לוגיקה, תמימות ושכלתנות

שלום וברכה לכבוד הרב שליט״א
קראתי את גישת הרב להשגחה של ה׳ בימינו, ולאחרונה שמתי לב לכך שכל מי שהלך בדרך של חקירה ולוגיקה הגיע למסקנות קרובות לשיטתך (כמו הרמב״ם למשל, לפי הסברים מסויימים). לעומת זאת בדרך החסידות של הבעל שם טוב הגיעו להיפך הגמור, דהיינו שיש השגחה על כך דבר ודבר לפרוטרוט (היכן העשב יפול וכדומה). 
למה לא להתבטל לתפיסה המקובלת מדורי דורות מתוך הבנה שאנחנו לא מספיק חכמים כדי להבין את ה׳? שהלוגיקה לא תמיד תהיה נכונה כלפי ה׳ ״כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי״.
אומנם הרב מאוד מדבר על העניין הזה שלא צריך לזרוק את השכל, ואולי בדילמה שהרב הציג כמה פעמים בתקופת ההשכלה: אם להיות צדיק טיפש או רשע חכם, אני מאמין שהרב היה ממליץ למי שבא להתייעץ איתו (בעניין זה) להיות רשע חכם.
כמו כן נניח שהבעל שם טוב צודק, ובאמת יש השגחה על כל פרט ופרט מדוקדקת לפרטי פרטים, האם הרב לא חושב שתאחזמו הכלימה והנחפרה לאחר ביאת המשיח, כשיגלה שכל דברי הבעל שם טוב אמת וצדק? אפשר לקרוא לדברי ׳דמגוגיה זולה׳, אבל אפשר גם לקרוא להם ׳תרחיש אפשרי׳. מה הרב חושב שיעשה במצב כזה.
כלומר, נניח ותגלה עוד כמה שנים שכל תפיסתך על ההשגחה והתפילה הייתה שגויה, האם זה ישנה אצלך משהו? האם זה יגרום לך להעריך פחות את הלוגיקה ביחס לאלוקים? האם יש יגרום לך ללכת יותר בתמימות ולא רק בשכלתנות? או שמא על אף הכל תישאר בדעתך שאדם צריך לסמוך על ״חכמתו״ וללכת איתה עד הסוף?
 
(אני לא מדבר כלל על העניין של פסיקה אוטונומית, שהוא נושא בפני עצמו ולא עליו דבריי נסובו.)