אם התורה אמינה מספיק כדי לחייב במצוות — מדוע אינה אמינה מספיק כדי ללמד על השגחה?

שלום הרב,

אני מתקשה להבין את עמדתך שלפיה כיום אין, או כנראה אין, השגחה פרטית אקטיבית בעולם.

כפי שאני מבין את שיטתך, יש לדעתך ראיות פילוסופיות לקיום האל וראיות היסטוריות־מסורתיות לכך שהייתה התגלות ומתן תורה. על בסיס הראיות הללו אתה מקבל מחויבות הלכתית רחבה ותובענית, גם בפרטים רבים שאינם מפורשים בפשט הכתוב אלא נלמדים במסורת ובדרכי הדרש.

אלא שהתורה עצמה מתארת באופן מפורש מאוד השגחה, תפילה ושכר ועונש בעולם הזה. לכאורה, אם הראיות להתגלות מספיקות כדי לייחס לאל את המצוות שבתורה ולהתחייב מכוחן לאורח חיים שלם, הן צריכות להעניק משקל ראייתי גם לטענות העובדתיות־תאולוגיות המפורשות שבתורה. לא ברור לי מה מצדיק הבחנה אפיסטמית בין פסוקי הציווי לבין פסוקי ההשגחה: מדוע הראשונים נחשבים עדות אלוהית מחייבת, ואילו האחרונים אינם נחשבים אפילו ראיה מספקת לכך שיש השגחה?

נדמה שגם המציאות אינה מספקת ראיה נגד השגחה נסתרת. השגחה שאינה מכנית וגלויה יכולה שלא להותיר סטייה סטטיסטית ברורה, בדומה להסברך לכך שבחירה חופשית ליברטריאנית של יחידים מתיישבת עם חוקיות ועם סדירויות סטטיסטיות ברמת הציבור. גילוי חד של קשר בין מצוות, עבירות או תפילה לבין תוצאות בעולם הזה אף עלול לפגוע במרחב הבחירה, ולכן מלכתחילה סביר לצפות שההשגחה תהיה נסתרת. ממילא, היעדר מתאם מדעי אינו ראיה להעדרה.

בנוסף, לכאורה יש גם שיקול פילוסופי חיובי: אם האל טוב וכל־יכול, מתבקש שהוא לא יהיה אדיש לגמרי לעוולות ולסבל פרטיים, אלא אם התערבותו פוגעת בערך מוסרי חשוב יותר. אך השגחה נסתרת, לא־מכנית ולא־כופה, אינה מוכרחה לבטל לא את חוקיות הטבע ולא את הבחירה החופשית. לכן גם שני הנימוקים המרכזיים לאי־התערבות אינם מחייבים שלילה של השגחה מסוג זה.

לכן נדמה שמאזן הראיות הוא כזה:

א. יש ראיות להתגלות ולתורה.

ב. התורה מלמדת במפורש על השגחה.

ג. אין ראיה אמפירית שסותרת השגחה נסתרת.

ד. יש גם שיקול פילוסופי מטוב האל בעדה.

תחת ההנחות הללו, מדוע ברירת המחדל היא שאין השגחה, במקום שיש השגחה שאיננו יכולים לזהותה? איני שואל רק כיצד אפשר לפרש את הפסוקים באופן שמגביל אותם לעבר או הופך את “הסתר הפנים” להסתלקות. שאלתי היא מהי ההצדקה הראייתית המוקדמת שבגללה יש צורך לבצע פרשנות כה מגבילה לפסוקים המפורשים?

במילים אחרות: איזו הבחנה עקרונית מאפשרת לייחס למסורת התורה אמינות מספקת כדי לקבל מכוחה מערכת הלכתית מלאה ותובענית, אך לא אמינות מספקת כדי לראות בפסוקיה המפורשים ראיה להשגחה? בלי הבחנה כזאת, נדמה שהעמדה השוללת השגחה מעניקה לברירת המחדל הנטורליסטית משקל שאינו נובע ממאזן הראיות עצמו.

אשמח להבין היכן לדעתך נופל הטיעון.