סוגיה הלכתית, האם מותר לו ללכת אחרי רבו גם במקרים שרבו פוסק בניגוד לדעת רוב גדולי הדור? שהרי ברור שהאמת ההלכתית יותר קרובה לדעת רוב גדולי הדור מאשר לדעת רבו, ורבו גם מבין זאת, אך רבו הולך בהתאם לדעתו בגלל שיקולי אוטונומיה, מה שלא קיים עבור אותו מתלבט.

——————————————————————————————
הרב:
כשאדם נשאל תמיד עליו להביע את עמדתו שלו. מאידך, עליו להציג גם את עמדת הפוסקים האחרים. לתפיסתי פוסק בכלל לא מכריע אלא רק מציג את האפשרויות השונות ואת “מחיריהן”. השואל הוא שצריך להכריע ביניהן ולבצע את מה שהחליט. אני מפרט על כך בספרי על ההלכה (במסגרת הטרילוגיה התיאולוגית).
——————————————————————————————
אורן:

נראה שאתה מציג פה רעיון חדש שגם אדם שאינו בר הכי יכול לקבל הכרעה הלכתית בהינתן “המחירים” (כאשר הרב רק חושף את המחירים). בתפיסה הזו לאחר חשיפת “המחירים”, גם האדם הפשוט נעשה “בר הכי” ואז ערך האוטונומיה חוזר לשחק תפקיד.

ועדיין, לא תמיד האדם הפשוט מרגיש שהוא מסוגל לקבל הכרעה נכונה, והוא מעדיף להסתמך על הכרעתו של רב גדול. קודם נשאלת השאלה אם במצב כזה עדיף לאדם הפשוט לקחת סיכון ולקבל הכרעה בעצמו (בגלל שיקולי אוטונומיה) או שבמקרים מסוימים עדיף לו להסתמך על הכרעתו של רב גדול?
לצורך המשך הדיון, נניח שהתשובה לשאלה האחרונה היא שיש מקרים שעדיף להסתמך על רב גדול. במקרים אלו, האם יהיה מותר לאדם הפשוט להסתמך על רבו, גם במקרים שרבו חולק על רבנים גדולים בהרבה ממנו? או שנגיד שבגלל שממילא שיקולי האוטונומיה לא על הפרק כאן, עליו לאמץ את הכרעת הרבנים הגדולים ביותר בסוגיה.

——————————————————————————————
הרב:

ההכרעה ההלכתית מה לעשות בפועל לעולם מסורה לאדם עצמו. הפוסק רק מכריע לגבי האפשרויות ומחיריהן. הוא לא נעשה בר הכי כי להכרעה שלו לא צריך להיות כזה. את כל הידע והמיומנות ההלכתית תורם הפוסק. כעת האדם צריך להחליט אלו מחירים הוא מוכן/רוצה לשלם, עד כמה זה אקוטי מבחינתו וכו’.
לדוגמה, אדם בא לשאול האם מותר לו להשהות את מצוות פו”ר (תכנון המשפחה). הרב לא אמור לענות לו בכן או לא, אלא לשרטט את מלוא המפה של האפשרויות והדעות השונות וגם את דעתו שלו. עליו לומר לו מה מבחינת דין תורה (ביטול עשה של פו”ר). ומה מבחינת לשבת יצרה (מדברי קבלה ומסברא), ובאלו מצבים מצינו בפוסקים אפשרות לדחות את החיובים הללו. כעת השואל צריך לשקלל עד כמה הדבר קשה מבחינתו ומבחינת אשתו, ולהחליט עד כמה המחיר הוא כבד (את זה רק הם יכולים לעשות), ולאור זה להחליט האם עושים זאת או לא. הרב לא אמור “לתת לו היתר”. זו שטות, כי אין דבר כזה לתת היתר. גם אם הרב ייתן לו היתר אין לו היתר אם זה אסור וגם אם לא ייתן לו היתר זה מותר אם אין איסור. הרב הוא מומחה הלכתי שאמור לשרטט את האפשרויות ומחיריהן ולא לתת היתרים.
אם האדם מרגיש שאינו בר הכי, יש להסביר לו שהוא כן בר הכי להחלטה הזאת. להיפך, הפוסק אינו בר הכי לקבל עבורו את ההחלטה (וכי הפוסק יודע עד כמה זה קשה להם, מה מצבם הכלכלי, עד כמה צרכיהם החסרים מעיקים, מה תהיה ההשלכה לשלום בית ועוד ועוד). בשום אופן לא נכון להיכנע לבריחה מאחריות של השואלים שתמיד רוצים שהרב יוציא עבורם את הערמונים מהאש.
בשאלות פשוטות אפשר לקצר את התהליך והפוסק יחליט עבורם, אבל בשאלות משמעותיות איני ממליץ לעשות זאת, ואף חושב שזה אסור ולא נכון.

אתה יכול לשאול האם אותו אדם יכול לסמוך על רבו נגד גדולים ממנו אם הוא החליט למסור לרבו את ההחלטה ואם רבו טעה וקיבל זאת על עצמו? אני חושב שכן, ורבו צריך לקחת זאת בחשבון. השאלה האם כשרבו מורה לו את ההוראה עליו לבטא את עמדתו שלו? לדעתי כן. בעצם הוא עומד במקום השואל כשלוחו, וכעת חובת האוטונומיה חלה עליו.

אגב, ההחלטה של השואל להסתמך על רב היא עצמה החלטה שאותה הוא מקבל בעצמו.

על הדברים הללו אני עומד ביתר פירוט בספרי על ההלכה (בטרילוגיה שנכתבת כעת).

——————————————————————————————
שוע:
ולא נותר לנו אלא לחכות (בקוצר רוח) לצאת הטרילוגיה בבי”א

——————————————————————————————
אורן:
נזכרתי בנקודה שרציתי להעיר בהקשר לשליחות בענייני אוטונומיה. כתבת על הרב הפוסק ש”הוא כעין שליח שממלא עבורך את החובה האוטונומית”. אבל ממילא גם אם תבחר לאמץ את פסיקתו של רב אחר, אז אותו רב אחר יהיה השליח שלך לענייני ערך האוטונומיה. יוצא מכאן שאין משמעות לשליחות בערך האוטונומיה לגבי אדם שלא פוסק לעצמו, לא כך?
——————————————————————————————
הרב:
יש בזה ערך כי הבחירה ברב היא היא הבחירה האוטונומית שלך. מכאן והלאה הרב הוא שמנתח את המצב עבורך ומציב בפניך את האופציות (אבל אתה זה שפוסק מה לעשות בפועל, ושוב נכנסת האוטונומיה שלך). לכן אתה צריך לבחור באחריות את מי שבאמת נראה לך מתאים ומבטא את ערכיך ודרך מחשבתך. בחירת רב אינה שרירותית (הגרלה).

אורן הגיב לפני 4 שנים

בהמשך לשרשור הזה, אתמול נתקלתי בגמרא שהסתדרה לי בהתאם לתפיסה שבר הכי צריך לפסוק הלכה לעצמו. אני מתכוון לגמרא בברכות: גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים. “הנהנה מיגיע כפיו” ברובד המשל מייצג את מי שמתייגע על גידול הפירות שלו בעצמו ואז אוכל אותם (בניגוד למי שאוכל את פירותם של אחרים), וברובד הנמשל מייצג את מי שמתייגע על התורה שלו בעצמו ואז מקיים אותה ולא מקיים את הפסיקות של גדולי הפוסקים כמו אותו “ירא שמים” שמרוב שהוא ירא שמים הוא מעדיף לקיים את דברי הפוסקים הגדולים מאשר את מה שיוצא לו בלימוד (כלומר נמנע מלאכול את הפירות שהוא התייגע עליהם). כמובן שהדבר שייך רק במי שמסוגל לגדל פירות בעצמו (בר הכי). הסתכלתי גם בכמה מפרשים לאימרה הזאת והם לא מתיישבים כל כך על הדעת. מה דעתך על הפירוש הזה?

מיכי צוות הגיב לפני 4 שנים

שלום אורן. לא הבנתי מדוע להוציא את הגמרא מפשוטה. נהנה מיגיע כפיו הוא מי שמתפרנס מעבודתו.
אני מניח שהיתה קשה לך ההיררכיה שהנהנה נחשב גדול מירא שמים. אבל כשאומרים שהוא גדול זו לא בהכרח שורה תחתונה. יש היבט שמבחינתו הוא גדול מירא שמים. יש כמובן היבטים אחרים שמבחינתם לא.
אוסיף שאני חושב שכך יש לפרש את כל האמירות הכוללות מהסוג הזה, גם אם אין קושי באמירה כשלעצמה (כמו שיש כאן שנראה שדווקא יר”ש הוא הגדול יותר).

השאר תגובה