על מצפון ועמונה
היי  מיכי
 השאלה  הראשונה  אליך היא  האם  נכונה  התרשמותי  שאין בעולמו של האדם הדתי [ בעיקר  היהודי!]  מקום  למצפון, כי כל מהלכיו אמור להתנהל על  פי  ההלכה. אולי  למעט המקרים בהם  אדם  יכול  לפעול כנבל ברשות התורה?
אבל עכשיו  אני  רוצה  לחלוק  איתך מחשבה  שכיום מטרידה  אותי  יותר  מתמיד.  בעקבות  המו"מ על עמונה,  והמידע  שהגיע  לציבור אודות הדרכים שבהם השלטון סייע  להקים את עמונה ואחיותיה,  מתחזקת בי  המחשבה  שיש  סתירה  בין  משמעות היהדות  לבין  מצוות התורה  ככל שזה נוגע להשלכות של  מצוות  ישוב  הארץ.
כבר העליתי  בעבר  את  העניין  שלמדנו  שכל  אשר  נברא- נברא ע"י האל . על כן  אל לנו לפגוע במשהו  מהבריאה  אלא  אם  כן זה דרוש  לקיומנו . בהקשר זה נראה לי שהכלל  "וחי  בהם", הוא  זה  שאמור  להנחותנו בכל המהלכים שלנו. מכאן  חייבים  אנו  להסיק שכל  עוד אין ציווי מפורש מהאל שעלינו לפגוע במשהו  מהבריאה,  אל  לנו  לפגוע במכוון  ועלינו  לעשות  ככל  יכולתנו  כדי למנוע  פגיעה  בלתי  מכוונת במה  שהאל ברא.
ובהקשר ליישום  מצוות ישוב  א"י-אינני מצליח  להבין את דרך  חשיבתם  של  מנהיגי המתנחלים  שהישלו  את  עצמם  שאפשר יהיה  להתנחל בכל מקום  בא"י  מבלי  שתתעורר אלימות  מעצם  החיכוך  בין  2 קהילות  השונות כל כך . אינני מבין  איך מצד  אחד ציבור גדול המגדיר עצמו כמחוייב למצוות התורה,  מתעלם  מהמציאות שבה  נסיון לממש  מצוות מסויימות  בכל מחיר גורם  לפגיעה  בעולם שהאל ברא.
אילו כל יתר  חבלי  א"י  היו  מיושבים  [חוץ מאשר  שטחים  חקלאיים  ושמורות טבע] ,  ולא  היה  מקום  פנוי להתיישבות חוץ  מאשר  ביו"ש, אולי  ניתן היה להצדיק בדוחק את הלהט לקיים  את  מצוות  יישוב  א"י  דווקא  ביו"ש . 
 ואני  חוזר אל דברי  מקודם: אמנם אין ציווי מפורש לשמור על מה שנברא ע"י האל,אבל ההגיון  מחייב שלא בכדי למדנו שהעולם נברא ע"י האל.  אלא  שעובדה  זו מחייבת  אותנו במסקנה הטריוויאלית ,שלפני כל הפעולות  הפולחניות שאמורות לבטא את רצוננו  לעבוד את  האל-  הפעולה הראשונה  היא  שאנו  חייבים  בה , היא  חובתנו   לשמור  על  הבריאה.
ועניין  זה  מתחבר  גם ליוסף הצדיק:
בעקבות חז"ל אנו  מדגישים  את  יוסף שלא  נכנע  לפיתויי  אשת אדוניו, אך משום מה  מוצנעת עובדה חשובה  אחת:
יוסף אמר  לאשת אדוניו  שאם  הוא  ימעל באמון  אדוניו -הוא  יחטא  לאלוהים!
והלוא אדוניו  לא  היה  אלא  עובד  אלילים,  ואפשר  היה  להכשיר  איך  שהוא את  השרץ. 
נראה לי  שחלקים  גדולים  בעם  ישראל, במיוחד  מהעם  היושב  בציון  מעדיפים  לשכוח  את  המוסר  שיוסף  ניסה  ללמדנו- שגם  הונאת  הגוי  הינה  חטא  לאלוהים!
הערב – נר  שני  של חנוכה  חוגג  קבוצנו 80  שנה לעליה  על  הקרקע-  סיבה  למסיבה! 
כל טוב  לך  ולמשפחתך
חג  אורים  שמח.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים החדשים למייל שלכם.
יש לי השגות לגבי הגדרתך את האמונה כ"טענת עובדה"-אני חושב שצריך לקטלג את האמונה בקטגוריה נפרדת הן מהרגש והן מ"טענת העובדה". אבל לפני כן נראה לי שלפעמים צורך יש צורך להפריד בין המאמין לבין האמונה. ואדגים זאת: אם החזאי יאמר שמחר צפוי גשם, אני אאמין לתחזית על סמך נסיון העבר. האם אהיה נכון למסור את נפשי על מזבח "אמונה" זו? בוודאי שלא. מכיוון שאמונה זו חסרת ממד ערכי! על כן אני חושב שצריך להגדיר אמונה כמערכת ערכים שהמאמין מחוייב לה.
אני בקשתי את התייחסותך לתהייתי אודות ההשפעה הפסיכולוגית של הדרישה שמוסלמי אכן יאמין שמוחמד הוא חותם הנבואה וכמו כן עליו להאמין באחרית הימים (בגירסה המוסלמית) ואם הוא לא יאמין באלה ,הוא יהיה נידון לגיהינום. איך אפשר לצוות על אמונה כזו? מהון ההשלכות הצפויות לנפשו של אדם שקשה לו לקבל אמונה זו?! ————————– הרב: הצלחת לבלבל אותי. הסיווג של טענה כלשהי כטענת עובדה לא תלוי בשאלה האם תהיה מוכן למסור את נפשך עליה. הטענה כעת חושך בחוץ היא טענת עובדה, שכן היא אומרת משהו (שקרי או אמיתי) על מצב עובדתי בעולם. זאת להבדיל מהטענה שהקומוניזם הוא טוב או רע (ערכית), שלא אומרת שום עובדה אלא טוענת טענה ערכית. הוא הדין לשאלה "מה השעה?", שדם היא שאלה ולא טענת עובדה. וכך גם לגבי ציווי "הבא לי את הכוס" שאינו טוען אלא מצווה. בתוך טענות העובדה ניתן לחלק בין טענות אמיתיות ושקריות, ובתוך הטענות האמיתיות ניתן לחלק לפי מידת הוודאות שיש לי בהן (יש כאלה שיש לי וודאות גבוהה או נמוכה יותר. וודאות מוחלטת אין לי בשום טענת עובדה). אמונה היא טענת עובדה יען כי היא טוענת שיש אלוהים. זו טענה על קיומו של משהו ולכן טענה עובדתית על העולם. כעת אתה יכול לקבל אותה (ברמת וודאות כלשהי, לעולם לא מוחלטת לדעתי) או לדחות אותה (ולהיות אתאיסט). עדיין מדובר בטענת עובדה. הויכוח הוא האם זו טענת עובדה אמיתית או שקרית. אין לטענה הזאת שום ממד ערכי. אתה יכול לאחר מכן להחליט שאם יש אלוהים והוא ציווה אותך או מצפה ממך למשהו, אתה מקבל על עצמך מחוייבות לעשות זאת. כאן נכנס הממד הערכי. העובדה שהוא קיים היא נייטרלית ככל עובדה אחרת. אין חיה כזאת ממד ערכי לטענת עובדה. אתה יכול לראות ערך כלשהו במשהו, אבל אין לזה ולא כלום עם עובדות. כשהחזאי אומר שמחר ירד גשם אני מאמין לו מניסיון העבר, ולכן בעיניי זו טענת עובדה אמיתית (אם כי לא וודאית כמובן). מה שאיני מוכן למסור את נפשי על כך זה פשוט מפני שלא נדרש ממני למסור את נפשי על כך. טול כדוגמה יחידה צבאית שמתכננת מבצע, היא נועצת בחזאי והוא אומר להם שיירד גשם. הם מתכננים את המבצע לפי החיזוי שלו ובעצם מוסרים את נפשם על האמונה בדבריו. אין שום בדל קשר לממד ערכי כלשהו שיש בדבריו. אני מומחה קטן מאד לדת האסלם, אבל גם בדת היהודית יש שחושבים שנדרשות מאיתנו אמונות ושניתן לתבוע אנשים על החזקה באמונות לא נכונות. אני לא במפלגה הזאת. על אמונות אדם אמור להכריע בעצמו. אין אפשרות לדרוש מאדם להאמין במשהו (לכל היותר אפשר לנסות ולשכנע אותו בזה), ובוודאי שאין מקום לדון אותו על אמונותיו. אם הוא טועה אזי הוא אנוס, אלא אם הוא לא באמת מאמין בהן ורק יצרו הרע גורר אותו לשם (כמו עובדי עבודה זרה הקדומים).
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים החדשים למייל שלכם.
יישר כוח על הדברים הרהוטים המנומקים בטוב טעם ודעת!
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer
 
				