טעמא דקרא
הגמ' בסנהדרין כא מתרצת את הסתירה בדעת ר"ש, בין משכון אלמנה (שם דורש טעמא דקרא) ובין לא יסור לבבו (שם נראה שר"ש לא דורש טעמא דקרא) –
"ור' שמעון אמר לך מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא א"כ לכתוב קרא לא ירבה לו נשים ולישתוק ואנא אמינא מה טעם לא ירבה משום דלא יסור לא יסור למה לי אפילו אחת ומסירה את לבו הרי זו לא ישאנה אלא מה אני מקיים לא ירבה דאפילו כאביגיל"
התירוץ הזה מביא לאבסורד – דווקא כשהתורה לא מגלה לי את הטעם של המצווה/האיסור אני יכול לדרוש טעמא דקרא, ואילו כאשר היא מגלה לי אני לא יכול – כי אם התורה הייתה רוצה שאדרוש היא הייתה שותקת ולא אומרת כלום?
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
1 Answers
בדיוק כך. אין בזה שום אבסורד. לר"ש שדורש טעמא דקרא, ההנחה היא שאם הטעם לא כתוב נוכל לדעת אותו לבד. אז למה התורה כותבת אותו במקרה זה? כנראה כי זה לא טעם אלא דין נפרד (לא רק שלא דורשים טעמא דקרא כאן אלא לומדים מזה דין אחר). ראה מאמרי לשורש החמישי באורך.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer