איזה טיעון הוביל אותך להאמין בדואוליזם?

כה דברי המחברת.

אני אכן דואליסט אינטראקציוניסט. לדעתי האדם מורכב משתי סובסטנציות שונות: גוף (חומר) ונפש (רוח), ויש ביניהן השפעה הדדית. הגישה המטריאליסטית, הגורסת שקיים רק חומר, סובלת מכשלים מהותיים ולכן אינה משכנעת אותי. אפרט את הטיעונים המרכזיים שהובילו אותי לכך, ואתייחס ישירות לטענה שהעלית לגבי דקארט והתהליכים הכימיים במוח.

1. הטעות הקטגוריאלית (למה מחשבה אינה כימיקלים או זרמים חשמליים)

אתה טוען שמחשבה היא בסך הכל הפרשה כימית או פולסים חשמליים במוח. זוהי טעות קטגוריאלית (בלבול מושגי) מוחלטת, שרווחת לצערי גם אצל לא מעט אנשי מדע ופילוסופים.

ייתכן בהחלט שהזרמים החשמליים והכימיקלים במוח מחוללים או מלווים את התופעה המנטלית שנקראת מחשבה, רגש או רצון, אבל הם אינם המחשבה עצמה. לשם השוואה: הצבע הצהוב אינו "גל אלקטרומגנטי באורך X". הגל האלקטרומגנטי פוגע ברשתית, אבל חוויית הצבע הצהוב קיימת אך ורק בתוך ההכרה (הנפש) שלנו.

המוח, כגוש חומר, לא חושב, לא מבין ולא מרגיש. אתה יכול לומר שהזרמים החשמליים גורמים לחוויה המנטלית, אבל לזהות את החוויה הסובייקטיבית עם הזרם החשמלי זה חסר מובן, בערך כמו לומר שמשולשים הם טובי לב. אני (השכל/הנפש) חושב באמצעות המוח, בדיוק כפי שאני הולך באמצעות הרגליים שלי.

2. טיעון הקוגיטו של דקארט והוודאות של הרוח

כאשר אתה מניח שהקוגיטו של דקארט ("אני חושב משמע אני קיים") מתאר תהליך פיזיולוגי, אתה הופך את התמונה. דקארט לא הוכיח את קיומו של הגוף הפיזי, אלא את קיומו של ה"יש החושב" – כלומר, הרוח.

אנשים כיום נוטים לחשוב שקיומו של החומר הוא עובדה ברורה ומובנת מאליה, ואילו על קיומה של הרוח יש להתווכח. דקארט הראה שההיפך הוא הנכון: הדבר היחיד שוודאי לי באופן בלתי אמצעי הוא שאני חושב וחווה. הרי איך אני בכלל יודע שיש לי מוח, אלקטרונים, כימיקלים או גוף? רק בגלל שהרוח (ההכרה) שלי תופסת אותם!. לכן, לכפור בקיומו של הממד המנטלי ולהסיק שרק החומר קיים – כאשר המסקנה הזו בעצמה היא תהליך מנטלי שנעשה בתוך התודעה – זהו אבסורד. מטריאליזם הוא פשוט עמדה המכחישה את הכלי שבאמצעותו היא עצמה נוסחה.

3. רצון חופשי מול דטרמיניזם

טיעון מרכזי נוסף לדואליזם הוא עובדת קיומה של בחירה חופשית. חומר כפוף לחלוטין לחוקי הפיזיקה, שהם דטרמיניסטיים (ולכל היותר אקראיים ברמה הקוונטית). אם אנחנו רק חומר (מטריאליזם), הרי שאין לנו בחירה חופשית, אלא אנו מערכת אוטומטית של קלט-פלט שמגיבה לגירויים כמו שמים זורמים במורד ההר.

כדי שלאדם תהיה בחירה חופשית אמיתית, חייב להיות בו רכיב לא-פיזיקלי (נפש/רצון) שיכול להניע אלקטרונים במוח ללא סיבה פיזיקלית קודמת, ובכך "לשבור" את השרשרת הדטרמיניסטית של חוקי הפיזיקה. הוויתור על הבחירה החופשית והאחריות המוסרית לטובת פיזיקליזם דורש מאיתנו להתכחש לאינטואיציות העמוקות ביותר שלנו.

4. כישלונה של ה"אמרגנטיות" (הגחה)

מטריאליסטים מפוכחים מודים בקיומן של מחשבות ורגשות, אך טוענים שהם "מגיחים" (Emergence) מהמכלול החומרי של רשת הנוירונים, כמו שנוזליות מגיחה מאוסף של מולקולות מים.

מדוע זה לא משכנע? מפני שבמקרה של מים, אנו יכולים להבין ולחשב באופן מלא כיצד תכונות המולקולות בלחץ וטמפרטורה מסוימים יוצרות מצב של נוזל. לעומת זאת, במקרה של המוח, אין לאף מדען היום קצה חוט, ואפילו לא שפה מושגית, כדי להסביר כיצד מתוך תאים שמעבירים זרמים חשמליים מגיחה פתאום חוויה מנטלית (Qualia), הבנה, או רצון. כל מה שמדעי המוח מראים הוא קורלציה (כשאני חושב, אזור X במוח פעיל), אבל קורלציה אינה זהות ואינה הסבר. ההנחה שחומר יכול פתאום "לייצר" תודעה נותרה טענה ספקולטיבית ומיסטית הרבה יותר מהדואליזם.