השכל ככלי הכרתי

אבל אני לא "מרגיש" שמדובר בכלי הכרתי. אומנם אני מבין שחלק משמעותי מההבנות שלי לא תקפות אילמלי הגישה שאתה מציג.
אבל בסופו של דבר אם אני לא מרגיש שמדובר בסוג של הכרה לא עדיף לתלות שאכן לא כך הדבר? אני מתכוון גם במחיר של וויתור על חלק מהמסקנות שלנו.
מה דעת הרב על כך? כיצד ניתן להפוך חשיבה להכרה ללא תחושה מקדימה באידאות ההכרה?

איזה עדיפות יש לחושים ככלי ההכרה יותר מאשר לשכל? לכאורה גם החושים וגם השכל הם כלי הכרה שמותנים בידיעות אפריוריות שונות, לא?

לא התכוונתי שלחושים תהיה יותר יכולת וכח הכרתי מאשר השכל. מה גם שכל חוש שונה במובן איכותי ומהותי אחד ממשנהו ולא רק בצורה כמותית.

התכוונתי שהיתרון המובהק של חמשת החושים על פני השכל והחשיבה, היא שאת החושים אני מרגיש וחווה בצורה בלתי אמצעית שהם משקפים ומקבלים מידע מהמציאות החיצונית לי. בניגוד לשכל והחשיבה שאני חווה אותה רק כיכולת ניתוח מידע מהחושים ולא בעלת כלי הכרתי למציאות אדאית חיצונית.

P. S
וזוהי השאלה ששאלתי את הרב פה. האם נכון לקבל את עמדתו בעוד שאין אני חווה בשכלי כח הכרתי.
על הייתרונות והמסקנה של השיטה כהצלת עולם המדע אינני חולק.
אני שואל האם נכון לקבל אותה כאשר איננו מרגישים בשכלנו את היכולת הזאת.

אין לי מה לענות על זה. אם אתה חושב שכל תחושותיך הן אשליות, מה אתה רוצה שאומר? למה שתקבל את מה שאני אומר? עם ספקנות אין דרך ממשית להתמודד.

לא הבנתי כיצד הגעת למסקנה זאת מדבריי?
הטענה שלי היא בדיוק הפוכה! בגלל שאני נותן אמון בתחושות שלי – למשל שהעיינים אכן משקפות את מה שהולך בסביבה החיצונית. ואינני מרגיש את התחושה שהמוח (פרופר) הוא בעל פוטנציאל הכרתי, אז האם לא שווה לתלות שאכן אין במוח פוטנציאל הכרתי?!
(אף במחיר וויתור על חלק מהמסקנות הפשוטות לנו.)

"תחושותיך" בדבריי לא התכוין לחושים אלא לכל מה שאתה חש שהוא נכון )אינטואיציה(.

אתה מתכוון כלפי תחושת האינטואיציה באמונות מסויימות כמו אנלוגיה, חוקי הטבע וכד'?
אז כידוע האינטואיציה היא איננה כלי אמין ב100% (כולנו מסכימים לכך) אז בנוגע לאותם דברים שלא הצלחנו להוכיח מסתבר לטעון שהאינטואיציה טעתה. אני בטוח שגם אתה מגיע למסקנה זאת פעמים רבות, שמה שהרגשת כנכון התגלה כלא נכון.

אם כך למה לנו לזנוח את שאר האמונות, זה בגלל שאין לנו בכלל "אינטואיציה" (תחושה) שבכוח האינטואיציה להתבונן ולצפות החוצה.
אבל אני לא בטוח שהבנתי את תשובת הרב, כך שממש אשמח שהרב טיפה יאריך יותר בדבריו הקצרים והתמצתיים. זה מרגיש לי שאנחנו טוחנים מים בעקבות מלל קצר מדיי שקשה לי לרדת לסוף כוונתו.

שבת שלום!
אלי

כל אינטואיציה שלא הצלחת להוכיח אתה דוחה? זה מגוחך, שכן אי אפשר להוכיח מאומה. להיפך, נכון שהאינטואיציה אינה אמינה במאה אחוזים, אבל לדעתי כדי לדחות אינטואיציה צריך ראיה טובה (אמנם לא הוכחה במובן החמור).
אני לא רואה מה אני יכול לפרט יותר. מבחינתי אינטואיציה היא נכונה אלא אם יש טיעונים או ראיות טובות נגדה.

הבעיה היא (כפי שהרב גם כותב במפורש בספרו) שאין לנו אינטואיציה , שה"אינטואיציה" היא כלי הכרתי. אלא אנו תופסים זאת ככלי חשיבתי גרידא.
בטח לא כחוש שרואה אידאות בעולם אפלטוני דרך חפצים 'שקופים'.

ממילא אני לא מבין איזו אינטואיציה אני דוחה פה? אם כבר אני קוהרנטי לגמרי בגישה שלי.

אפשר לקבל קצת יותר פירוט למה אתם קוראים 'הכרה' ולמה 'חשיבה'? (הבנתי שזה אחד מהטיעונים המרכזיים בספריך, ואני לא בטוח שאני מבין את המשמעות שלו).
אני מניח שגם 'חשיבה' כאן לא מתייחסת לרגשות/רצונות של האדם שהם סוביקטיביים, ולכן אני לא כ"כ מבין את החילוק שבין 'הכרה' ל'חשיבה', הרי ההכרה במציאות מתבצעת באמצעות השכל והחושים, שעל שניהם ניתן להתעקש ולערער על תוקף המידע שהם מספקים, והאם למידע הזה (מוחשי ושכלי כאחד) יש אחיזה במציאות אמיתית קיימת או לא, אלא מדובר נטו במחשבות שלנו (אין מציאות קיימת מחוצה לנו).

למרות שהדבר לא ניתן להוכחה, אנחנו מניחים שהן המידע שהחושים מספקים והן המידע שהשכל מספק יש לו אחיזה במציאות אמיתית קיימת, ולכן לא מובנת לי האבחנה שבין 'חשיבה' ל'הכרה' (גם אם משום מה יש לנו יותר בטחון לראות במידע המוחשי מייצג מציאות קיימת יותר מהמידע השכלי).

באופן נקי, המידע שמנפיקים לנו החושים והשכל הוא 'מחשבות', ואנחנו נוטה מחמת כל מיני סיבות (אינטואיציה?) לראות בו 'הכרות' של המציאות, אז מה אם כן ההבדל ביניהם?

כבתי על כך ספרים ולכן אוכל כאן רק לתאר בקצרצרה.
מקובל לחלק בין חשיבה להכרה. הכרה נעשית באמצעות החושים, וחשיבה נוטלת נתוני הכרה ומעבדת אותם. לחלופין, החשיבה יכולה ליצור טענות מתוכה (כמו טענות המתמטיקה, לפי פרשנויות מסוימות).
עקרון הסיבתיות למשל, לא נשאב מהחושים (כך הראה דיוויד יום). לכן המסקנה היא שהוא תוצר של החשיבה שלנו. אלא שאם אכן זה לא תוצר של החושים אלא של החשיבה שנעשית בתוכי פנימה, אין שום סיבה להניח שהוא מתאים למציאות החיצונית, כלומר שבמציאות החיצונית אכן לכל דבר יש סיבה. לכן יום טען שעקרון הסיבתיות הוא רק צורת הסתכלות שלנו ולא טענה על העולם עצמו.
לעומת זאת, אני טוען שההבחנה בין חשיבה להכרה אינה חדה, ולכן יש לנו כושר של "חשיבה מכירה". זו הכרה לא דרך החושים אלא דרך כושר שכלי כלשהו (איני השכל, בלשון הרמב"ם, או ראיה אידיתית בלשונו של הוסרל, או חשיבה שמעית בלשונו של הרב הנזיר). טענתי היא שעקרון הסיבתיות ועוד הנחות של התבונה אינם תוצרי חשיבה טהורה אלא תוצרים של חשיבה מכירה. לכן העיקרון הזה ודומיו כן טוען טענה על המציאות ולא רק עלינו ועל צורת התפיסה שלנו את המציאות.

תודה על ההסבר.
מה שעוד לא ברור לי כ"כ, למה מלכתחילה לעשות הבחנה בין המידע החושי לשכלי, הרי גם על נתוני החושים ניתן לערער ולטעון שהם לא מייצגים מציאות קיימת (כפי שעשה דקארט בהגיונות וראסל בבעיות הפילוסופיה), ולמעשה לא ניתן להוכיח אבסולוטית את קיומה של המציאות המוחשית, ובכל זאת זה מה שאנחנו עושים, אז נתוני השכל נמצאים באותו רובד של נתוני החושים.
לשון אחר גם נתוני החושים הם חשיבה, שמטעמים כאלו ואחרים אנחנו רואים בהם הכרה, באותה מידה נתוני השכל, גם אם הם חשיבה ניתן לראות בהם הכרה, אז למה להפריד ביניהם?

האם הבטחון העודף שלנו בנתוני החושים לעומת נתוני השכל הוא תחושת בטן גרידא (אינטואיציה)? אני חושב שלכל אדם יש הכרחים לוגים כאלו ואחרים שהוא בטוח בנכונותם עשרת מונים מנתוני החושים. אז שוב מנין נולדה החלוקה/ההעדפה בין נתוני החושים לנתוני השכל?

ושאלה נוספת האם דיויד יום וקאנט ראו בכל צורות החשיבה שלהם, באמת רק צורות חשיבה של האדם שאין להם כל עיגון במציאות? או שאתה מסביר שזו שיטתם, שלא מדובר בצורות חשיבה פרטיות של האדם אלא בכאלו שיש להם עיגון במציאות.

נכון, ועדיין אלו שני מכניזמים שונים. אנשים מתייחסים לחושים כמשהו שבמהותו אמין יותר, ואני טוען בדיוק את מה שאתה אומר.
עד כמה שאני מבין, שניהם ראו בכמה מצורות החשיבה היסודיות פיקציות של השכל. אילוצים של צורת החשיבה שלנו. אצל קאנט זה קצת מורכב יותר כי יש כמה קטגוריות שונות.