נישואי גרושה וכהן

הרמב"ם (בתש' מובא בכס"מ איסו"ב) מספר איך היה עושה במצרים נישואין של אשה קטלנית אף שעפ"י ההלכה הדבר אסור, מכיוון שהם חלים בדיעבד (וגם זה המצאה שלו).

במה זה שונה? כי זה דרבנן?

לא הבנתי. ואם זה לא שונה, אז מה? לערוך קידושין באיסור זה סיוע לעבירה.

בסך הכל הראיתי שיש תקדים הלכתי שכן עושה זאת

ציטוט מדברי הרמב"ם (מובא בכס"מ איסו"ב פכ"ב הל"א):

ואע"פ שיש חכמים שסברו שלא תינשא, אומרים לה אם תמצאי מי שיקדש אותך לא נחייבנו לגרשוהיו מערימים ומקדשים בפני שני עדים ואח"כ כותבין לה בי"ד כתובה וכניסין אותה לחופה ומברים שבע ברכות…וכן עשינו אנחנו במצריים..

אז מה המסקנה? מעתה יש היתר לערוך קידושי עבירה? לכל היותר ניתן להישאר בצ"ע על הרמב"ם.
אבל גם זה לא נכון (אמנם לא בדקתי בפנים). הוא טוען שיש הסוברים שזו עבירה אבל גם הם מסכימים שאם יש רב שסובר שלא הוא יכול לקדש והם לא יקפידו עליו ולא יכריחו לגרש. הרמב"ם עצמו מעיד שבמצרים זה מה שעשו. לכן לדעתי לא כתוב שם את מה שאתה אמרת. אבל כאמור לא ראיתי כעת בפנים.

מה יקרה כבר- למה חסרים כהנים כשרים לכשיבה המקדש?
שיתחתנו כהלכה וילדיו יפסלו מכהונה מה נעשה?! עדיף שההלכה תתן להם לחיות באיסור?

עוזי,
כעת ראיתי. זה בפכ"א (לא כב). ואכן כדבריי.
אגב, גם לשיטת האחרים אין בזה איסור ממש אלא סכנה.

לגבי המענה האחרון שכתבת, האם לא עדיף שהם ימשיכו לחיות כזוג ללא חופה וקידושין? או שאולי עדיף שיעברו על הלאו של נישואי גרושה לכהן פעם אחת וימנעו מבעילות זנות רבות?

חוץ מזה, לגבי המענה הראשון, אם נניח היית מכיר דרך טכנית שהם ינשאו רק שהיא כרוכה באיסורים הלכתיים ומוסריים, האם מותר היה להגיד אותה? או שבמקרה כזה צריך להסתיר את האמת כדי שלא לאפשר להם לעבור איסורים (לפני עיוור או אולי מסייע)?

ככלל, אני לא נוהג לייעץ איך למעט איסורים. אם משהו הוא אסור אז הוא אסור. יש לי מאמר על כך במידה טובה תשסז.
את השאלה השנייה לא הבנתי. הדרך להינשא היא פשוט להינשא. אלא שזה כרוך בעבירת לאו (אבל הקידושין תופסים).

אם הבנתי נכון את כוונת השואלת, כל מה שמעניין אותה זה להימצא במצב שהיא ובחיר ליבה נשואים מבחינת הקב"ה (כלומר נשואים הלכתית), גם אם זה כרוך באיסור (המניע שלה הוא כנראה צורך רגשי פסיכולוגי בשילוב עם עניינים מטפיזיים). נראה לי שהיא מבינה כרגע שבלי רב מסדר קידושין לא ניתן להגיע למצב הזה טכנית. מה שחשבתי שנמנעת מלענות לה תשובה על זה, זה כדי שלא לאפשר לה לעבור על איסור. כלומר אם היא לא יודעת איך עוברים על האיסור, היא לא תוכל לעבור עליו, ולכן למה לספר לה, אולי יש בזה איסור לפני עיוור או מסייע.

גם אם זה לא המצב, אני שואל באופן כללי, אם מישהו רוצה לעשות מעשה שכרוך באיסור הלכתי כלשהו, והוא כרגע לא יודע איך לעשות את אותו מעשה מבחינה טכנית, והוא שואל אותי איך לעשות את המעשה. האם מותר לספר לו? או שעדיף להתחמק ולהשאיר אותו בבורותו כדי למנוע ממנו לעבור על האיסור (בדגש שזה איסור הלכתי בלבד ללא פן מוסרי, ויש לאותו אדם תועלת כלשהי בעשיית אותו מעשה).

אני עדיין לא מבין את השאלה. אם הוא רוצה לעשות מעשה איסור למה שאייעץ לו איך לעשות זאת? לא אמרתי שעדיף להתחמק, אלא לומר לו ישירות שאינך מייעץ כיצד לעבור איסורים.

נניח שיש לו צורך גדול (נפשי/פיזי/ממוני) לעשות את אותו מעשה שכרוך באיסור הלכתי (לא מדובר בעושה להכעיס אלא לתאבון). מצד אחד, אם אני אמנע ממנו את המידע של איך עושים את אותו מעשה, אז אני פוגע בו מכיוון שאני מונע ממנו את אותו צורך גדול. מצד שני, אני מאפשר לו לעבור איסור שהוא כנראה יעבור עליו, מה שעד כה הוא היה אנוס ולא יכל לעבור עליו.

עדיין לא מבין: אם זה אסור למרות הצורך למה שאני אסייע לו בזה? מה זה שונה מכל איסור אחר? ואם זה מותר בגלל הצורך אז ברור שאפשר ואולי צריך לומר לו.

לאורן, למה זה איסורי בעילת זנות זה לא יותר גרוע מפילגש.
ואגב האיסור הוא לא פעם אחת, אלא בכל בעילה בין אם נשואים בין אם לא, עד כמה שזכור לי.

אם אחד העדים בקידושין הראשוניים היה איש לא שומר שבת- האם זה יכול להיחשב כבעיה ולבטל את הקידושין ולהתיר לגרושה להינשא לכהן?

זה אפשרי (אם הוא מחלל שבת בפרהסיא). צריך לברר זאת בבי"ד.