טעמא דקרא

הגמ' בסנהדרין כא מתרצת את הסתירה בדעת ר"ש, בין משכון אלמנה (שם דורש טעמא דקרא) ובין לא יסור לבבו (שם נראה שר"ש לא דורש טעמא דקרא) – 
"ור' שמעון אמר לך מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא א"כ לכתוב קרא לא ירבה לו נשים ולישתוק ואנא אמינא מה טעם לא ירבה משום דלא יסור לא יסור למה לי אפילו אחת ומסירה את לבו הרי זו לא ישאנה אלא מה אני מקיים לא ירבה דאפילו כאביגיל"
התירוץ הזה מביא לאבסורד – דווקא כשהתורה לא מגלה לי את הטעם של המצווה/האיסור אני יכול לדרוש טעמא דקרא, ואילו כאשר היא מגלה לי אני לא יכול – כי אם התורה הייתה רוצה שאדרוש היא הייתה שותקת ולא אומרת כלום?