אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חופשי

הגמרא בקידושין כב מביאה ברייתא שדורשת את הפסוקים בעבד עברי שרוצה להירצע (בשמות ובדברים) ומוציאה מהם רשימה של הגבלות שרק אם הן מתקיימות הוא רשאי להירצע. האבן עזרא בשמות כותב על זה ״ומעתיקי התורה אמרו כי לא ירצע עבד עברי אם יחסר אחד מהתנאים כמו אהבת אדוניו וביתו ואשתו ובניו ויהי לו טוב עמו. וכן דבר סורר ומורה. ודברם נכון״. כנראה האלטרנטיבה היא, לולי דבריהם של מעתיקי התורה, לפרש שזאת רק דוגמה והוא הדין לכל מצב שהעבד רוצה להירצע מרצונו החופשי, כלומר כמו בניין אב פנימי בתוך הנושא של רציעת עבד עברי.
בבן סורר ומורה נראה די ברור שהסברא שכיוונה את הדרשנים היא שהדברים כפשוטם נראים רחוקים מהדעת, שאם בן איננו שומע בקול הוריו וזולל וסובא אז ירגמוהו כל אנשי עירו באבנים וימות ונבער הרע מקרבנו וכל ישראל ישמעו וייראו. ובגלל שהסברא כל כך חזקה אז די לה בדרשות חלשות (וכחולשת הסברא חוזקת הדרשה המינימלית). אבל מה הוביל את הדרשנים בעבד עברי לחרוג מגדרם, אמנם לא באותה מידה כמו בבן סורר אבל עדיין המאמץ והמגמה ניכרים, כדי לא לאפשר לעבד עברי להירצע?